כדכד כתב:תודה לכולם
אבקש לחדד ששאלתי היתה כיצד לגשת לתפלה מתוך חשק ולא כיצד לכוון בתפלה וכדומה. אמנם יתכן שכוונת הרבנים פה היא שככל שמבינים יותר את התפלה עצמה יש יותר חשק ללכת אליה אבל במציאות זה לא בדיוק כך
בדיוק לשם כך הנני עומד בהמלצתי לקבוע לימוד כסדר בספר "שערים בתפילה" לגה"צ ר"ש פינקוס זצ"ל, שאיננו מתייחס לפירושי תפילה זו או אחרת (מה שנמצא יותר בספר אחר שנערך מדרשותיו בשם נפש שמשון תפילה), אלא לנושא התפילה בכללותה, ועיון בו מסוגל מאד להרבות את החשק לתפילה. וטעמו וראו...
כאשר האדם משיג בדעתו שהתפילה היא מזון לנפש כמו שהאוכל הוא מזון לגוף כמבואר בכוזרי, התיאבון מגיע מאליו.
בינתיים כדאי למי שמחפש עצות להגברת החשק בתפילה, לחקור בדעתו ולהבין למה בדיוק חסר לו החשק לתפילה:
האם בגלל שלא לגמרי התיישבה אצלו בלב האמונה שהתפילה עוזרת כי לא רואים תוצאות מיידיות מהתפילה [וכידוע, המרחק בין "וידעת" לבין "והשבות אל לבבך" רחוק מאד...];
או בגלל שקשה לו לצייר מול עיניו כאילו הוא מדבר לא-ל חי כאיש המדבר אל רעהו וממילא מרגיש שמדבר אל הקיר;
או בגלל שהתפילה חוזרת על עצמה כל פעם אותו דבר ואין מרגישים בה חידוש והתחדשות;
או בגלל שבילדותו או בחרותו כפו אותו להתפלל למרות חוסר רצונו ונוצר אצלו בנפש רתיעה מתפילה [וכפי ששמעתי במו אזני מאברך אחד שסיפר על עצמו שעד היום מתמודד עם בעיה זו כי כשהיה בסביבות גיל 10 אבא שלו היה מכריח אותו ללכת להתפלל ולשבת בשקט כל התפילה, מה שלא היה מתאים אז לכוחות נפשו וזה יצר אצלו אנטגוניזם מתפילה שקשה לו להצליח להשתחרר ממנו];
וכן הלאה.
לכל אחת מהסיבות לעיל יש פתרונות אחרים וכל מי שנתקל בקושי כזה צריך למצוא את הפיתרון הנכון והמתאים ביותר בשבילו.
עצה חשובה שמתאימה לחלק מהמקרים היא להבין את מהות החיוב של ג' תפילות שתקנו לנו חז"ל:
המחשבה השטחית שאיתה גדלנו מגן הילדים תופסת שתפילה היא בקשת צרכי האדם מהקב"ה, וכמה שירבה האדם ברגש בבכי ותחנונים גדלה יותר ערך תפילתו. ולכאורה כך מובנו הפשוט של הדין שחייב האדם לעשות תפילתו תחנונים לפני המקום.
אולם "הבעיה" כביכול היא כי האדם איננו "רובוט" ולא תמיד הוא יכול "ללחוץ על כפתור" ולהדליק את רגשותיו, ואם דעתו היא אכן שמהות התפילה היא הבעת רגש, הרי שהינו חש כי מפספס הוא את מהות התפילה והוא מצפצף כזרזיר בלבד. הרגשה זו מדכאת את האדם ומורידה לו עוד יותר את החשק להמשיך להתפלל כי עם כל תפילה נוספות לו נקיפות מצפון ורגשות אשם על כך שאינו עומד במשימה המוטלת עליו, ומה שהולך לתפילה זה רק בשביל למלא את החובה ו"לדפוק כרטיס".
אולם התבוננות יותר עמוקה מעמידה את גדר התפילה באופן אחר לחלוטין ומשנה את כל ההתייחסות לתפילה.
הנה מצינו כי תפילה נקראת "עבודה" - איזוהי עבודה שבלב הוי אומר זו תפילה, ולכאורה אין זה מובן, וכי כאשר ילד רעב מבקש מאמו את ארוחת הערב אנו מחשיבים זאת בגדר "עבודה"?! וכי מה עבד ואת מי עבד כאשר בסך הכל היה חסר לו משהו וביקש את מבוקשו ממי שיכול למלאת את חסרונו?!
לשון חז"ל הקוראת לתפילה "עבודה" מורה על הבנה אחרת לגמרי של גדרה של תפילה. עבודה דורשת השקעה ומאמץ, אך על איזה השקעה ומאמץ אנו מדברים אם בתפילה האדם רק מבקש את צרכיו?
הביאור הוא [וכן מפורש בכתבי הסבא מקלם] כי המאמץ הנדרש מעבודת התפילה הוא בעיקר מאמץ שכלי, להעמיק בלב ובנפש נקודה זו עצמה כי חסרים אנחנו וחסרון זה אין יכול למלא אלא הקב"ה. אנו נדרשים בתפילה להגביר ולחזק את ההכרה כי אין לנו מדילנו כלום ובכל דבר ודבר אנו תלויים בקב"ה. ככל שעובדים יותר בעבודת התפילה באופן האמיתי והנכון מגיעים לתוצאות של העמקת ההכרה הזו. וכמו שכתב הרב וולבה זצ"ל בעלי שור שאצל מי שמתפלל נכון מצטרפים אצלו רשמי התפילה לתפילה הבאה ולתפילה שאחריה, כך שתפילה שלו אחרי חודש אינה דומה לתפילה שלפני חודש, ותפילה אחרי שנה היא בהכרה אחרת מהתפילה שלפני שנה.
לפי זה צריך לומר שההנחיה לעשות את התפילה תחנונים לפני המקום היא הבהרה של צורת העבודה הנדרשת, דהיינו שהאדם צריך להביא את עצמו לא רק להכרה שכלית גרידא בכל האמור, אלא שחלק מהעבודה היא להשיב את הדברים אל הלב באופן שיביא אותו לתחנונים לפני המקום, ודו"ק.
[וזכורני שראיתי לפני שנים באיזה ספר שאברך אחד בא לפני אחד הגדולים (אם אינני טועה היה זה הגה"צ ר' מאיר חדש זצ"ל שהיום הוא יום פטירתו) והתלונן על כך שבתור בחור היו לו תפילות מלאות רגש ותחנונים, ואילו כיום אינו מצליח לעורר בעצמו כאלו רגשות והוא מרגיש שירד בכל ערך תפילתו, ואותו גדול ענה לו כי אדרבה, בתור בחור התפילה היתה יותר חיצונית ואמוציונאלית, ואילו עתה כאשר שכלו ודעתו גדלו והתבגרו, הוא הגיע לשלב הבא של תפילה, שעיקרה הוא תפילה המפעילה את השכל והדעת וככל הנ"ל].
כשניגשים עם כזה מבט לתפילה משתנה כל היחס לתפילה, התפילה הופכת ממשהו שמחכים שיקרה בו ממילא איזו התעוררות למשימה ואתגר שהאדם בעצמו פועל. ממילא החשק לתפילה גובר כי כל הזמן אפשר להשיג התקדמות בדרך העולה בית א-ל.
דוד המלך הגיע לשיא של כל זה ונהיה בגדר "ואני תפילה", ואכן בספר תהילים אנו רואים שאצל דוד היתה הכרה מלאה ומוחלטת שכל מה שקורה לו בעולם מעודו ועד פטירתו, הכל תלוי בה', ולכן הוא חי כל הזמן מתוך תפילה ובקשה על כל דבר ודבר שקרה לו, ובהודאה ושבח על כל מה שקיבל מרבונו של עולם.
העבודה של תפילה היא לקרב אותנו קצת קצת, לאט לאט, להשגתו של דוד המלך.
כמובן שאין בדברים אלו להמעיט חלילה וחס את כח וערך התפילה הבאה מתוך רגש של בכי ותחנונים, בפרט כשאדם נמצא בעת צרה ומצוק, ואדרבה, בהשגות הרמב"ן על ספר המצוות לרמב"ם מבואר שחיוב תפילה מדאורייתא הוא דווקא בזמן כזה, אלא שהבנת גדר חיוב ג' תפילות שתקנו חז"ל באופן זה הוא נכון ובוגר יותר.
[יש לבאר שהחילוק בין תפילת חובה לתפילת נדבה הוא בדבר זה עצמו, מה הגישה שאיתה ניגשנו להתפלל, האם כעבודה שכלית והכרתית, או כבקשת צרכים והבעת רגש, ולכן אי אפשר לערבב תפילת חובה ונדבה, כמבואר בהלכה].