בשו"ע (יו"ד קח ס"ג) כתב לגבי כלי המרדה של גוי [שמרדים בו את פת בתנור] שאם אי אפשר להגעיל את המרדה, אזי "כשאינה בת יומא מותר להשתמש בה משום דאי אפשר בעניין אחר".
ומקורו ונימוקו מהתוס' (ע"ז סו: ד"ה רבא) וז"ל: "מיהו כשאינה בת יומא מותר להשתמש בה לכתחילה ולא גזרו שאינה בת יומא אטו בת יומא אפילו לכתחילה כיון דלא אפשר שהרי העובד כוכבים לא ישמע לו לעשות מרדה חדשה בכל פעם ופעם שישפוך עליה של איסור".
ושתי שאלות לי בדבר:
שאלה אחת, שזועקת ממש: וכי מאי שנא מכלי חרס שאין להם תקנה אלא בנתיצה, הרי גם כלי חרס - 'אי אפשר בעניין אחר', וא"כ במה שונה מהם ה'מרדה'?
שאלת סקרנות נוספת: האם מי מהפוסקים מביא היתר זה להתיר להשתמש בכלים שאינם בני הגעלה, כגון מכשירים רגישים הקיימים במפעלים, והגעלה או ליבון שלהם, יכול לקלקלם ולפוצצם.
היתר זה הוא משמעותי מאוד, והוא מוסכם על כל הפוסקים [עיין לקמן], כך שחייב להיות לו ביטוי בשו"תים.
לא אמנע כמובן מהבאת ההסתייגות של [רוב] הפוסקים, שכל ההיתר הנ"ל הוא רק בכלי של גוי שלא מסכים להחליף את הכלים, ועל כן אי אפשר בעניין אחר. [עיין ט"ז סק"ח, ובפר"ח ובמשבצות]
אלא שאם כן, מה יהיה הדין בכלי חרס של גוי, ג"כ נימא דהדין הכי? וכמו כן לגבי מפעלים של גויים - עדיין ההיתר קיים - שאינם מעוניינים להחליף את הכלים היקרים של פסי הייצור בשביל פס הייצור היהודי-כשר שמגיע אחת לשנה, וכמו"כ יש לעיין לפ"ז בכלים יקרים של מפעלים בבעלות יהודית [חילונית], האם ההכשר יכול להכניס את ההיתר הנ"ל, שהרי "לא ישמעו לו..." ולא שווה להם להחליף פס ייצור [אם התוצרת הכשרה היא רק חד פעמית].
הנפק"מ מההיתר הנ"ל יכולה להיות בכל פעם שנוסעים לחו"ל לבית של גוי ואי אפשר להכשיר איזה כלי מסויים [כגון כירה קרמית - למי שחושש], האם נימא - כיון דא"א בעניין אחר, כשאינו בן יומו מותר.