ר"ן חולין פ"ז: המברך\מתפלל דבר שמחוייב הוי הפסק בסעודה

[יושב סתר]

ר"ן חולין פ"ז

ומדאמרינן מישתא וברוכי בהדי הדדי לא אפשר יש שלמדו שמי שנזכר בתוך סעודתו שעדיין לא התפלל ומתפלל בתוך סעודתו כשהוא חוזר לאכול טעון ברכה דמיכל וצלויי בהדי הדדי לא אפשר וכדאמרינן הכא דמישתא וברוכי בהדי הדדי לא אפשר ואע"ג דתניא התם בפ' ערבי פסחים עקרו רגליהם לילך לבהכ"נ והניחו שם מקצת חברים כשהן חוזרין אין טעונין ברכה לא למפרע ולא לכתחלה ואע"ג דמסתמא התפללו בנתיים התם הפסקה דרשות היא והיינו טעמא נמי דמאי דתנן בפ' כיצד מברכין (דף מב.) דבירך על היין שלפני המזון פוטר את היין שבתוך המזון ואע"פ שהפסיק בברכת המוציא דהתם היינו טעמא לפי שאין ברכת המוציא עליו חובה אבל בשהגיע זמן תפלה בתוך סעודתו ושעה עוברת כיון שהתפלה עליו חובה ומיכל וצלויי לא אפשר כשהוא חוזר לאכול צריך לברך וכ"נ דעת הרב אלפסי ז"ל במ"ש בהלכותיו בפ' ערבי פסחים לענין ברכה דד' כוסות.

עולה מדבריו [המחודשים טובא] שהיכא שהוא מברך או מתפלל מה שהוא מחוייב בו הרי"ז הפסק בסעודה. ואני מתקשה להבין: הרי הר"ן הביא בדבריו מבירך על היין שלפני המזון פטר את היין שבתוך המזון שדווקא בזה לא הפסק משום שהפת אינו חובה עליו. וממילא יוצא שבקידוש שהוא מחוייב לברך על הפת מדין 'קידוש במקום סעודה' הרי ברכת המוציא תפסיק את חלות ברכת הגפן ולא יפטור יין שבתוך המזון. היתכן???

נ.ב. [הרא"ש כידוע חולק על הר"ן ומסביר הסוגיא שדווקא במקום שמסתלק מן האוכל הוי הפסק וממילא לשיטתו אכן לא מברכים על הכוס השניה והרביעית בליל הסדר, בניגוד לר"ן שמסביר לשיטתו בסו"ד את שי' הרי"ף שמברכים על כל כוס כי אמירת ההגדה מפסיקה]

[מקדש מלך]

לפו"ר אינו חייב לברך. יכול לשתות עוד רביעית יין, שהרי שתי רביעיות יוצא ידי חובת קידוש במקום סעודה.
גם לא ברור מה השיעור שחייבים להסמיך אותם (יש בזה כמה דעות), ואם כן אין השעה עוברת.

[יושב סתר]

לפו"ר אינו חייב לברך. יכול לשתות עוד רביעית יין, שהרי שתי רביעיות יוצא ידי חובת קידוש במקום סעודה.
גם לא ברור מה השיעור שחייבים להסמיך אותם (יש בזה כמה דעות), ואם כן אין השעה עוברת.

עוד רביעית - אינו מוסכם לכל הפוסקים [אא"כ תרצה להוכיח מהר"ן הזה שב' רביעיות מספיק...]
השיעור שיש להסמיך אינו נפק"מ כי סוף סוף ברכת המוציא מחוייבת יהיה מתי שיהיה

[חיים סגל]

יתכן ליישב שאדרבה, כיון שכל מה שמחוייב בברכת המוציא הוא כדי לקיים ה'קידוש', ממילא לא שייך לומר שברכה זו תהווה הפסק להגפן דקידוש (כידוע שהגפן דקידוש הוא חלק מהקידוש עכ"פ לכמה ראשונים, ולא ברכת הנהנין גרידא).

עוד יתכן ליישב עפ"י המבואר בסי' רע"ג שאף שבברכת הגפן יכול להוציא את חבירו מדין ערבות אע"פ שאינו נהנה, מ"מ בברכת המוציא אינו יכול, הרי שאין זו ממש 'ברכה מחוייבת' - יהיה ההסבר מה שיהיה [באמת ההסברים שכתבו בזה הפוסקים לא זכיתי להבינם].

[ביקורת תהיה]

ואני מתקשה להבין.

אכן, הקושיא קושיא.
ואולי יש לומר, הואיל וברכת היין גורמת לברכת הפת שתאמר, משום הכי אין ברכת הפת מפסקת בין הברכה לשתיה.
ולהעיר:
א. דברי הר"ן בחולין הם הם דברי הרמב"ן האמורים בארוכה במלחמת ה' בפרק ערבי פסחים.
ב. בילקוט מפרשים על הרי"ף שם מובאת קושיא זו ללא מענה משום ר"ש מרובזביץ.

[ביקורת תהיה]

דברי הר"ן בחולין הם הם דברי הרמב"ן במלחמת ה' בפרק ערבי פסחים.

בינותי בספר מלחמת ה' ובנתי כי לא הרי דברי הרמב"ן כדברי הר"ן, כי זה לשונו שם:

הוי יודע שהפרש גדול בין הפסקת רשות להפסקת חובה. שמי שקבע סעודתו ובירך תחלה על היין או על הפת, ואם רצה שלא לצאת לבית הכנסת אינו יוצא, שאין הדבר קבוע עליו חובה בתוך הסעודה, אין כאן הפסק אלא שינוי מקום; אבל ארבע כוסות, הדבר קבוע עליו חובה לאחר שבירך על הראשון שיפסיק מלשתות ויתחיל במצוה אחרת, הלכך משעה שנאסרה עליו שתיה הוי הפסק וצריך לחזור ולברך. והוא הדין והוא הטעם ליין שלפני המזון שפוטר יין שלאחר המזון ואין ברכת הלחם מפסקת, לפי שאין הפסקה זו קבועה עליו מצוה בתוך השתיה.

כלומר, ההפרש הוא בין הפסקה שהיא מחויבת-המציאות להפסקה שאיננה מחויבת-המציאות, וכל הפסקה שאיננה מחויבת-המציאות, אע"פ שעתה חובה היא עליו, אינה מפסקת.
ולדעתו, גם המפסיק סעודתו לתפלה בזמן שהשעה עוברת – כשהוא חוזר לאכול אין צריך לברך, 'שאין הדבר קבוע עליו חובה בתוך הסעודה'.
ולפי זה ניחא מדוע אין ברכת הלחם מפסקת בין יין של קידוש ליין שבתוך הסעודה, 'לפי שאין הפסקה זו קבועה עליו מצוה בתוך השתיה', כלומר, אין חובה עליו להפסיק מלשתות ולברך על הפת בטרם ימשיך לשתות.

[יושב סתר]

ייש"כ גדול לרב בקורת על הסברות היפות ועל המ"מ, גם תודה לר' חיים על הסברא הנכונה,
כעת חשבתי, להר"ן ברכות ברקים ורעמים, משנה הבריות, שככה לו בעולמו, חכם הרזים, שחלק מחכמתו, כולם אמורות להיות הפסק. מה הביאור?

[ביליצר]

ר"ן חולין פ"ז

ומדאמרינן מישתא וברוכי בהדי הדדי לא אפשר יש שלמדו שמי שנזכר בתוך סעודתו שעדיין לא התפלל ומתפלל בתוך סעודתו כשהוא חוזר לאכול טעון ברכה דמיכל וצלויי בהדי הדדי לא אפשר וכדאמרינן הכא דמישתא וברוכי בהדי הדדי לא אפשר ואע"ג דתניא התם בפ' ערבי פסחים עקרו רגליהם לילך לבהכ"נ והניחו שם מקצת חברים כשהן חוזרין אין טעונין ברכה לא למפרע ולא לכתחלה ואע"ג דמסתמא התפללו בנתיים התם הפסקה דרשות היא והיינו טעמא נמי דמאי דתנן בפ' כיצד מברכין (דף מב.) דבירך על היין שלפני המזון פוטר את היין שבתוך המזון ואע"פ שהפסיק בברכת המוציא דהתם היינו טעמא לפי שאין ברכת המוציא עליו חובה אבל בשהגיע זמן תפלה בתוך סעודתו ושעה עוברת כיון שהתפלה עליו חובה ומיכל וצלויי לא אפשר כשהוא חוזר לאכול צריך לברך וכ"נ דעת הרב אלפסי ז"ל במ"ש בהלכותיו בפ' ערבי פסחים לענין ברכה דד' כוסות.

עולה מדבריו [המחודשים טובא] שהיכא שהוא מברך או מתפלל מה שהוא מחוייב בו הרי"ז הפסק בסעודה. ואני מתקשה להבין: הרי הר"ן הביא בדבריו מבירך על היין שלפני המזון פטר את היין שבתוך המזון שדווקא בזה לא הפסק משום שהפת אינו חובה עליו. וממילא יוצא שבקידוש שהוא מחוייב לברך על הפת מדין 'קידוש במקום סעודה' הרי ברכת המוציא תפסיק את חלות ברכת הגפן ולא יפטור יין שבתוך המזון. היתכן???

נ.ב. [הרא"ש כידוע חולק על הר"ן ומסביר הסוגיא שדווקא במקום שמסתלק מן האוכל הוי הפסק וממילא לשיטתו אכן לא מברכים על הכוס השניה והרביעית בליל הסדר, בניגוד לר"ן שמסביר לשיטתו בסו"ד את שי' הרי"ף שמברכים על כל כוס כי אמירת ההגדה מפסיקה]

יין של קידוש במקום סעודה נחשב ליין שבתוך הסעודה

[יושב סתר]

לא הבנתי את דבריך.

[ביקורת תהיה]

מבואר בסי' רע"ג, שאף שבברכת הגפן יכול להוציא את חבירו מדין ערבות אע"פ שאינו נהנה, מ"מ בברכת המוציא אינו יכול.

וטעמא דמילתא:
ברכת היין של קידוש היום - ברכת המצוה היא, כי עצם הברכה שמברך על היין הוא עיקר מצות הקידוש, וכלשון הרמב"ם: 'מצוה לברך על היין ביום השבת קודם שיסעוד', ושתיית היין – ענין נוסף הוא, שאמרו 'המברך צריך שיטעום'.
ברכת הפת של סעודת היום – ברכת הנהנין היא, שכן המצוה היא להתענג לכבוד היום, והואיל ואסור ליהנות מהעולם הזה בלא ברכה, חייב הוא לברך ברכת הנהנין בטרם יאכל.

[ביליצר]

לא הבנתי את דבריך.

ברור שהפת שבא אחר יין דקידוש דלצורך ובמקום סעודה הוא אינו מהוה הפסק וגם אין היין נקרא יין דלפני הסעודה אלא מעצם הסעודה,

[חיים סגל]

מבואר בסי' רע"ג, שאף שבברכת הגפן יכול להוציא את חבירו מדין ערבות אע"פ שאינו נהנה, מ"מ בברכת המוציא אינו יכול.

וטעמא דמילתא:
ברכת היין של קידוש היום - ברכת המצוה היא, כי עצם הברכה שמברך על היין הוא עיקר מצות הקידוש, וכלשון הרמב"ם: 'מצוה לברך על היין ביום השבת קודם שיסעוד', ושתיית היין – ענין נוסף הוא, שאמרו 'המברך צריך שיטעום'.
ברכת הפת של סעודת היום – ברכת הנהנין היא, שכן המצוה היא להתענג לכבוד היום, והואיל ואסור ליהנות מהעולם הזה בלא ברכה, חייב הוא לברך ברכת הנהנין בטרם יאכל.

זאת ידעתי - כפי שכתבתי שלא הבנתי מה שכתבו הפוסקים - ולדברים מעין אלו התכוונתי.
ולמה לא הבנתי - כי הרי הגמרא לא מחלקת בין 'ברכת המצוות' ל'ברכת הנהנין', אלא כל הטענה היא שבנהנין אין 'ערבות' כי 'לא ליתהני ולא ליבריך'!
והראיה הכי פשוטה שאין הקובע 'גדרה של הברכה' אלא 'מציאות חיוב האדם בה' - שהרי בהמוציא דכזית מצה וכזית ראשון דליל סוכות שפיר מברך ליה מדין ערבות - אני מקווה שאתה לא הולך לכתוב כעת שגם ברכת המוציא דמצה היא 'ברכת המצוות'.....
וא"כ בברכת המוציא זו שאחר קידוש הרי א"א לומר לו 'אל תהנה'! שהרי צריך לצאת - 1. קידוש במקום סעודה 2. מצות סעודת שבת.
ומה טענה היא זו שאם הוא נהנה מתענית אין עליו חיוב לאכול [כמדומני שהמג"א כותב טענה זו] - והלא למעשה אדם זה לא נהנה מתענית אלא מאכילה, וא"כ מוטל עליו "חיוב" לאכול, ואיך תאמר לו 'אל תהנה ואל תברך'????

[ביקורת תהיה]

איך תאמר לו 'אל תהנה ואל תברך'?

מסביר הרב בסוף סימן קסז, וז"ל:

כֵּיוָן שֶׁחִיּוּב זֶה אֵינוֹ אֶלָּא לַהֲנָאָתוֹ, שֶׁאִם אֵינוֹ נֶהֱנֶה בַּאֲכִילָתוֹ וְהַתַּעֲנִית עֹנֶג לוֹ פָּטוּר מִלֶּאֱכֹל, אִם כֵּן אִם אֵינוֹ יוֹדֵעַ לְבָרֵךְ – גַּם כֵּן לֹא יֵהָנֶה, שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת מֵהָעוֹלָם הַזֶּה בְּלֹא בְּרָכָה, וְאֵין כָּל יִשְׂרָאֵל עֲרֵבִים שֶׁיֵּהָנֶה זֶה.