'לא יתנו לכלי ראשון שעומד ע"ג האש'

[נוטר הכרמים]

במשנה ברורה (סימן שיח ס"ק לג) כתב בדין תבשיל שנתבשל כל צרכו שמותר לשרותו אפילו בכלי ראשון רותח כדי שיהיה נימוח שם ויהיה דבר לח דאין בישול אחר בישול, "אבל לא יתנו לכ"ר שעומד על גבי האש".
ובשעה"צ (ס"ק מו) הערה מקורו: אליה רבה, מפני דיש מחמירין דעל האש יש בשול אחר בשול.

והעיר מו"ר הגר"ש זצוק"ל הכ"מ בשיעוריו שלא פירש לנו מי הן המחמירין, ובא"ר שלפנינו לפו"ר לא נמצא דבר זה, ושמא ט"ס יש כאן, ועכ"פ הב"י ושאר פוסקים לא הביאו דעה כזו כלל.

והנה ז"ל האליה רבה בס"ק י בדין תבשיל שנתבשל כל צרכו שחזר ונצטנן, שיש בו אח"כ משום בישול,

ויש אומרים דוקא אם מצטמק ורע לו (רמ"א), והלבוש השמיטו נראה דס"ל כב"ח [ס"ב] שדחה סברא זו דאפילו במצטמק ורע לו אסור. מיהו י"ל דסמך אמ"ש סעיף ח' מיהו וכו' ומצטמק ויפה לו וכו'. וכן בט"ז [סק"ד] ומג"א [ס"ק כז] נראה שהסכימו לזה, וכן מבואר בספר מנחת כהן [במשמרת השבת שער ב פ"ב], אלא שסיים שראוי להחמיר מפני שאין אנו בקיאין בכמה דברים אם מצטמק ויפה לו, ואין להקל אלא א"כ ידוע בבירור שרע לו כגון לפת ותמרי ודייסא וכיוצא בו וכן מים אחר שנתבשל כל צורכו.

ולכאורה לפת ותמרים הינם דברים יבשים ולא לחים, ואף אם מבשלים אותם בתוך מים לא נראה שדינם כבישול דבר לח, ומבואר בציטוטו מה'מנחת כהן' שלולי שידוע בבירור שרע לו היה בהם בישול בכה"ג. ואולי לזה היתה כוונתו של המשנ"ב, מה גם שבסיום הדברים מסייג הא"ר, "ודוקא נגד מדורה אבל אצל אש ממש אפילו במצטמק ורע לו אסור". ונראה שגם בדבר יבש הדברים אמורים, וטעון בדיקה בדברי המנחת כהן.

האם מישהו יכול להעלות מדברי המנח"כ במקורם?

[נוטר הכרמים]

והנה בתוס' ישנים שנדפס על הגליון לעיל (לז, א) כתבו בזה"ל,

תימה אמאי אסור להחזיר [-קאי על דברי התוס' "אבל להחזיר ודאי אסור אא"כ גרוף וקטום ואפילו בישל כל צרכו"] מאי שנא מדאמאר לקמן (מ:) נותן אדם קיתון של מים כנגד המדורה שתפיג צנתן ושמן איכא מאן דשרי אפילו יד סולדת בו, וא"כ אמאי אסור תבשיל שבישל כל צרכו להחזיר הא לא שייך בו בישול. ולעיל (לד.) נמי דאסור להטמין משחשיכה אפילו באין מוסיף הבל גזירה שמא ירתיח, הא לא שייך ביה בישול. וצ"ל דודאי בשמן לא שייך בישול, אבל בתבשיל אפילו במבושל מבעוד יום שייך בישול, והא דשרינן קיתון של מים היינו ליתן במקום שאפילו תהיה שם כל היום לא תהיה יד סולדת בו.

ובשיעורי מו"ר זצוק"ל רצה לבאר בכוונת התו"י דמיירי מלתא דמלאכת בישול, ואף בתבשיל יבש, והוקשה לו שבדבר שנתבשל כל צרכו לא שייך מציאות של בישול כלל, דומיא דשמן למאן דסבירא ליה הכי, ועל כן תמוה למה אסרו חזרה אחר שהדבר מופקע לגמרי מבישול. [וצ"ל שאף סברת מיחזי כמבשל ליכא בכה"ג].

וע"ז תירצו התו"י לחדש בעיקר איסור חזרה שהוא ממש משום איסור בישול, דכל תבשיל אף שנתבשל כל צרכו שייך בו עוד תוספת בישול, ואין האיסור מדרבנן רק משום מיחזי בעלמא, אלא שנאסר מחמת תוספת מציאות הבישול שנוסף בזה.

והנה כעין דברי המשנ"ב הנ"ל מצינו בדברי התוס' ישנים הנ"ל לחדש בישול אחר בישול כל צרכו!.

ברם, אחר העיון היה נראה שאין הכרח לפרש כן דברי התוס' ישנים, ויותר נראה בלשונו דמיירי בתבשיל לח, והנידון הוא מצד חימום לח שנצטנן, ואלו הן הדוגמאות שהביא התוס' ישנים מדין נותן אדם קיתון של מים כנגד המדורה שתפיג צנתן דמיירי מחימום לח ולא מבישול, והבין התוס' ישנים שבחימום כזה אין שום מעליותא בחפצא ודמי לשמן שלא שייך בו מציאות של בישול, ועל כן נתקשה מפני מה נאסר בו חזרה. וע"ז מסיק שישנה מעליותא בחימום של מים, וכלשונו וצ"ל שבתבשיל אפילו במבושל מבעוד יום שייך בישול, והא דשרינן קיתון של מים היינו ליתן במקום שאפילו תהיה שם כל היום לא תהיה יד סולדת בו.

ומשמעות הדברים דלא מיירי אם יהיה מציאות של בישול, ואם בישול אהניא ליה אחר שנתבשל כל צרכו, אלא מצד מציאות החימום שאפילו אם נתבשל מבעוד יום ונצטנן, שייך בו מעליותא בחפצא מצד החימום. ושוב ראיתי שכך פירש בשו"ת אגרות משה (ח"ו סי' כז).

[חיים סגל]

במשנה ברורה (סימן שיח ס"ק לג) כתב בדין תבשיל שנתבשל כל צרכו שמותר לשרותו אפילו בכלי ראשון רותח כדי שיהיה נימוח שם ויהיה דבר לח דאין בישול אחר בישול, "אבל לא יתנו לכ"ר שעומד על גבי האש".
ובשעה"צ (ס"ק מו) הערה מקורו: אליה רבה, מפני דיש מחמירין דעל האש יש בשול אחר בשול.

והעיר מו"ר הגר"ש זצוק"ל הכ"מ בשיעוריו שלא פירש לנו מי הן המחמירין, ובא"ר שלפנינו לפו"ר לא נמצא דבר זה, ושמא ט"ס יש כאן, ועכ"פ הב"י ושאר פוסקים לא הביאו דעה כזו כלל.

והנה ז"ל האליה רבה בס"ק י בדין תבשיל שנתבשל כל צרכו שחזר ונצטנן, שיש בו אח"כ משום בישול,

ויש אומרים דוקא אם מצטמק ורע לו (רמ"א), והלבוש השמיטו נראה דס"ל כב"ח [ס"ב] שדחה סברא זו דאפילו במצטמק ורע לו אסור. מיהו י"ל דסמך אמ"ש סעיף ח' מיהו וכו' ומצטמק ויפה לו וכו'. וכן בט"ז [סק"ד] ומג"א [ס"ק כז] נראה שהסכימו לזה, וכן מבואר בספר מנחת כהן [במשמרת השבת שער ב פ"ב], אלא שסיים שראוי להחמיר מפני שאין אנו בקיאין בכמה דברים אם מצטמק ויפה לו, ואין להקל אלא א"כ ידוע בבירור שרע לו כגון לפת ותמרי ודייסא וכיוצא בו וכן מים אחר שנתבשל כל צורכו.

ולכאורה לפת ותמרים הינם דברים יבשים ולא לחים, ואף אם מבשלים אותם בתוך מים לא נראה שדינם כבישול דבר לח, ומבואר בציטוטו מה'מנחת כהן' שלולי שידוע בבירור שרע לו היה בהם בישול בכה"ג. ואולי לזה היתה כוונתו של המשנ"ב, מה גם שבסיום הדברים מסייג הא"ר, "ודוקא נגד מדורה אבל אצל אש ממש אפילו במצטמק ורע לו אסור". ונראה שגם בדבר יבש הדברים אמורים, וטעון בדיקה בדברי המנחת כהן.

האם מישהו יכול להעלות מדברי המנח"כ במקורם?

לכאורה אין קשר.
הנידון בא"ר שציטטת הוא ב'בישול אחר בישול' לאו דווקא על האש, אלא באופן עקרוני, שבזה י"א שאף שבלח יש בישול אחר בישול [בין בכ"ר שהוסר מן האש ובין על האש] לא קיימת חומרא זו אלא בדבר שמצטמק ויפה לו ולא בזה המצטמק ורע לו.
ועל כך הביא שהמנ"כ כתב שאמנם מעיקר הדין יש להקל בזה, אך כיון שאין אנו בקיאין.....
ובאמת מה שנקט דוגמאות של יבש זה קשה, אך כנראה נקטם לדוגמא בעלמא - דברים שידועים לנו מהגמ' שהם מצטמק ורע לו - ולא שזה נוגע למעשה בנידו"ד, שהרי הנידון שלנו הוא כנגד המדורה - כפי שמסיים הא"ר שציטטת.
אך המשנ"ב הביא מהא"ר כביכול יש איסור של בישול אחר בישול על האש עצמה אף ביבש, וזה תמוה: א. מנין המקור לכך? ב. מה צריך להגיע לכך, והלא ממילא אסור משום איסור 'שהיה'?
ולכאורה יש להקשות גם קושיא ג': אם על האש עצמה יש בישול מלבד איסור שהיה, א"כ גם על הפסק קדירה יאסר ליתן משום איסור 'בישול', שמסתבר שהפסק קדירה פועל רק שינוי כלפי איסור שהיה, אך לא לגבי מציאות בישול אם זה מקום שהיס"ב.

[נוטר הכרמים]

ר' חיים, ייש"כ.
אכן כל הענין מוקשה מאוד, וגם ההקשרים.

[גמח]

במשנ"ב עוז והדר הביאו על אתר ביאורים מהספרים מאור השבת ושבות יצחק.

[נוטר הכרמים]

במשנ"ב עוז והדר הביאו על אתר ביאורים מהספרים מאור השבת ושבות יצחק.

יישר כח.
אודה מאוד למי שיעלה או יצטט את עיקרי הדברים.

[נוטר הכרמים]

בספר 'מאור השבת' עיינתי, ובמחילת מעכ"ת כי רבה, איני יודע מה הוא סח. הוא טוען שהכוונה לא"ר ס"ק יז שם מדבר הא"ר על איסור מדרבנן מלתא דחזרה, וכל המעיין היטב בשעה"צ יראה כי שנים דיבר, ובתחילה מיירי מצד בישול אחר בישול - דאורייתא, ולא מצד חזרה, ורק אח"כ מזכיר חזרה.

כעת מצאתי בספר מאמר מרדכי שמעתיק מקונטרס אחרון של הברכי יוסף (שיורי ברכה ס"ק ג), וז"ל, כנגד המדורה אפי' במקום וכו'. דאין דרך בישול בכך. אבל על גבי האש ממש אסור, כמבואר בב"י. וטעמא דק"ל כמאן דאמר יש בישול אחר בישול, וכל שכן שיש בישול אחר אפיה, וצליה ואפיה אחר בישול. מהרי"ל ואלי בהגהותיו כ"י.

ובמאמר מרדכי מרבה דברים כנגדו מאי קאמר דקיי"ל כמ"ד יש בישול אחר בישול, והרי בחיוב חטאת ליכא שום נפקותא בזה באם כבר נתבשל בין אם מניח ע"ג האש ממש או לאו, והנפ"מ היא רק בדיני חזרה, יעו"ש.

ונמצא איפוא שגם מהר"י ואלי העלה את דינו של השעה"צ בשם הא"ר מדנפשיה!.

[אבי 1000]

במשנה ברורה (סימן שיח ס"ק לג) כתב בדין תבשיל שנתבשל כל צרכו שמותר לשרותו אפילו בכלי ראשון רותח כדי שיהיה נימוח שם ויהיה דבר לח דאין בישול אחר בישול, "אבל לא יתנו לכ"ר שעומד על גבי האש".
ובשעה"צ (ס"ק מו) הערה מקורו: אליה רבה, מפני דיש מחמירין דעל האש יש בשול אחר בשול.

והעיר מו"ר הגר"ש זצוק"ל הכ"מ בשיעוריו שלא פירש לנו מי הן המחמירין, ובא"ר שלפנינו לפו"ר לא נמצא דבר זה, ושמא ט"ס יש כאן, ועכ"פ הב"י ושאר פוסקים לא הביאו דעה כזו כלל.

והנה ז"ל האליה רבה בס"ק י בדין תבשיל שנתבשל כל צרכו שחזר ונצטנן, שיש בו אח"כ משום בישול,

ויש אומרים דוקא אם מצטמק ורע לו (רמ"א), והלבוש השמיטו נראה דס"ל כב"ח [ס"ב] שדחה סברא זו דאפילו במצטמק ורע לו אסור. מיהו י"ל דסמך אמ"ש סעיף ח' מיהו וכו' ומצטמק ויפה לו וכו'. וכן בט"ז [סק"ד] ומג"א [ס"ק כז] נראה שהסכימו לזה, וכן מבואר בספר מנחת כהן [במשמרת השבת שער ב פ"ב], אלא שסיים שראוי להחמיר מפני שאין אנו בקיאין בכמה דברים אם מצטמק ויפה לו, ואין להקל אלא א"כ ידוע בבירור שרע לו כגון לפת ותמרי ודייסא וכיוצא בו וכן מים אחר שנתבשל כל צורכו.

ולכאורה לפת ותמרים הינם דברים יבשים ולא לחים, ואף אם מבשלים אותם בתוך מים לא נראה שדינם כבישול דבר לח, ומבואר בציטוטו מה'מנחת כהן' שלולי שידוע בבירור שרע לו היה בהם בישול בכה"ג. ואולי לזה היתה כוונתו של המשנ"ב, מה גם שבסיום הדברים מסייג הא"ר, "ודוקא נגד מדורה אבל אצל אש ממש אפילו במצטמק ורע לו אסור". ונראה שגם בדבר יבש הדברים אמורים, וטעון בדיקה בדברי המנחת כהן.

האם מישהו יכול להעלות מדברי המנח"כ במקורם?

לא הסתכלתי עתה במשנ"ב, אך יש "כלבו" כזה ואולי יסייע בידך


ספר כלבו סימן לא
וכל שבא בחמין מלפני השבת, כלומר, שנתבשל, שורין אותו בחמין בשבת, ואפילו בכלי ראשון, ובלבד שלא יהיה על האש, גזירה שמא יגיס בה ויתחייב משום מבשל,

[נוטר הכרמים]

ה'כל בו' מדבר על מגיס, ומגיס זה לא מבשל, כך מבואר בכל הראשונים, והאריך בזה מו"ר הכ"מ. המשנ"ב אוחז שמגיס כן דומה למבשל, יעויין בס"ק האחרון בסי' שיח, ומכח זה תמה טובא על הכל בו, יעו"ש, ומזה ברור שהמשנ"ב לא התכוין לכל בו.