בס''ד
פרשת משפטים: בא במחתרת – פרשת שי דרומי בהלכה
פתיחה
בתאריך כג טבת בשנת תשס''ז, פרצו ארבעה גנבים ערבים בשלוש בלילה לחוותו של שי דרומי, מתוך כוונה לגנוב לו את הכבשים. כאשר הוא הבחין בהם הוא ירה לכיוונם, הרג אחד ופצע אחד נוסף קשה, ובעקבות כך הוגשה נגדו תלונה בחשד לרצח. בסופו של דבר פסק בית המשפט ברוב קולות (שניים כנגד אחד) שהוא זכאי, מכיוון שאפשר שהגנבים היוו סכנה:
''לפיכך הוחלט ברוב דעות לזכות את הנאשם מביצוע עבירה של הריגה, לפי סעיף 298 לחוק העונשין התשל''ז - 1977, ומעבירה של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)..''
המקור ההלכתי לכך שאפשר להרוג גנב, מופיעה בפרשתנו בסוגיית 'בא במחתרת': ''אם במחתרת יימצא הגנב, והוכה ומת אין לו דמים (כב, א)''. בעקבות כך נעסוק השבוע בסוגיית בא במחתרת, והאם מבחינה הלכתית מותר היה לשי דרומי לירות בגנבים.
בא במחתרת
הגמרא במסכת סנהדרין (עב ע''א) פוסקת, שבמידה ואדם פורץ לבית מותר לבעל הבית להרוג אותו. לכאורה דין זה תמוה, מדוע שיהיה מותר להרוג אדם שבא לגנוב רכוש?! אם הוא גונב כסף, שיתפסו אותו והוא יצטרך להשיב את הגניבה, אבל מדוע שיהיה אפשר להרוג אותו בעקבות כך?! המשנה מתרצת ואומרת, 'שהגנב נידון על שם סופו'. מה הכוונה? נחלקו בכך הראשונים:
א. רש''י מפרש (ד''ה נידון), שהתורה הניחה שכאשר הגנב ייכנס לבית, בעל הבית באופן טבעי יעמוד כנגדו ולא ייתן לו לקחת את רכושו. שהגנב יראה שבעל הבית מתנגד הוא ינסה לרצוח אותו. כדי להתגונן מאיום הרצח של הגנב, התירה התורה לבעל הבית להקדים ולהרוג את הגנב, עוד לפני שהוא מהווה איום. כך מפרש גם הסמ''ג (לאוין קס), וכן עולה מלשון הרמב''ם (גניבה ט, ט):
''ומפני מה התירה תורה דמו של גנב אף על פי שבא על עסקי ממון? לפי שחזקתו שאם עמד בעל הבית בפניו ומנעו יהרגנו, ונמצא זה הנכנס לבית חבירו לגנוב כרודף אחר חבירו להרגו, ולפיכך יהרג בין שהיה גדול בין שהיה קטן בין זכר בין נקבה.''
ב. מדברי הר''ן (ד''ה ואי קאי) והיד רמ''ה (ד''ה אמר רבה) עולה פירוש אחר. בניגוד לרמב''ם שמפרש, שהחשש הוא שמא הגנב ירצח את בעל הבית, הם לא סוברים שכאשר גנב בא לגנוב הוא בא על דעת להרוג את בעל הבית במידה והוא יתקל בו. לפי שיטתם החשש הוא, שכאשר בעל הבית יראה את הגנב פולש לרשותו הוא יהרוג אותו. הגנב שמודע לכך שבעל הבית יהרוג אותו במידה והוא יתקל בו, לא יעמוד בשקט, וינסה להרוג אותו חזרה – משום כך התירו לבעל הבית להרוג את הגנב.
החידוש בפירוש זה, שאם בעל הבית לא היה מנסה להרוג את הגנב, גם הגנב לא היה מנסה להרוג את בעל הבית, ולא היה כלל מתעוררת סיטואציה של סכנת נפשות שמאיימת על בעל הבית. למרות זאת, מכיוון שבאשמת הגנב שפרץ לבית כל החשש לסכנת נפשות התעורר, מותר לבעל הבית להורגו לכתחילה (ועיין ביד רמ''ה להסבר, מדוע הוא סירב לפרש כמו הרמב''ם).
זרחה השמש עליו
לכאורה לפי כל העולה עד עכשיו, מותר היה לשי דרומי להרוג את הפורצים. למעשה זה לא כל כך פשוט, ויש עוד שיקול שצריך לקחת בחשבון. התורה אומרת, שבמידה 'וזרחה השמש על הגנב' אסור לבעל הבית להרוג אותו. מה הכוונה זרחה השמש עליו? הגמרא מפרשת, שבמידה וברור לבעל הבית שהגנב לא מתכוון להרוג אותו, אז אסור לו להרוג אותו.
הגמרא מביאה דוגמא לכך, ממקרה של אב ובנו: כאשר אבא פורץ לתוך הבית של בנו, אסור לבן להרוג את אביו הגנב, מכיוון שכמעט ולא ייתכן מצב שבו אב הורג את בנו והאב לא מהווה סכנה. לעומת זאת כאשר הבן פורץ לבית אביו, מותר לאב להרוג את אותו, מכיוון שיש סיכוי שהבן יהרוג את אביו והוא מהווה סכנה, וכך כותב הרמב''ם (ט, י):
''היה הדבר ברור לבעל הבית שזה הגנב הבא עליו אינו הורגו, ולא בא אלא על עסקי ממון אסור להרגו, ואם הרגו הרי זה הורג נפש, שנאמר (שמות כב, ב) 'אם זרחה השמש עליו', אם ברור לך הדבר כשמש שיש לו שלום עמך אל תהרגהו, לפיכך אב הבא במחתרת על בנו אינו נהרג שודאי שאינו הורגו, אבל הבן הבא על אביו נהרג .''
א. המבי''ט כתב (א, שלט), שרק כאשר אב פורץ לבנו אסור לבן להרוג אותו כי אין חשש שהוא יהרוג אותו, אבל במידה ואמא פורצת לבית של בנה, מותר לבן להרוג אותה, כי החשש שאמא תהרוג את בנה כן קיים והוא נמצא בסכנה. ראיה לדבריו הוא מביא מהפסוק בספר איכה (ד, י), שנשים רחמניות בישלו ילדיהם, מוכח שאמא מסוגלת לפגוע בילדיה.
ב. אמנם כפי שכתב המהר''ם בן חביב (סי' קסד) הדברים מאוד קשים בסברא, ואדרבה האם בדרך כלל מרחמת על בנה יותר מאשר האב. כיצד הוא דוחה את הראיה ממגילת איכה? הוא כתב, שהמגילה התכוונה לומר שהרעב היה כל כך גדול, שאפילו נשים שהן בדרך כלל יותר רחמניות מבעליהם בישלו את ילדיהם, ואדרבה משם ראיה נגד שיטתו של המבי''ט.
כמובן שיש לסייג את הנ''ל ולהדגיש, שהכל נמדד לפי היחס בין ההורים לילדיהם. במקום שבו יש יחסים תקינים בסך הכל בין האב/האם לבנם, אז יהיה אסור לבן להרוג אותם במידה והם נכנסו לביתו על מנת לגנוב. לעומת זאת, כאשר הם חולי נפש או שידוע שהם לא מרחמים על הבן שלהם, יהיה מותר לבן להרוג אותם כאשר הם פורצים לביתו.
הוא הדין במקרה שלנו. במקרה של שי דרומי בו ערבים פרצו באמצע הלילה, סיכוי סביר שאם הם יתקלו בבעל החווה הם יהרגו אותו, ולכן היה מותר לו להרוג אותם. אמנם, במידה והגנבים התחילו לברוח וברור שהם כבר לא מהווים סכנה, אסור היה לו להרוג אותם (ההתלבטות של השופטים במשפט הייתה, האם אכן היה סכנת חיים שמצדיקה ירי).
ירי לרגליים
האם בעל הבית צריך לכוון לירות לרגליו של הפורץ כדי לנטרל אותו, או שהוא יכול לכתחילה לירות ללא הבחנה על מנת להרוג? בשביל לענות על שאלה זו, יש לפתוח קודם כל בבירור סוגיית רודף, שמובאת בגמרא כשני דפים לאחר סוגיית בא במחתרת.
א. רודף
הגמרא במסכת סנהדרין (עג ע''א) פוסקת, שבמידה וראובן רודף אחרי שמעון להורגו, צריכים אנשים שרואים את המרדף להרוג את ראובן, כדי שלא יצליח להרוג את שמעון. לאחר מכן (עד ע''א) הגמרא מצמצמת את ההיתר ופוסקת, שאם יש להם אפשרות לנטרל את ראובן בצורה שלא תהרוג אותו (למשל לירות לו ברגליים), הם צריכים לעשות כך, וניתן להרוג רק אם אין דרך אחרת לעצור את הרודף. במידה והם הרגו אותו במקום שהם יכלו לנטרל אותו, הם נחשבים שופכי דמים (רמב''ם רוצח א, יג).
האם גם שמעון הנרדף צריך לכוון לרגליו של הרודף, או שהוא יכול לכתחילה להרוג? ביד המלך (רוצח א, יג) הציג את צדדי הספק:
''ונסתפקתי בנרדף עצמו אם יכול להציל עצמו באחד מאבריו של הרודף, אם גם הוא אינו רשאי באופן זה להציל את עצמו בנפשו של רודף, או דשאני (= ששונה) בזה הנרדף עצמו, דכיוון שהוא בהול לעמוד על נפשו לא הקפידה התורה עליו להשגיח על כך אם יוכל להציל באחד מאבריו, רק בכל עניין הבא לידו בראשונה הרשות בידו להציל את עצמו.''
א. המשנה למלך (חובל ומזיק ח, י) טען, שהאפשרות השניה שמציג יד המלך היא הצודקת, ורק מהסובבים הגמרא דורשת לכוון לרגליו של הרודף כדי לנטרלו, כי הם מיושבים בדעתם ולא בסכנת חיים. לעומת זאת מהנרדף שבהול על נפשו אי אפשר לצפות דבר כזה, ומשום כך יהיה מותר לו לירות לכתחילה ללא הבחנה, כך פסק הרב קוק (משפט כהן קלג), וכן נראה שפסק גם החזון איש (חו''מ יז, ד) .
ב. אמנם דעת לא מעט אחרונים שלא כך, וגם הנרדף צריך לכתחילה לירות לרגליו של הרודף (ובמידה והוא הרג אותו בסיטואציה שהוא יכל לנטרל אותו, הוא נחשב שופך דמים). כך סברו למשל האור שמח (רוצח א, יג), הציץ אליעזר (ד, כד), הרב אליהו (מאמר מרדכי חו''מ א, ט) ועוד. כך מוכח גם מדברי רש''י (עד ע''א ד''ה ויכול), שכאשר
הגמרא אומרת שהסובבים צריכים לנטרל את הרודף במידה והם יכולים, פירש רש''י שהוא הדין גם לנרדף עצמו:
''יכול הנרדף או הרואהו להציל באחד מאבריו, ולא הציל אלא בנפשו - נהרג עליו.''
ראיה לדבריהם הם הביאו מהגמרא במסכת סנהדרין (מט ע''א). הגמרא מספרת שכאשר דוד נפטר, שלמה בנו שפט את כל מי שהרע לדוד ובניהם יואב שהרג את אבנר שר הצבא. יואב ענה לו, שהוא הרג את אבנר בגלל שהוא הרג את עשהאל, ולכן אין בו עוון. אמנם עשהאל רדף אחרי אבנר, ולכן היה מותר לאבנר לפגוע בו, אבל מכיוון שהוא יכל לנטרל את עשהאל ולא היה מוכרח להרוג אותו, אז הוא נחשב רוצח ומגיע לו למות (ולכן יואב הרשה לעצמו להרוג אותו).
מקשים האחרונים על המשנה למלך, הרי לשיטתך כאשר רודפים אחרי בן אדם להרוג אותו, הוא לא צריך לכוון רק לנטרל אותו, ומותר לו להרוג את הרודף לכתחילה. אז מדוע אבנר נחשב פושע על כך שהוא הרג את עשהאל ולא נטרל אותו?! הוא רדף אחריו והיה מותר לו להרוג אותו! לכן למעשה הם נקטו שלא כמותו, וגם כאשר רודפים אחרי אדם להורגו, לכתחילה הנרדף צריך לכוון לרגליים של הרודף.
נראה שאפשר לדחות את קושיית האחרונים על המשנה למלך. מסתמא גם המשנה למלך מודה, שבמקום שללא כל קושי אפשר רק לנטרל את הרודף ולא להרוג אותו, גם הרודף מחוייב בכך. טענת המשנה למלך הייתה, שבמקום שבו ירייה לרגליים תדרוש מאמץ אפילו קטן, הנרדף פטור מכך, והוא יכול לירות לכתחילה לכל כיוון בניגוד לשאר בני אדם שבאים להציל את הנרדף. כאשר יואב רדף אחרי עשהאל, לא הייתה לו בעיה לנטרל אותו, והראיה שהוא פגע לו עם החנית בדיוק בצלע החמישית כפי שהגמרא אומרת. לכן גם לפי המשנה למלך, הוא נחשב רוצח.
ב. בא במחתרת
עד כה הדיון התייחס, למצב שבו אדם אחד רודף אחר השני להרוג אותו. האם גם כאשר אדם נכנס לתוך בית חברו לגנוב, צריך בעל הבית לכתחילה לנטרל אותו ולא להרוג אותו? האם כאשר הגנבים פרצו לחוותו של שי דרומי, הוא היה צריך לכתחילה לכוון לרגליהם שלהם?
קודם כל ברור, שלפי המשנה למלך שראינו לעיל שכתב שלנרדף מותר לירות על הרודף בלי לכוון לרגליים, גם כאן יהיה אפשר לירות על הפורץ ללא הבחנה, שהרי הגנבים מאיימים על חייו של בעל הבית כפי שראינו לעיל. אך מה יהיה הדין לחולקים, האם במקרה הזה הם יודו למשנה למלך?
א. השבות יעקב (ב, קפז) טען, שבניגוד למצב בו רודפים אחרי מישהו להרוג אותו שצריך לנטרל את הרודף לכתחילה, כאשר גנב בא במחתרת לא צריך בעל הבית לדקדק להורגו מאחד מאיבריו, והוא יכול לירות בו על מנת להורגו לכתחילה. מה סברתו? הוא טען, שכאשר בא גנב במחתרת הוא ודאי מתכוון להרוג במידה והוא ייפגש בבעל הבית, לעומת זאת כאשר מישהו רודף אחרי מישהו, אפשר שהוא לא באמת רוצה לרצוח את בעל הבית, והוא רק מגזים, ובלשונו:
''כמו שכתב הרמב"ם, כיוון שעשה מעשה שבא במחתרת הרי הוא מוחזק לרוצח ממש, משום כך אין צורך להצילו באחד מאיבריו. מה שאין כן בשאר רודף עביד אינש דגזים ולא עביד (= יש רודף שמגזים, ולא יהרוג ממש) ואולי גם כן לא היה כוונתו רק על אחד מאיבריו, מה שאין כן בא במחתרת הוא מוחזק לרוצח.''
ב. סברתו של השבות יעקב לא כל כך ברורה, ואדרבה, נראה שיותר סיכוי שמי שרודף אחרי אדם להרוג אותו אכן מתכוון יהרוג אותו, מאשר שגנב שפורץ לבית על מנת לגנוב יהרוג את בעל הבית. משום כך נראה, שמי שסבר שהנרדף צריך לכתחילה לנטרל את הרודף באחד מאיבריו, יסבור שגם בעל הבית צריך לנטרל את הגנב באחד מאביריו.
מזומנים להגיב, מצורף גם כקובץ וורד. יותר נוח לקריאה..