ואם התינוק חולה, יש לסמוך על הפוסקים דמתירין איסור דרבנן לקטן. ואף על גב דבבריא לא סמכינן עלייהו, מכל מקום בחולי שאין בו סכנה על כל פנים מותר לומר לנכרי שיאכילנו. ואם צריך לחמץ בפסח, אם אפשר שיוליך הקטן לבית הנכרי ושם יאכילנו, מוטב. ואם אי אפשר לו להוליך אותו לשם, אז יביא הנכרי החמץ לביתו ויאכילנו בביתו. ואם לפעמים לא יהיה הנכרי שם, יתן לו תינוק ישראל. אבל גדול אסור ליגע בחמץ
ולא זכיתי להבין, שהרי מתחיל שההיתר הוא רק 'איסורי דרבנן', וא"כ האיך מתיר איסור אכילת חמץ דאורייתא?
ובשלמא להאכיל ע"י גוי י"ל דהוי רק איסור דרבנן דאמירה לעכו"ם לספייה, אך הרי ממשיך וכותב שאם א"א ע"י גוי אפשר גם ע"י ישראל, ורק לא ע"י גדול - מחמת חשש שמא יאכל, אך לא מחמת איסור ספייה.
ובאמת מקורו מהמג"א בסי' שמ"ג, אך שם הקדים לכך שברשב"א מבואר שמותר לספות 'מידי דצריך לתינוק', ולכן מאכילים אותו ביוה"כ, ומשמע שההיתר הוא אף איסורי תורה, ושפיר מובן מדוע מתיר חמץ, אך החיי"א הוקשה לו [כפי שתמהו עוד אחרונים על המג"א, עיין תורת שבת, תהלה לדוד, ועוד] שהרי ברשב"א מבואר שרק איסור דרבנן מותר, ולכן תיקן ופתח הסעיף שההיתר הוא רק באיסורי דרבנן, אך לא הבנתי האיך השאיר א"כ את ההיתר להאכילו חמץ דאורייתא אף שאין בו סכנה?