פורום אוצר החכמה

קי"ל ספק נפשות להקל. ושאלתי כדלהלן: במקום שיש חשש של רודף, זאת אומרת לא ברור אם הרודף מתכוון לפצוע או שהוא מתכוון להרוג, האם חלים עליו דין רודף מן הספק? מצד אחד יש ספק לגבי הרודף שמא שאינו מתכוון להרוג. מצד שני יש חשש לחייו של הנרדף שמא הרודף מתכוון להרגו.

יש ללמוד מר"י ביומא פ"ה דדן ק"ו דפ"נ דוחה שבת מבא במחתרת דהוי ספק רודף ,מנחת חינוך רצ"ו

הגאונים והראשונים נוהגים לכנות את המוסלמים בשם ישמעאל. האם מדובר בכינוי כבוד, גנאי או לא זה ולא זה?
לכאורה נראה שמדובר בכינוי של גנאי.
אבל איך ייתכן שישתמשו בדרך גנאי בשם של כהנים גדולים ותנאים וראשונים ואחרונים אחרים שנקראו בשם זה?
אולי בהתחלה כינו אותם כך כדי שלא לפגוע בהם מאחר שהראשונים שקראו להם כך כמדומני גרו בארצות האיסלאם?


ואיידי דאתא מתניתא לידן, נשאל מתי פסק השימוש בשם זה אצל היהודים הספרדים? (נראה לכאורה שאצל האשכנזים אף פעם לא היה). אחד המפורסמים בקו התפר שבין הראשונים לאחרונים הוא רבי ישמעאל בן חכמון המצרי. באוצר מצאתי גם כן את רבי ישמעאל הכהן אב"ד מודינה מלפני כ-350 שנים. ומצאתי גם רב מאפגניסטאן מלפני כמאה שנה בשם רבי ישמעאל אג'אג'אן שספרו יצא לאור ונמצא באוצר. חוץ מהם לא מצאתי יותר כמחברי ספרים באוצר, אבל סביר להניח שהיו יותר יהודים עם שם זה, ואולי בקרב עדות מסוימות יותר מעדות אחרות, ואיני יודע.

סליחות כתב:הגאונים והראשונים נוהגים לכנות את המוסלמים בשם ישמעאל. האם מדובר בכינוי כבוד, גנאי או לא זה ולא זה?
לכאורה נראה שמדובר בכינוי של גנאי.

למה שם גנאי? זה פשוט תיאור המוצא שלהם.

האם בזמן הרמב"ם היה נהוג 'תקיעת כף'?
ניסיתי לחפש באמצעות פרויקט השו"ת צימוד מילים זה ולא מצאתי.
האם הרמב"ם מזכיר משהו מעין זה?
אמנם בב"מ דף ע"ד: לכאורה נזכר דבר זה ע"פ פי' רבינו חננאל כמובא ברא"ש שם, אבל לא ברור מדוע הרמב"ם לא הזכירו לכאורה (בפרט בהלכות מכירה), אולי זה לא נמצא בדבריו בלשון זו?

כמדומה שלא. ראה במאמרו המקיף של הרב רון קליינמן, 'תקיעת כף - שבועה, התחייבות וקניין: משפט עברי, גרמני וצרפתי בימי-הביניים', שנתון המשפט העברי כד‎ (תשס"ו-תשס"ז), עמ' 265-286. בריש הפרק העוסק בתקיעת כף בספרות הראשונים הוא מציין 'למיטב ידיעתי, הראשון שמזכיר את תקיעת הכף במשמעות של שבועה הוא רבינו תם'.

מצאתי אותו בחיפוש קל ברשת, והוא מקור מצוין שמסכם את רוב מה שידוע בעניין. תודה רבה!
במה שמופיע מסביב להערה 33 שם וכן בהערה עצמה, כדאי להזכיר גם את דברי ר"י אבן ג'אנח בפי' לכתבי הקודש עמ' 274 וכן בעמ' 297.

בדין קריאת שמו"ת; האם צריך להוציא בפיו, או דסגי בהרהור וכמו לימוד בעלמא.

עושה חדשות כתב:בדין קריאת שמו"ת; האם צריך להוציא בפיו, או דסגי בהרהור וכמו לימוד בעלמא.

מחיפוש בבר אילן
תשובות והנהגות כרך ד סימן עג
והנה לכאורה פשוט דתרגום אונקלוס צריך לקרוא בפיו דוקא ולא מספיק בהרהור, ולפ"ז אולי גם כשלומד רש"י לתרגום הדין כן, שיש להוציא בפה לצאת חובת שנים מקרא ואחד תרגום, ולא מצאתי ד"ז בפוסקים, ויש לחלק שרש"י הוה פירוש ומועיל נמי בעל פה, לא כן התרגום הוא כפשוטו, ובמקום מקרא עומד וצריך בפה כמוהו.

לפי הס"ד [קידוישן לה:] שרק כהנות היו מותרות בהקפת הראש, מה היה הדין בבת כהן שנישאה לישראל וכן להיפך. האם זה היה תלוי בדיני אכילת תרומה?

שכח ולא אמר יעלה ויבוא שחרית ומנחה חוזר,השאלה היא אדם שכיוון בתפילה ראשונה כוונה ראויה בכל שמ"ע, האם חיוב כוונת התפילה בפעם השניה ג"כ באותו רמה, או שנאמר מאחר ועיקר דין תפילה קיים וחיובו אותו לחזור כדי להזכיר יעלה ויבוא די לו בכוונה בברכה ראשונה.

עובדיה חן כתב:שכח ולא אמר יעלה ויבוא שחרית ומנחה חוזר,השאלה היא אדם שכיוון בתפילה ראשונה כוונה ראויה בכל שמ"ע, האם חיוב כוונת התפילה בפעם השניה ג"כ באותו רמה, או שנאמר מאחר ועיקר דין תפילה קיים וחיובו אותו לחזור כדי להזכיר יעלה ויבוא די לו בכוונה בברכה ראשונה.

אפילו את"ל שתפילתו הראשונה תפילה, אבל ברור שתפילתו השניה היא ג"כ תפילה, ובוודאי שראוי לכוון בה.

נפסק בשלחן ערוך (סי׳ תקכב ס״א) ״אין הסומא יוצא במקלו ולא הרועה בתרמילו״. והסביר שם המשנ״ב (סק״ב) ״יוצא במקלו - היינו לר"ה או לכרמלית מפני שהוא דרך חול וזלזול ליו"ט כיון שאפשר לו לילך בלא מקל זה ואינו נוטלו אלא לתקן ולישר פסיעותיו. ומש"כ ולא הרועה בתרמילו. היינו גם כן לר"ה או לכרמלית ומטעם זילותא ליו"ט״.
ולכאורה תמוה לי מדוע אף אחד במינו לא נמקפיד על כך, ואנו רואים הרבה שהולכים עם מקל הליכה, אף ביו״ט?
וכבר תמה ע״כ האגרות משה (או״ח ח״ה סי׳ יט) ״ולדינא יש להחמיר כהרא"ש, אף במקום שיש עירוב. דהא האיסור איתא בביצה ביום טוב, שליכא איסור הוצאה לצורך. ובוודאי הוא צורך אף למי שיכול גם לילך בלא מקל, כיוון שטוב לפניו יותר במקל, וכ"ש למי שקשה לפניו ההליכה, וכן לסומא. ומ"מ תניא דאסור לצאת במקל, אף לסומא. ורק מי שא"א לו לילך בלא מקל יש להתיר. והאינשי מקילין בזה, שכל מי שקשה לפניו ההילוך, אף שיכול לילך בלא מקל, יוצאין במקל, ואף במקום שליכא עירוב. וצ"ע בזה, כי נוטה להחמיר זה למעשה, אפילו לסומא, וכ"ש לסתם אינשי. וכבר נתפשט להיתר שלא שייך למחות, דמוטב שיהיו שוגגין, ובפרט אצלינו בזה"ז, שכמעט ליכא רה"ר גמור האסור מדאורייתא, ומ"מ צ"ע״.

אשמח עם למישהו יש מקורות בנושא.

עזריאל ברגר כתב:

עובדיה חן כתב:שכח ולא אמר יעלה ויבוא שחרית ומנחה חוזר,השאלה היא אדם שכיוון בתפילה ראשונה כוונה ראויה בכל שמ"ע, האם חיוב כוונת התפילה בפעם השניה ג"כ באותו רמה, או שנאמר מאחר ועיקר דין תפילה קיים וחיובו אותו לחזור כדי להזכיר יעלה ויבוא די לו בכוונה בברכה ראשונה.

אפילו את"ל שתפילתו הראשונה תפילה, אבל ברור שתפילתו השניה היא ג"כ תפילה, ובוודאי שראוי לכוון בה.

לא שאלתי אם ראוי שאלתי אם יש יותר חיוב.

כח עליון כתב:

עושה חדשות כתב:בדין קריאת שמו"ת; האם צריך להוציא בפיו, או דסגי בהרהור וכמו לימוד בעלמא.

מחיפוש בבר אילן
תשובות והנהגות כרך ד סימן עג
והנה לכאורה פשוט דתרגום אונקלוס צריך לקרוא בפיו דוקא ולא מספיק בהרהור, ולפ"ז אולי גם כשלומד רש"י לתרגום הדין כן, שיש להוציא בפה לצאת חובת שנים מקרא ואחד תרגום, ולא מצאתי ד"ז בפוסקים, ויש לחלק שרש"י הוה פירוש ומועיל נמי בעל פה, לא כן התרגום הוא כפשוטו, ובמקום מקרא עומד וצריך בפה כמוהו.

תודה. ולעצם הנידון העירני הרב משנ"נ שהפוסקים דנים בשמיעת קה"ת, ומשמע שהנדון מצד שומע כעונה ולא סגי בהרהור גרידא.

בא אלי אברך ורוצה ממני אלף דולר כסף מזומן ומשלם לי על אתר עם הכאטיס אשראי הסכום של אלף וחמשים דולר - והיינו דקונה ממני אלף דולר מזומן ע"י כרטיס אשראי - האם זה נחשב הלוואה וממילא הוי רבית - או נחשב כקונה מעות ולא הוי רבית?

אינני רואה כאן צד של "אגר נטר ליה".
לא הכסף שלך "שוכב בטל" אצלו, ולא הכסף שלו "שוכב בטל" אצלך.

או במילים אחרות: אינני רואה כאן הלוואה כלל.

מעשה שהיה
היה עומד בתפלת י"ח, והגיע עוף מעל ראשו ועשה צואה על ה"מגבעת" [היה זה ב"כותל המערבי" למתעניינים היכי משכח"ל..] ונסתפק אם מותר לו להמשיך ולהתפלל כך, או שצריך להוריד המגבעת ולהתפלל בלי (והוא לא מתפלל לעולם בלי מגבעת), או ללכת ולמצוא נייר כדי לנקות וכו'. או להמשיך ולהתפלל.
מה הדין?

תם מה הוא אומר כתב:מעשה שהיה
היה עומד בתפלת י"ח, והגיע עוף מעל ראשו ועשה צואה על ה"מגבעת" [היה זה ב"כותל המערבי" למתעניינים היכי משכח"ל..] ונסתפק אם מותר לו להמשיך ולהתפלל כך, או שצריך להוריד המגבעת ולהתפלל בלי (והוא לא מתפלל לעולם בלי מגבעת), או ללכת ולמצוא נייר כדי לנקות וכו'. או להמשיך ולהתפלל.
מה הדין?

הרי מצד הדין מותר לו להמשיך ולהתפלל, ומאי שנא ממי שנטפו מי רגליו על ברכיו שממשיך בתפילתו?

נשאלתי ע"י טכנאי מחשבים ,שבה לתקן מחשב,ואמר לבע"ב שעלות התיקון 500 ש"ח , והסכים הבע"ב .כעת הטכנאי מצא שיש אחריות על החלק הזה מהחברה כלומר שהוצאה שלו הרבה פחות ממה שחשב, האם צריך להפחית מהסכום שדרש, או שזה לא נוגע לבעלים והוא יכול לדרוש את מלוא הסכום התיקון וזה כלול בשירות שהוא נותן. ואת"ל שחייב להפחית,מה הדין באופן שלבעלים אין אחריות רק עם קבלה, ואין לו קבלה . אבל הטכנאי הביא קבלה מעצמו , האם יכול לדרוש ע"ז תשלום או לא.

וכדומה.

אשתפכם במחשבותיי על המקרים הנ"ל, ומי שיכול לצרף לכאן גם את מחשבותיו שלו, תבוא עליו הברכה:

ראשית, אני תוהה האמנם, ברגע שמכריעים את ההלכה - באחד מהמקרים הנ"ל לבדו - האם הוא מותר, זה יספיק כדי להכריע את ההלכה - בכל אחד מהמקרים הדומים לו, שאגב הצד השווה שבהם הוא, שאדם - מעתיק בלי רשות - דברים שאותם הוא קנה מהבעלים ברשות לשימוש עצמי (כגון מפתח שנמכר לשוכר לפתיחת דירת המשכיר, שלהבת על גבי נר דולק שנמכרת במדבר שבו אין מקור אחר להדלקת אש, פרי שהוא מזן חדש ושנמכר למאכל, וכדומה), באופן שברור שהבעלים לא מרשים את ההעתקה (ולא התייאשו מזה, לאפוקי בגוונא דזוטו של ים וכדומה - כגון אליבא דמ"ד דדין הרשת הוא כדין זוטו של ים).

שנית, דילמא יש לחלק בין מפתח לבין שאר הדוגמאות שהבאתי: לגבי השאר הללו, חלק מעצם מהות הדבר הנמכר היא - שאפשר טכנית להעתיק את הדבר, כגון שחלק ממהות השלהבת - היא האפשרות הטכנית להדליק מהשלהבת הזאת עוד שלהבת שזהה לראשונה - אחרת הראשונה אינה שלהבת, וכן חלק ממהות הפרי האורגני - היא האפשרות הטכנית לזורעו וכך להצמיח ממנו עוד פרי שזהה אורגנית לראשון - אחרת הראשון אינו פרי אורגני, וכן חלק ממהות הקובץ הדיגיטלי - היא האפשרות הטכנית להעתיקו דיגיטלית ביט אחרי ביט לקובץ שני - אחרת הראשון אינו קובץ דיגיטלי. מה שאין כן לגבי המפתח, לא שייך לומר שחלק ממהות המפתח היא האפשרות הטכנית להעתיקו, ולכן יכול המוכר לטעון שהוא מכר - רק את המפתח - אבל לא את הרשות להעתיקו.

ערכין טו ע"ב: "היכי דמי לישנא בישא? (רבא אמר:) +מסורת הש"ס: [אמר רבה]+ כגון דאמר איכא נורא בי פלניא. אמר ליה אביי: מאי קא עביד? גלויי מילתא בעלמא הוא! אלא דמפיק בלישנא בישא, דאמר: היכא משתכח נורא? אלא בי פלניא [דאיכא בשרא וכוורי.]".

האם אביי חולק על רבה, או מסביר את רבה?

זו שאלה כללית על לשונו של "אמר ליה... אלא...". אם היה כתוב "אלא אמר אביי", היה ברור שאביי חולק. אם היה כתוב "אלא אמר רבה", היה ברור שאביי מסביר את דברי רבה. מה הפירוש כשלא כתוב לא כך ולא כך? (האם יש עוד מקומות בש"ס עם תבנית כזו?)

לדעתי יש עוד מקורות ואיני זוכרם ובאמת הפירוש אינו אחיד. לעתים הוא חולק ומוכח כך ולפעמים הוא מסביר ומוכח כך ופעמים שאין מוכח ויש מפרשים שחולק ויש שמסביר

עזריאל ברגר כתב:

תם מה הוא אומר כתב:מעשה שהיה
היה עומד בתפלת י"ח, והגיע עוף מעל ראשו ועשה צואה על ה"מגבעת" [היה זה ב"כותל המערבי" למתעניינים היכי משכח"ל..] ונסתפק אם מותר לו להמשיך ולהתפלל כך, או שצריך להוריד המגבעת ולהתפלל בלי (והוא לא מתפלל לעולם בלי מגבעת), או ללכת ולמצוא נייר כדי לנקות וכו'. או להמשיך ולהתפלל.
מה הדין?

הרי מצד הדין מותר לו להמשיך ולהתפלל, ומאי שנא ממי שנטפו מי רגליו על ברכיו שממשיך בתפילתו?

תלוי באיזה ציפור אם צואתו מסרחת

שמעתי בשם הגרמ״פ ז״ל שגילוח הזקן מותר בערב שבת ר״ח ותספורת אסור.
אשמח אם יש מישהו שיודע שום מידע בענין זה מהגרמ״פ ז״ל או משאר אחרונים.

לכאורה היה ברור לי שאסור, אבל אמרו שיש רבנים שהתירו בגלל שזה שמחה עם התורה וזה לא דבר צדדי של שמחה האסורה לאבל, ולכן יהיה מותר לתלמיד חכם בלבד שאוהב את התורה,האם יש מידע על רבנים שהתירו זאת?

אני ראיתי ת"ח שרקד בש"ת ואמר לי שהמרא דאתרא התיר לו. נדמה לי באופנים מסויימים ך לא מהטעם של מר אלא כנראה משום אבלות בפרהסיא

למה שיהיה אסור לגלח ולהסתפר בערב שבת ר"ח?
שמא כונת מר שר"ח חל בע"ש ובו יש נוהגים כצוואת ריה"ח שלא להסתפר בר"ח.
א"כ אז אולי הטעם להתיר גילוח הוא שהרגילים להתגלח כל שבוע יגיעו מנוולים לשבת אם לא יתגלחו ולכן יש להתיר מפני כבוד שבת משא"כ תספורת שבלא"ה לא רגילים להסתפר כל יום

בדיוק! זה הסברא ששמעתי.

הקפות שניות אינני יודע.
לגבי הקפות בש"ת, בדברי סופרים נטה להקל, וכן דעת הרב אלישיב.
למעשה העולם נוהג לא להשתתף.

ובנותן טעם להעיר, שש"ת אינה שמחה של ת"ח אלא של עמ"י כולו, ולפחות של כל אלו שמתפללים בביהכנ"ס בכל שבת וסיימו חמישה חומשי תורה.

בדין רעב וצמא הרבה שמותר לו לאכול לפני התפילה, האם זה משום רפואה שהותר לאכול מאכלים לרפואה, או משום שכיון שאינו יכול לכוין פטור מתפילה?

לכאורה זה תלוי במחלוקת הפרמ״ג והחיי אדם, שהחיי אדם הובא בביאור הלכה כתב שאם יתפלל בבית יוכל לכוין עדיף שיתפלל בבית ביחידות, והרי לרפואה כתוב שמותר לאכול גם אם יוכל לאכול אחר התפילה, בע״כ שסובר החיי אדם שההיתר הוא לא משום רפואה רק משום שחולה פטור מן התפילה.

ובפרמ״ג הקשה האיך התירו איסור דרבנן משום כוונה, וכתב שההיתר הוא משום שכיון שזה לצורך כוונת התפילה ולא משום גאווה אין בזה איסור, משמע שזה דומה להיתר של רפואה שאין בזה גאווה כיון שמכוין לרפואה, מה דעתכם?

לדעת הרמב"ם זה לא היתר אלא חיוב.

שו"ע או"ח סימן תקעו סעי' יב:
כל עיר שיש בה צרה מכל אלו, אותה העיר מתענה וזועקין בתפלה ומתחננים ומתריעין בשופר עד שתעבור הצרה; וכל סביבותיה מתענות אבל לא מתריעות, אבל מבקשים עליהם רחמים; ובכל מקום אין מתענין ולא זועקים ולא מתריעים בשבת ויום טוב על שום צרה, חוץ מצרת המזונות שזועקים עליהם בשבת.

איפה מפורש ההסבר לכך?
לכאורה לא ברור מה הסיבה שזועקים דוקא על צרת המזונות בשבת, לכאורה יש שם דברים לא פחות חמורים שלא זועקים עליהם.

למשל לו יצוייר, שבמשנה יובא דין לגבי שבת, ועל זה - הגמ' תשאל "פשיטא" - ותענה "לא נצרכה אלא" ליו"ט.
או למשל שבתוספתא יובא דין לגבי בהמה, ועל זה - הגמ' תשאל "פשיטא" - ותענה "לא נצרכה אלא" לעוף.
או למשל שבברייתא יובא דין לגבי גוי, ועל זה - הגמ' תשאל "פשיטא" - ותענה "לא נצרכה אלא" לגר.
וכל כיוצא בזה.

לאו דוקא בלשון של "לא נצרכה" - אלא אפשר גם לשון שמביעה את אותו רעיון, ובלבד שאכן הדין הדומה אינו כלול בראשון. לאפוקי לשון "הכל לאתויי מאי" - דתמיד הוי לאתויי איזשהו דין שכמובן ממילא כלול ב"הכל", ונמי לאפוקי לשון "הכא במאי עסקינן" - שתמיד מורה על אוקימתא שכלולה בדין הראשון - כגון האי דאיתא בגיטין מז ע"א "ישראל שלקח שדה מעכו"ם...חייבת במעשר...הכא במאי עסקינן בסוריא" (ולכן אני מיני' ובי' גם שואל האם, משמעות לשון "לא נצרכה אלא" - היא אותה המשמעות של לשון "הכא במאי עסקינן").

אגב: משום מה, לפעמים מובא בדפוס וילנא "לא נצרכא" - עם א' בסוף, אבל לענ"ד פשוט שהנכון הוא "לא נצרכה" - עם ה' בסוף (כפי שזה בהרבה מקרים אחרים בש"ס וילנא) - שהרי הפירוש הוא "לא נצטרך אותה".

תענית כא ע"א:

אי זו היא דבר עיר המוציאה ת"ק רגלי כו' תנו רבנן עיר המוציאה חמש מאות ואלף רגלי כגון כפר עכו ויצאו הימנה תשעה מתים בשלשה ימים זה אחר זה הרי זה דבר ביום אחד או בארבעה ימים אין זה דבר.

מדוע הברייתא השמיטה את הדין של ב' ימים? (ואין להשוות לחמשה וששה וכו', כי בין אחד לארבעה לכאורה נראה שהיה קל להוסיף יום נוסף (יום ב') וניתן כאן פתח לפרש שבב' ימים הרי זה דבר. למה לא היה פשוט יותר לנקוט כמו במשנה שבפחות מג' ימים זה לא דבר?

להלכה כמובן הוא הדין גם בב' ימים (עיי' שו"ע וערוה"ש או"ח סי' תקע"ו סע' ב), אבל השאלה על הברייתא מה הסיבה להשמיט את הדין של ב' ימים.

לדעת הסוברים שמוטב להתפלל ביחידות בזמן קרי״ש מאשר להתפלל במנין אחר זמן קרי״ש, למה בערב שבת מותר לכתחילה להתפלל לפני זמן קרי״ש? וגם בראשונים משמע שכל הנידון הוא משום חובת קרי״ש ודנו אם יוצאים בקרי״ש על המטה או לא, אבל אף אחד לא כותב שיש בעיה שצריך לומר ברכות קרי״ש בזמן קרי״ש.

שבת קודש אחה"צ, מי שנרדם והתעורר סמוך ממש לשקיעה"ח, ואין לו שהות אלא או לשמוע קריה"ת, או להתפלל (ביחידות או בציבור), מה עדיף, האם נימא דכיון דלקריה"ת דמנחה אין תשלומין, ישמע קריה"ת, ולגבי מנחה הרי יש תשלומין.

אשמח למ"מ בנושא.

תם מה הוא אומר כתב:שבת קודש אחה"צ, מי שנרדם והתעורר סמוך ממש לשקיעה"ח, ואין לו שהות אלא או לשמוע קריה"ת, או להתפלל (ביחידות או בציבור), מה עדיף, האם נימא דכיון דלקריה"ת דמנחה אין תשלומין, ישמע קריה"ת, ולגבי מנחה הרי יש תשלומין.

פשיטא שהאדם צריך להתפלל (כמובן עדיף שתפילתו תהא בציבור), וזאת משני טעמים:

א. משום דכתיב להדיא בקרא "ולעבדו בכל לבבכם", ואיזו היא עבודה שבלב זוהי תפילה (במיוחד אם הפסיד את ערבית הקודמת ואת שחרית שאז חובת מנחה היא דאורייתא - ואותה הוא לא יוכל להשלים באותה יממה - כך שתשלומין שאחרי ערבית הקרובה לא תוציאנו ידי חובת דאורייתא של היממה החולפת).

ב. חובת קריה"ת אינה מוטלת על היחיד אלא על הציבור, מה שאין כן חובת התפילה מוטלת על כל יחיד ויחיד (אם כי כמובן ישתדל שתפילתו תהא בציבור), והא ראי' שגם מי שנמצא על אי בודד - חייב להתפלל - אבל בע"כ הוא פטור מקריה"ת, וכאמור אין עליו שום חיוב כזה - גם כשהוא בביתו שבעיר - כי כאמור החובה היא רק על הציבור.
אגב, אילו שאלתך הייתה - לא על מנחה אלא על מוסף - אז הייתי עונה לך, שלדעת אחד התנאים המובאים במסכת ברכות (שכמותו לא נפסק להלכה) - אין עדיפות בין מוסף לקריה"ת - משום שאולו תנא סובר שגם מוסף אינה חובת היחיד אלא חובת הציבור גרידא. אבל מנחה היא לכו"ע חובה על כל יחיד ויחיד (בלי קשר לזה שיש להשתדל שתפילתו תהא בציבור).

עיין שו"ת מנחת יצחק חלק ז' סימן ו'.

כאן הערה צ'.