מקדש מלך כתב:בנוגע למקרה שההשגחה החליטה לא להתערב, אזי תלוי האם ההשתדלות של האדם היא בבחירתו או לא.
כי אם הבחירה היא רק במה שנוגע לתורה ומצוות, הרי שהטבע יכריח אותו להיכשל או לא להיכשל, והשתדלותו או חוסר השתדלותו הם חלק מאותם 'פגעי טבע' שנגזרו עליו.
ואמנם האמת אשר אין ספק בה, שמעשי האדם כולם מסורים אליו, אם ירצה יעשה, ואם ירצה לא יעשה, מבלי כפיה ומבלי הכרח לו על כך. ולפיכך חוייבה המצוה, ואמר: "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב [ו]את המות ואת הרע... ובחרת בחיים", ונתן הבחירה לנו בזה. וחוייב העונש למי שיעבור, והגמול למי שישמע: אם תשמעו, ואם לא תשמעו. וחוייבו הלימוד וההתלמדות: +דברים יא, יט; דברים ה, א+ "ולמדתם אותם את בניכם" וכו', "ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם", וכל מה שבא בלימוד ובהרגל במצוות. וחוייבו גם כן ההכנות כולן, כמו שכתב בספר האמת ואמר: +דברים כב, ח+ "ועשית מעקה... כי יפול הנופל", +דברים כ, ה+ "פן ימות במלחמה", +שמות כב, כו+ "במה ישכב", +דברים כד, ו+ "לא יחבול רחים ורכב", והרבה מאד בתורה ובספרי הנביאים מזה הענין, רצוני לומר: ההכנה.
אבל הלשון הנמצא לחכמים, והוא אומרם: "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים" - הרי הוא אמת, ומכוון אל מה שזכרנו, אלא שהרבה יטעו בו בני אדם, ויחשבו בקצת מעשי האדם הבחיריים - שהוא מוכרח עליהם, כגון הזיווג לפלונית, או היות זה הממון בידו. וזה אינו אמת, כי זאת האשה, אם היתה לקיחתה בכתובה וקידושין, והיא מותרת, ונשאה לפריה ורביה - הרי זו מצוה, וה' לא יגזור בעשיית מצוה; ואם היה בנשואיה פגם - הרי היא עבירה, וה' לא יגזור בעבירה. וכן זה אשר גזל ממון פלוני, או גנבו, או מעל וכחש ונשבע לו בממונו, אם נאמר שה' גזר על זה שיגיע לידו זה הממון ושיצא מיד זה האחר - הנה כבר גזר בעבירה. ואין הדבר כן, אלא כל מעשי האדם הבחיריים - בהם בלא ספק יימצאו המשמעת והמרי. כי כבר בארנו בפרק השני, שהציווי והאזהרה התוריים אמנם הם במעשים אשר לאדם בחירה בהם אם יעשם או לא יעשם, ובזה החלק מן הנפש תהיה יראת שמים, ואינה בידי שמים, אלא היא מסורה לבחירת האדם, כמו שבארנו. ואם כן, אומרם 'הכל' - אמנם ירצו בו הדברים הטבעיים, אשר אין לאדם בחירה בהם, כגון היותו ארוך או קצר, או רדת מטר או בצורת, או הפסד אויר או בריאותו, וכיוצא בזה מכל מה שבעולם, חוץ מתנועות האדם ומנוחותיו.
ואמנם זה הענין אשר בארוהו החכמים, שאין המשמעת והמרי בגזרתו יתעלה ולא בחפצו, אלא ברצון האדם - הנה נמשכו בזה אחר לשון ירמיה, והוא אמרו: +איכה ג, לח+ "מפי עליון לא תצא הרעות והטוב". כי 'רעות' הם המעשים הרעים, ו'טוב' - המעשים הטובים, ואמר שה' לא יגזור שיעשה האדם הרעות, ולא שיעשה הטובות. ואחר שהדבר כן, ראוי לאדם להתאונן ולהיליל על מה שעשה מן החטאים והאשמות, הואיל והוא פשע בבחירתו, ולפיכך אמר: "מה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו". שוב חזר ואמר, שרפואת זה החולי בידינו, לפי שאנו, כמו שמרינו בבחירתנו, כן יש לנו לשוב ולחזור בנו ממעשינו הרעים, ואמר אחר זה: "נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה עד ה', נשא לבבנו אל כפים אל אל בשמים".
ואמנם המאמר המפורסם אצל בני אדם, ואפשר למצוא בדברי החכמים ובלשונות הכתובים כמותו, והוא שעמידת האדם וישיבתו וכל תנועותיו בחפץ ה' יתעלה וברצונו - הרי הוא מאמר אמיתי, אבל על אופן מסוים. וזה כמי שהשליך אבן אל האויר, ונפלה למטה, שאומרנו בה כי ברצון ה' נפלה למטה - מאמר אמיתי, לפי שה' רצה שתהיה הארץ כולה במרכז, ולכן בכל עת שיושלך ממנה חלק למעלה - הרי הוא יתנועע אל המרכז. וכן כל חלק מחלקי האש יתנועע למעלה, ברצון אשר היה שתהיה האש מתנועעת למעלה. לא שה' רצה עתה, בעת תנועת זה החלק מן הארץ, שיתנועע למטה.
ובזה חולקים 'המדברים', לפי ששמעתים אומרים, שהרצון בכל דבר בעת אחר עת תמיד. ולא כן נאמין אנחנו, אלא הרצון היה בששת ימי בראשית, והדברים כולם נמשכים על טבעיהם תמיד, כמו שאמר: +קהלת א, ט+ "מה שהיה הוא שיהיה", +קהלת ג, טו+ "ואשר להיות כבר היה", +קהלת א, ט+ "אין כל חדש תחת השמש". ומפני זה הוצרכו החכמים לומר שכל המופתים היוצאים ממנהגו של עולם, אשר היו, ואשר יועד בהם שיהיו, כולם קדם הרצון בהם בששת ימי בראשית, והושם בטבע הדברים ההם אז, שיתחדש בהם מה שהתחדש. וכאשר התחדש בזמן הראוי - חשבו בו שהוא דבר שקרה עתה, ואינו כן. וכבר הרחיבו בזה הענין הרבה במדרש קהלת וזולתו. ומאמרם בזה הענין: "עולם כמנהגו הולך". ותמצאם תמיד בכל דבריהם, עליהם השלום, יברחו מתת הרצון בדבר אחר דבר ובעת אחר עת.
ועל זה האופן ייאמר באדם כשיקום וישב - שברצון ה' קם וישב, כלומר, שהוא שם בטבעו, בעיקר מציאות האדם, שיקום וישב בבחירתו. לא שהוא רצה עתה בעת קומו שיקום ושלא יקום, כמו שלא רצה עתה בעת נפילת זו האבן שתפול ושלא תפול. וכלל הדבר, שתאמין, כי כמו שרצה ה' שיהיה האדם זקוף הקומה, רחב החזה, בעל אצבעות - כן רצה שיהיה מתנועע ונח מרצונו, ויפעל פעולות בחיריות, אין כופה לו עליהן ולא מונע לו מהן. כמו שבאר בספר האמת ואמר, מבאר זה הענין: +בראשית ג, כב+ "הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע" וכו', וכבר ביאר התרגום הפירוש, ששעורו אמנם הוא: ממנו לדעת טוב ורע וכו'. רצונו לומר, שהוא היה אחד בעולם, כלומר מין שאין מין כמותו שישתתף עמו בזה הענין אשר הגיעו, ומה הוא? שהוא בעצמו מנפשו ידע הטובות והרעות, ויעשה איזו מהן שירצה, ואין מונע לו מזה. והיות שהוא כן, הרי אפשר שישלח ידו ויקח מזה, ואכל וחי לעולם.
שמואל אריאל כתב:מקדש מלך כתב:בנוגע למקרה שההשגחה החליטה לא להתערב, אזי תלוי האם ההשתדלות של האדם היא בבחירתו או לא.
כי אם הבחירה היא רק במה שנוגע לתורה ומצוות, הרי שהטבע יכריח אותו להיכשל או לא להיכשל, והשתדלותו או חוסר השתדלותו הם חלק מאותם 'פגעי טבע' שנגזרו עליו.
אתה מציג שתי אפשרויות, אבל לא הבנתי מה דעתך.
שמואל אריאל כתב:מקדש מלך כתב:שאלת כעת עוד שאלה בעניין הבחירה החופשית, האם ההשתדלות היא בבחירה או לא ועל זה הארכתי לעיל.
כעת אני מדבר בלי להתייחס לעניין ההשתדלות, ואני אומר שבלי ספק המקרים שקורים לרשעים נגזרו עליהם, וראתה החכמה העליונה שהמקרה שיבוא עליהם הוא גזר דינם הצודק, ואף שלעינינו לא מובן איך אותם רשעים אחד נענש ואחד לא, הרי זה הסתר פני ה' וככה גזרה חכמתו. אבל הוא גזר שהרשע הזה יוזק והוא לא, והוא גם הוציא לפועל את הגזירה על ידי חוקי הטבע. וכל גזירותיו אמת ויושר, ושניהם יצדיקו עליהם את הדין.
כלומר שלדעתך, כאשר הראשונים כותבים שהרשעים מסורים למקרה, זה לא באמת מקרה. זה נראה כלפי חוץ כמקרה, אבל באמת זה נגזר עליו משמים. האם אכן כך?
(בכוונה אני שואל שאלות קצרות, כדי למקד את הדיון ואז אוכל להגיב.)
מקדש מלך כתב:ברור.
והרי כדבריך ממש כתב הרמח"ל בדעת תבונות (ציטוט לא מדויק): ואמנם המבין סוד היחוד האמיתי צריך שיידע... ואין דבר נולד בעולם אלא מידו, ולא בטבע ולא במקרה ולא במזל.
והיא היא טענתי לעיל (אלא שאיני מקשר זאת דווקא עם הרמח"ל).
מקדש מלך כתב:כי הנהגת הקב"ה אינה רק בשכר ועונש על חטאים. אלא גם ב'חנותי את אשר אחון', ואין לנו מושג את מי הוא חונן ואת מי לא.
ויש גם את הנהגת ה'גורל' שעליה כתב הרמח"ל שתנהג בסוף הימים (וכנראה לזה או דומה לזה כיון האדמו"ר מחב"ד זי"ע כשאמר שהשואה לא היתה בגדר שכר ועונש).
אנחנו יודעים שיש דין ויש רחמים.
הדין העצום אין סוף לחומרתו, אלא שתמיד מעורב עימם רחמים. באיזה מינון ולפי מה הוא נקבע, לא נוכל לדעת.
אבל זאת נדע, ש'אל אמונה ואין עוול', והכל מצדיקים עליהם את דינו.
ישא ברכה כתב:שמואל אריאל כתב:מקדש מלך כתב:שאלת כעת עוד שאלה בעניין הבחירה החופשית, האם ההשתדלות היא בבחירה או לא ועל זה הארכתי לעיל.
כעת אני מדבר בלי להתייחס לעניין ההשתדלות, ואני אומר שבלי ספק המקרים שקורים לרשעים נגזרו עליהם, וראתה החכמה העליונה שהמקרה שיבוא עליהם הוא גזר דינם הצודק, ואף שלעינינו לא מובן איך אותם רשעים אחד נענש ואחד לא, הרי זה הסתר פני ה' וככה גזרה חכמתו. אבל הוא גזר שהרשע הזה יוזק והוא לא, והוא גם הוציא לפועל את הגזירה על ידי חוקי הטבע. וכל גזירותיו אמת ויושר, ושניהם יצדיקו עליהם את הדין.
כלומר שלדעתך, כאשר הראשונים כותבים שהרשעים מסורים למקרה, זה לא באמת מקרה. זה נראה כלפי חוץ כמקרה, אבל באמת זה נגזר עליו משמים. האם אכן כך?
(בכוונה אני שואל שאלות קצרות, כדי למקד את הדיון ואז אוכל להגיב.)
אני חושב שזו הנחה בסיסית מחויבת. הלוא ברור שגם העונש צריך להגיע לחוטא כפי חטאו, ולא סתם מסירתו למקרים בצורה לא מבוקרת.
זו הנחת המוצא הבסיסית של ההשגחה לדעתי, אם הבורא עזב את עולמו למקרים אז אין דין ואין דיין, זה נוגד את מה שהבורא אומר בעצמו בתורה, ונוגד את העובדה שהבורא הוא אבי הצדק.
לכן מסתבר מאד (ואולי מוכרח) כאשר הרשע נמסר למקרה, פירושו היות והבורא קבע מסלולי הנהגה מסוימים, הנקראים בלשונינו טבע. הצדיק מקבל שמירה מיוחדת גם בתוך מסלולים אלו כדי שלא יפגע שלא כדין, ואילו הרשע אינו מקבל שמירה מיוחדת אלא נעזב לסבול מההנהגה הקבועה כפי חטאו. יתכן מאד שיש רשע שחטאיו כל כך מרובים עד שכל המקרים ראויים לבוא עליו, ואז אפשר לזרוק אותו לגונג'ל בלי לחוס עליו כלל. ואדרבה העובדה שה' נתן לו לסבול מהמקרים כפי שיבואו עליו, ולא השמיד אותו לחלוטין, זהו רחמים מסוימים.
באמת לדעתי הקטנה, מבחינה פילוספית, עם חלוף התורה האריסטוטלית מן העולם (שנתנה חשיבות יתר לגלגלים שונים), והתפשטות תורת הקבלה הרמחלי"ת (שאינה רואה בספירות כוחות שונים). הרבה יותר קל להבין שהעולם איננו מלא בכוחות שונים ומשונים. אלא יש בורא ונבראים, סיבה ותוצאה. הבורא הוא הסיבה הסיבה לכל חומר ותנועה באשר הם לא רק בששת ימי בראשית אלא כל חומר ותנועה באשר הם זקוקים לפעולה תמידית מצד הבורא ית', מלבד תנועת האדם ביחס לבחירתו (וגם הזה יש לדון בכמה פנים). ממילא פשוט שכל החי והצומח והדומם וכל שאר כוחות הטבע צריכים להיות מושגחים בתכלית ההשגחה, כי הם צריכים לה' בכל רגע ורגע. גם ביחס לאדם, כל פעילות כמעט משולבת אם הגורם האלוקי, כי חוקי הטבע באשר הם חייבים להיות מעשה ה', והם לא כוחות שה' ברא, אלא פעולות ישירות של ה', וה' לא יעשה עוול לאדם.
[/quote]ומכל מקום הדבר מוסכם בין חכמי ישראל, שהעולם הזה התחתון נמסר ונוהג כפי מערכת הכוכבים, אם לא שעבודת השם יתברך תבטל הרושם המתחייב ממנה. ונמשך מזה שאם לא יחזק זכות האדם כל כך שתשתנה המערכת בשבילו, או שיהיה מושגח בהשגחה פרטית דבקה, עד שישים השם יתברך בלבו לעשות איזה פעל יגן בעדו מרעת המערכת, כל עוד שלא יהיה אחד מאלו הצדדים, יתחייב שיענש האדם ההוא, גם כשלא יתחייב אליו כפי מעשיו העונש ההוא
[/quote]ישנו כתב:ישא ברכה כתב:שמואל אריאל כתב:מקדש מלך כתב:שאלת כעת עוד שאלה בעניין הבחירה החופשית, האם ההשתדלות היא בבחירה או לא ועל זה הארכתי לעיל.
כעת אני מדבר בלי להתייחס לעניין ההשתדלות, ואני אומר שבלי ספק המקרים שקורים לרשעים נגזרו עליהם, וראתה החכמה העליונה שהמקרה שיבוא עליהם הוא גזר דינם הצודק, ואף שלעינינו לא מובן איך אותם רשעים אחד נענש ואחד לא, הרי זה הסתר פני ה' וככה גזרה חכמתו. אבל הוא גזר שהרשע הזה יוזק והוא לא, והוא גם הוציא לפועל את הגזירה על ידי חוקי הטבע. וכל גזירותיו אמת ויושר, ושניהם יצדיקו עליהם את הדין.
כלומר שלדעתך, כאשר הראשונים כותבים שהרשעים מסורים למקרה, זה לא באמת מקרה. זה נראה כלפי חוץ כמקרה, אבל באמת זה נגזר עליו משמים. האם אכן כך?
(בכוונה אני שואל שאלות קצרות, כדי למקד את הדיון ואז אוכל להגיב.)
אני חושב שזו הנחה בסיסית מחויבת. הלוא ברור שגם העונש צריך להגיע לחוטא כפי חטאו, ולא סתם מסירתו למקרים בצורה לא מבוקרת.
זו הנחת המוצא הבסיסית של ההשגחה לדעתי, אם הבורא עזב את עולמו למקרים אז אין דין ואין דיין, זה נוגד את מה שהבורא אומר בעצמו בתורה, ונוגד את העובדה שהבורא הוא אבי הצדק.
לכן מסתבר מאד (ואולי מוכרח) כאשר הרשע נמסר למקרה, פירושו היות והבורא קבע מסלולי הנהגה מסוימים, הנקראים בלשונינו טבע. הצדיק מקבל שמירה מיוחדת גם בתוך מסלולים אלו כדי שלא יפגע שלא כדין, ואילו הרשע אינו מקבל שמירה מיוחדת אלא נעזב לסבול מההנהגה הקבועה כפי חטאו. יתכן מאד שיש רשע שחטאיו כל כך מרובים עד שכל המקרים ראויים לבוא עליו, ואז אפשר לזרוק אותו לגונג'ל בלי לחוס עליו כלל. ואדרבה העובדה שה' נתן לו לסבול מהמקרים כפי שיבואו עליו, ולא השמיד אותו לחלוטין, זהו רחמים מסוימים.
באמת לדעתי הקטנה, מבחינה פילוספית, עם חלוף התורה האריסטוטלית מן העולם (שנתנה חשיבות יתר לגלגלים שונים), והתפשטות תורת הקבלה הרמחלי"ת (שאינה רואה בספירות כוחות שונים). הרבה יותר קל להבין שהעולם איננו מלא בכוחות שונים ומשונים. אלא יש בורא ונבראים, סיבה ותוצאה. הבורא הוא הסיבה הסיבה לכל חומר ותנועה באשר הם לא רק בששת ימי בראשית אלא כל חומר ותנועה באשר הם זקוקים לפעולה תמידית מצד הבורא ית', מלבד תנועת האדם ביחס לבחירתו (וגם הזה יש לדון בכמה פנים). ממילא פשוט שכל החי והצומח והדומם וכל שאר כוחות הטבע צריכים להיות מושגחים בתכלית ההשגחה, כי הם צריכים לה' בכל רגע ורגע. גם ביחס לאדם, כל פעילות כמעט משולבת אם הגורם האלוקי, כי חוקי הטבע באשר הם חייבים להיות מעשה ה', והם לא כוחות שה' ברא, אלא פעולות ישירות של ה', וה' לא יעשה עוול לאדם.
דרשות הר"ןומכל מקום הדבר מוסכם בין חכמי ישראל, שהעולם הזה התחתון נמסר ונוהג כפי מערכת הכוכבים, אם לא שעבודת השם יתברך תבטל הרושם המתחייב ממנה. ונמשך מזה שאם לא יחזק זכות האדם כל כך שתשתנה המערכת בשבילו, או שיהיה מושגח בהשגחה פרטית דבקה, עד שישים השם יתברך בלבו לעשות איזה פעל יגן בעדו מרעת המערכת, כל עוד שלא יהיה אחד מאלו הצדדים, יתחייב שיענש האדם ההוא, גם כשלא יתחייב אליו כפי מעשיו העונש ההוא
שמואל אריאל כתב:הרב "מקדש מלך" -
אנסה לסכם את הדיון מנקודת מבטי. אין כוונתי לפגוע או לזלזל חלילה, אלא פשוט להציג את העובדות כפי שאני רואה אותן. ואבקש לקרוא את הדברים כך, כתיאור עובדתי על פי הבנתי, ולא כמגמה לקנטר:
בראשונים ישנם ביטויים רבים מאד שאומרים במפורש שיש מצב שאדם מסור למקרה, ושההשתדלות שלו תקבע אם יארע לו כך או כך.
גם באחרונים יש ביטויים כאלה, כגון בר"נ מברסלב ועוד אחרונים.
אתה יוצא מנקודת הנחה ברורה שזה לא ייתכן, ולכן:
טוען בנחרצות שכל הראשונים סברו שהאדם מושגח תמיד.
טוען שלא ייתכן שר"נ מברסלב התכוון למה שכתוב בדבריו.
אתה אפילו לא מתמודד עם הלשונות שלהם, לא מסביר למשל כיצד ר"נ כתב דברים כפי שכתב ולמה הוא התכוון, אלא רק כותב שברור שהם לא סברו כך.
ומתוך כך עולה המסקנה שלך, שזו הדעה העיקרית ביהדות, ושכך היא פסיקת ההלכה, וגם אם היו דעות אחרות בעבר כבר נפסק שלא כמותן.
אז זכותך לאחוז בעמדתך. אם אתה באמת חושב שהדעה שיש מקרה ויש השפעה להשתדלות היא כפירה, אז אני מבין שכל מקור שנראה אחרת אתה תטען שלא זו הכוונה. אבל במצב כזה אני פשוט לא רואה אפשרות כלשהי לדיון.
הרי גם אם כאשר הראשונים כותבים במפורש שיש מקרה ויש השפעה להשתדלות, אתה טוען שהכוונה היא אחרת. אז איזה מקורות אפשר להביא? גם אם אביא ציטוטים כחול הים, אתה תטען שלא זו הכוונה.
בלשון אחר: לו יצוייר שהראשונים סברו שלא כדעתך, אלא שבאמת יש מקרה ובאמת יש השפעה להשתדלות - באיזו לשון הם היו צריכים להתבטא כדי שתשתכנע שבאמת הם מתכוונים לכך? אני לא מצליח להעלות על דעתי לשונות יותר מפורשות ממה שכבר מופיע בראשונים.
שמואל אריאל כתב:הרב "מקדש מלך" -
אנסה לסכם את הדיון מנקודת מבטי. אין כוונתי לפגוע או לזלזל חלילה, אלא פשוט להציג את העובדות כפי שאני רואה אותן. ואבקש לקרוא את הדברים כך, כתיאור עובדתי על פי הבנתי, ולא כמגמה לקנטר:
בראשונים ישנם ביטויים רבים מאד שאומרים במפורש שיש מצב שאדם מסור למקרה, ושההשתדלות שלו תקבע אם יארע לו כך או כך.
גם באחרונים יש ביטויים כאלה, כגון בר"נ מברסלב ועוד אחרונים.
אתה יוצא מנקודת הנחה ברורה שזה לא ייתכן, ולכן:
טוען בנחרצות שכל הראשונים סברו שהאדם מושגח תמיד.
טוען שלא ייתכן שר"נ מברסלב התכוון למה שכתוב בדבריו.
אתה אפילו לא מתמודד עם הלשונות שלהם, לא מסביר למשל כיצד ר"נ כתב דברים כפי שכתב ולמה הוא התכוון, אלא רק כותב שברור שהם לא סברו כך.
ומתוך כך עולה המסקנה שלך, שזו הדעה העיקרית ביהדות, ושכך היא פסיקת ההלכה, וגם אם היו דעות אחרות בעבר כבר נפסק שלא כמותן.
אז זכותך לאחוז בעמדתך. אם אתה באמת חושב שהדעה שיש מקרה ויש השפעה להשתדלות היא כפירה, אז אני מבין שכל מקור שנראה אחרת אתה תטען שלא זו הכוונה. אבל במצב כזה אני פשוט לא רואה אפשרות כלשהי לדיון.
הרי גם אם כאשר הראשונים כותבים במפורש שיש מקרה ויש השפעה להשתדלות, אתה טוען שהכוונה היא אחרת. אז איזה מקורות אפשר להביא? גם אם אביא ציטוטים כחול הים, אתה תטען שלא זו הכוונה.
בלשון אחר: לו יצוייר שהראשונים סברו שלא כדעתך, אלא שבאמת יש מקרה ובאמת יש השפעה להשתדלות - באיזו לשון הם היו צריכים להתבטא כדי שתשתכנע שבאמת הם מתכוונים לכך? אני לא מצליח להעלות על דעתי לשונות יותר מפורשות ממה שכבר מופיע בראשונים.
מקדש מלך כתב:ואני אומר, לא נהרא נהרא, אלא נהר איתן ונהר אכזב.
מקדש מלך כתב:וכעת לגבי הלכה. האם שייך פסק הלכה בענינים שברוח? תשובה, בכל מה שקושור למחלוקות הפילוספים עם המקובלים נפסקה הלכה. כי אנחנו מאמינים בני מאמינים בגילויי רוח הקודש של המקובלים. אם כי גם לדעות הראשונים יש מקום ברבדים מסוימים, ואכמ"ל. וכבר העירו שכל המבנה הזה של 'טבע' אינו מתיישב כלל עם המבט הקבלי הבסיסי.
עקביה כתב:מקדש מלך כתב:וכעת לגבי הלכה. האם שייך פסק הלכה בענינים שברוח? תשובה, בכל מה שקושור למחלוקות הפילוספים עם המקובלים נפסקה הלכה. כי אנחנו מאמינים בני מאמינים בגילויי רוח הקודש של המקובלים. אם כי גם לדעות הראשונים יש מקום ברבדים מסוימים, ואכמ"ל. וכבר העירו שכל המבנה הזה של 'טבע' אינו מתיישב כלל עם המבט הקבלי הבסיסי.
היכן נפסקה הלכה זו?
מקדש מלך כתב:עקביה כתב:מקדש מלך כתב:וכעת לגבי הלכה. האם שייך פסק הלכה בענינים שברוח? תשובה, בכל מה שקושור למחלוקות הפילוספים עם המקובלים נפסקה הלכה. כי אנחנו מאמינים בני מאמינים בגילויי רוח הקודש של המקובלים. אם כי גם לדעות הראשונים יש מקום ברבדים מסוימים, ואכמ"ל. וכבר העירו שכל המבנה הזה של 'טבע' אינו מתיישב כלל עם המבט הקבלי הבסיסי.
היכן נפסקה הלכה זו?
מהן בדיוק שתי האפשרויות העומדות בפניך?
ספר החינוך מצוה קסט
ויש מהן כתות יחשבו כי השגחת השם ברוך הוא על כל עניני העולם, בין בעלי חיים או כל שאר דברים, כלומר שלא יתנועע דבר אחד קטן בעולם הזה רק בחפצו ברוך הוא ובגזרתו, עד שיחשבו כי בנפול עלה אחד מן האילן הוא גזר עליו שיפול, ואי אפשר שיתאחר או יקדם זמן נפילתה אפילו רגע, וזה דעת רחוק הרבה מן השכל.
מקדש מלך כתב:אני לא דן על משהו ספיציפי.
אני דן על כך שכלל ישראל הכשרים היום מאמינים בני מאמינים בזוהר ובכתבי האר"י ז"ל והרמח"ל וכו' כגילויים משמים על ידי רוח הקודש ואליהו הנביא זל"ט
ולכן, אם דברי הראשונים מתנגשים עימם, ברור כמי נוקטים.
ישא ברכה כתב:שמואל אריאל כתב:הרב "מקדש מלך" -
אנסה לסכם את הדיון מנקודת מבטי. אין כוונתי לפגוע או לזלזל חלילה, אלא פשוט להציג את העובדות כפי שאני רואה אותן. ואבקש לקרוא את הדברים כך, כתיאור עובדתי על פי הבנתי, ולא כמגמה לקנטר:
בראשונים ישנם ביטויים רבים מאד שאומרים במפורש שיש מצב שאדם מסור למקרה, ושההשתדלות שלו תקבע אם יארע לו כך או כך.
גם באחרונים יש ביטויים כאלה, כגון בר"נ מברסלב ועוד אחרונים.
אתה יוצא מנקודת הנחה ברורה שזה לא ייתכן, ולכן:
טוען בנחרצות שכל הראשונים סברו שהאדם מושגח תמיד.
טוען שלא ייתכן שר"נ מברסלב התכוון למה שכתוב בדבריו.
אתה אפילו לא מתמודד עם הלשונות שלהם, לא מסביר למשל כיצד ר"נ כתב דברים כפי שכתב ולמה הוא התכוון, אלא רק כותב שברור שהם לא סברו כך.
ומתוך כך עולה המסקנה שלך, שזו הדעה העיקרית ביהדות, ושכך היא פסיקת ההלכה, וגם אם היו דעות אחרות בעבר כבר נפסק שלא כמותן.
אז זכותך לאחוז בעמדתך. אם אתה באמת חושב שהדעה שיש מקרה ויש השפעה להשתדלות היא כפירה, אז אני מבין שכל מקור שנראה אחרת אתה תטען שלא זו הכוונה. אבל במצב כזה אני פשוט לא רואה אפשרות כלשהי לדיון.
הרי גם אם כאשר הראשונים כותבים במפורש שיש מקרה ויש השפעה להשתדלות, אתה טוען שהכוונה היא אחרת. אז איזה מקורות אפשר להביא? גם אם אביא ציטוטים כחול הים, אתה תטען שלא זו הכוונה.
בלשון אחר: לו יצוייר שהראשונים סברו שלא כדעתך, אלא שבאמת יש מקרה ובאמת יש השפעה להשתדלות - באיזו לשון הם היו צריכים להתבטא כדי שתשתכנע שבאמת הם מתכוונים לכך? אני לא מצליח להעלות על דעתי לשונות יותר מפורשות ממה שכבר מופיע בראשונים.
הרב שמואל אריאל
אשמח אם תשיב
האם הקב"ה ברא את העולם, ונתן לכל אחד מהנבראים כח לפעול, או שמא הקב"ה ברא את העולם, ובאותה המדה ממשיך לברוא ולהפעיל את כל שנברא?
בשעת בריאת העולם, הקב"ה ברא חוקי טבע או שהקב"ה עושה את חוקי הטבע בכל רגע?
כל זהבלי קשר להגדרת פעולת האדם, אני מדבר על הנהגת העולם חוץ ממעשי האדם.
עקביה כתב:מקדש מלך כתב:אני לא דן על משהו ספיציפי.
אני דן על כך שכלל ישראל הכשרים היום מאמינים בני מאמינים בזוהר ובכתבי האר"י ז"ל והרמח"ל וכו' כגילויים משמים על ידי רוח הקודש ואליהו הנביא זל"ט
ולכן, אם דברי הראשונים מתנגשים עימם, ברור כמי נוקטים.
איני מסכים כלל.
יש אמנם הרבה דעות שנדחו מהקונצנזוס ואינן מקובלות, אבל לא ע"י המקובלים הן נדחו אלא כבר ע"י הראשונים, למשל הרמב"ן הדוחה את דעת הרמב"ם בריש פ' וירא או בטעם הקרבנות. וכן דעות הנוגעות לעיקרי האמונה ועוד.
אבל לומר שהשקפה שנתחדשה בבית מדרשם של המקובלים תדחה את מה שהיה מקובל על הראשונים, ולא האזוטריים שבהם אלא אלו שאת מימיהם אנו שותים - מאן דכר שמיה.
מקדש מלך כתב:שמואל אריאל כתב:הרב "מקדש מלך" -
אנסה לסכם את הדיון מנקודת מבטי. אין כוונתי לפגוע או לזלזל חלילה, אלא פשוט להציג את העובדות כפי שאני רואה אותן. ואבקש לקרוא את הדברים כך, כתיאור עובדתי על פי הבנתי, ולא כמגמה לקנטר:
בראשונים ישנם ביטויים רבים מאד שאומרים במפורש שיש מצב שאדם מסור למקרה, ושההשתדלות שלו תקבע אם יארע לו כך או כך.
גם באחרונים יש ביטויים כאלה, כגון בר"נ מברסלב ועוד אחרונים.
אתה יוצא מנקודת הנחה ברורה שזה לא ייתכן, ולכן:
טוען בנחרצות שכל הראשונים סברו שהאדם מושגח תמיד.
טוען שלא ייתכן שר"נ מברסלב התכוון למה שכתוב בדבריו.
אתה אפילו לא מתמודד עם הלשונות שלהם, לא מסביר למשל כיצד ר"נ כתב דברים כפי שכתב ולמה הוא התכוון, אלא רק כותב שברור שהם לא סברו כך.
ומתוך כך עולה המסקנה שלך, שזו הדעה העיקרית ביהדות, ושכך היא פסיקת ההלכה, וגם אם היו דעות אחרות בעבר כבר נפסק שלא כמותן.
אז זכותך לאחוז בעמדתך. אם אתה באמת חושב שהדעה שיש מקרה ויש השפעה להשתדלות היא כפירה, אז אני מבין שכל מקור שנראה אחרת אתה תטען שלא זו הכוונה. אבל במצב כזה אני פשוט לא רואה אפשרות כלשהי לדיון.
הרי גם אם כאשר הראשונים כותבים במפורש שיש מקרה ויש השפעה להשתדלות, אתה טוען שהכוונה היא אחרת. אז איזה מקורות אפשר להביא? גם אם אביא ציטוטים כחול הים, אתה תטען שלא זו הכוונה.
בלשון אחר: לו יצוייר שהראשונים סברו שלא כדעתך, אלא שבאמת יש מקרה ובאמת יש השפעה להשתדלות - באיזו לשון הם היו צריכים להתבטא כדי שתשתכנע שבאמת הם מתכוונים לכך? אני לא מצליח להעלות על דעתי לשונות יותר מפורשות ממה שכבר מופיע בראשונים.
איני מצליח להבין מדוע אתה מערב את הדיון לגבי ההשתדלות. אני מוכן בהחלט להסכים שיש ראשונים שסבורים שההשתדלות משפיעה, אם כי בדורות האחרונים נפסק כדעת חובות הלבבות. הסברתי גם למה.
נעזוב את עניין ההשתדלות ונסכם את הדברים מנקודת ראותי. הראשונים שהבאת טורחים תמיד להדגיש ש'כל מעשי בני האדם בהשגחה'. אחר כך הם כותבים דברים אחרים. ולכן אני מסביר, וזה הסבר הגיוני ומצוין, שהקב"ה משגיח על כולם, אלא שהוא בוחר מתי להתערב ומתי לא. וממילא, הרי שהכל בדין וצדק ומידו. כי הוא בחן את מעשיהם כל כולם, וגזר עליהם מה שיהיה עימם, חלק בדרך בטבע וחלק בהתערבות עם מעשי הטבע. לא אמרתי שהכל בחשבון מדויק לפי שכר ועונש, כלומר שחייב להיות שיש מינון מסוים של עונש זהה לכולם, אלא שאע"פ כך דינו של הקב"ה, ובאמת איננו מבינים אותו. אלא שברור לנו שאין בו עוול. נמצא שכל מעשי בני האדם (חוץ מנושא ההשתדלות) נגזרים על ידי הקב"ה, וכולם בדין צדק מוחלט. ולכן המילה מקרה משמשת לכאן ולכאן. (ומכאן גם תשובה ברורה על דרשות הר"ן שהביא הרב 'ישנו').
לגבי רבי נחמן מברסלב אני טוען שוב מהיכרות עם צורת הביטוי החסידית, שהמילים 'מקרה' הם בעצם 'הסתר'. כלומר הנהגת הקב"ה בעצמו, רק באופן הסתר של 'מקרה'. אתה רשאי לחלוק עלי (ולדעתי זו פשוט חוסר הכרות עם הטרמינולוגיה החסידית), אבל במטותא, אל תאמר שאיני מסביר את הכוונה. גדולי החסידות אגב, גם 'גיירו' את המונחים הפילוסופיים של הרמב"ם והסבירו אותם באופנים קבליים דומים.
וכעת לגבי הלכה. האם שייך פסק הלכה בענינים שברוח? תשובה, בכל מה שקושור למחלוקות הפילוספים עם המקובלים נפסקה הלכה. כי אנחנו מאמינים בני מאמינים בגילויי רוח הקודש של המקובלים. אם כי גם לדעות הראשונים יש מקום ברבדים מסוימים, ואכמ"ל. וכבר העירו שכל המבנה הזה של 'טבע' אינו מתיישב כלל עם המבט הקבלי הבסיסי.
כל גדולי האחרונים נקטו בבירור שהכל בהשגחה פרטית. אציין את החזון איש באמונה ובטחון, את הרמח"ל בדעת תבונות. את התניא ליקוטי אמרים וכל ספרי החסידות שמלאים באמונה מוחלטת שהכל בהשגחה פרטית, ובצמצום עניין הבחירה למינימום. אציין את כתבי הרב דסלר ועוד ועוד, אציין את שומר אמונים הקדמון שהעליתי מקודם שיש לו מאמר ארוך על עניין ההשגחה.
מאידך, לא תוכל להביא בר סמכא ברמתם מהתקופה האחרונה שיכתוב בפשטות כדעת הראשונים, חוץ מ(אולי) כתבי הרב קוק, שהוא בעצם 'ספר חסידי' מהבחינה הזו שהוא 'מגייר' מונחים בצורה מתוחכמת.
האם כל אלו לא ידעו את שיטות הראשונים? ודאי שידעו, אלא נקטו שנפסקה הלכה. והסברתי היטב גם למה. (וזאת גם אם איני צודק בפרשנותי את דעת הראשונים. ובלי קשר חיך אוכל יטעם האם ההסתכלות הזו מתאימה או יכולה להתאים את הסתכלות המקובלים, אם לא 'נגייר' אותם בצורה מתוחכמת, כמנהג ספרי החסידות).
להיפך, אינך מציע הסבר ברור בלשונות הראשונים שתמיד מדגישים ש'הכל' מושגח והכל ניסים נסתרים (לשון הרמב"ן). וגם מתעלם מכל המקורות האחרונים שנוקטים כך כדבר שלא ניתן לחשוב בכלל אחרת. וגם, וזה לא פחות חשוב בעיני, אתה לא מחשיב את מה ששגור בפי כל. וכבר אמרו בגמרא שאם לא נביאים הם בני נביאים הם, ואמרו כל הלכה שהיא רופפת בידך צא וראה איך עמא דבר, והקצו דף שלם בגמרא עבור 'מנא הא מילתא דאמרי אינשי'. ודאי וודאי בדבר זה שכולנו יודעים (אני מכיר את הציבור החרדי - לא הדל"י) שכל עובד ה' חי בתודעה שהכל בהשגחה פרטית, ורואה בה יסוד גדול בעבודתו. וכי יכול החי להכחיש את החי?
איני מצליח להבין מדוע אתה מערב את הדיון לגבי ההשתדלות. אני מוכן בהחלט להסכים שיש ראשונים שסבורים שההשתדלות משפיעה, אם כי בדורות האחרונים נפסק כדעת חובות הלבבות. הסברתי גם למה
נעזוב את עניין ההשתדלות ונסכם את הדברים מנקודת ראותי. הראשונים שהבאת טורחים תמיד להדגיש ש'כל מעשי בני האדם בהשגחה'. אחר כך הם כותבים דברים אחרים. ולכן אני מסביר, וזה הסבר הגיוני ומצוין, שהקב"ה משגיח על כולם, אלא שהוא בוחר מתי להתערב ומתי לא. וממילא, הרי שהכל בדין וצדק ומידו. כי הוא בחן את מעשיהם כל כולם, וגזר עליהם מה שיהיה עימם, חלק בדרך בטבע וחלק בהתערבות עם מעשי הטבע. לא אמרתי שהכל בחשבון מדויק לפי שכר ועונש, כלומר שחייב להיות שיש מינון מסוים של עונש זהה לכולם, אלא שאע"פ כך דינו של הקב"ה, ובאמת איננו מבינים אותו. אלא שברור לנו שאין בו עוול. נמצא שכל מעשי בני האדם (חוץ מנושא ההשתדלות) נגזרים על ידי הקב"ה, וכולם בדין צדק מוחלט. ולכן המילה מקרה משמשת לכאן ולכאן. (ומכאן גם תשובה ברורה על דרשות הר"ן שהביא הרב 'ישנו')
לגבי רבי נחמן מברסלב אני טוען שוב מהיכרות עם צורת הביטוי החסידית, שהמילים 'מקרה' הם בעצם 'הסתר'. כלומר הנהגת הקב"ה בעצמו, רק באופן הסתר של 'מקרה'. אתה רשאי לחלוק עלי (ולדעתי זו פשוט חוסר הכרות עם הטרמינולוגיה החסידית), אבל במטותא, אל תאמר שאיני מסביר את הכוונה. גדולי החסידות אגב, גם 'גיירו' את המונחים הפילוסופיים של הרמב"ם והסבירו אותם באופנים קבליים דומים
וכעת לגבי הלכה. האם שייך פסק הלכה בענינים שברוח? תשובה, בכל מה שקושור למחלוקות הפילוספים עם המקובלים נפסקה הלכה. כי אנחנו מאמינים בני מאמינים בגילויי רוח הקודש של המקובלים. אם כי גם לדעות הראשונים יש מקום ברבדים מסוימים, ואכמ"ל. וכבר העירו שכל המבנה הזה של 'טבע' אינו מתיישב כלל עם המבט הקבלי הבסיסי.
כל גדולי האחרונים נקטו בבירור שהכל בהשגחה פרטית. אציין את החזון איש באמונה ובטחון, את הרמח"ל בדעת תבונות. את התניא ליקוטי אמרים וכל ספרי החסידות שמלאים באמונה מוחלטת שהכל בהשגחה פרטית, ובצמצום עניין הבחירה למינימום. אציין את כתבי הרב דסלר ועוד ועוד, אציין את שומר אמונים הקדמון שהעליתי מקודם שיש לו מאמר ארוך על עניין ההשגחה.
להיפך, אינך מציע הסבר ברור בלשונות הראשונים שתמיד מדגישים ש'הכל' מושגח והכל ניסים נסתרים (לשון הרמב"ן).
וגם מתעלם מכל המקורות האחרונים שנוקטים כך כדבר שלא ניתן לחשוב בכלל אחרת.
גם, וזה לא פחות חשוב בעיני, אתה לא מחשיב את מה ששגור בפי כל. וכבר אמרו בגמרא שאם לא נביאים הם בני נביאים הם, ואמרו כל הלכה שהיא רופפת בידך צא וראה איך עמא דבר, והקצו דף שלם בגמרא עבור 'מנא הא מילתא דאמרי אינשי'. ודאי וודאי בדבר זה שכולנו יודעים (אני מכיר את הציבור החרדי - לא הדל"י) שכל עובד ה' חי בתודעה שהכל בהשגחה פרטית, ורואה בה יסוד גדול בעבודתו. וכי יכול החי להכחיש את החי?
ישנם אנשים שאכן חיים בתודעה שהכול משמים, ומתייחסים אל כל ההתרחשויות הטבעיות כאל כיסוי ואחיזת עיניים. אצל אלה נוצרת תודעה, שעולם האמונה והעולם המוחשי עומדים בניגוד מתמיד זה לזה, והדבר משליך גם על תחומים נוספים באמונה. על פי תפישה כזו, האמונה אינה אמורה להשתלב עם השכל והתפישה האנושית הפשוטה, אלא לשלול אותם.
רבים אחרים נקלעים לסתירה פנימית: בפיהם הם אמנם מצהירים ש"הכול משמים", אך חייהם הממשיים והסתכלותם על המציאות הם טבעיים לגמרי. אצל אלו, האמונה הופכת להיות מן השפה ולחוץ, ואינה משקפת באמת את תודעתם. לפער זה עלולות להיות השלכות הרסניות לגבי היחס לאמונה בכללה.
סגי נהור כתב:מי שרוצה לעסוק בשאלות מכבשונו של עולם, בהנחה שאינו דרדעי, חייב להכיר את עולם הסוד או לקבל מסורת היונקת מעולם הסוד, שכן תורת הסוד היא שעוסקת ברבדים הנסתרים של המציאות. ובהתעלם ממנה לא ניתן לדון באמת בשאלות אלה.
שמואל אריאל כתב:אני לא מבין איך אפשר להפריד בין שאלת ההשגחה ושאלת ההשתדלות. אם אכן הראשונים סבורים שההשתדלות משפיעה, זאת אומרת שלא נקבע משמים שלאדם פלוני יארע דוקא כך או דוקא כך, אלא הדבר נקבע בפועל על פי השתדלותו.
א. אני לא ראיתי כך, שתמיד הראשונים מדגישים שכל מעשי בני האדם בהשגחה. אדרבה, הם כותבים לא פעם במפורש שלא כל מעשי האדם הם בהשגחה.
ב. לא הבנתי את ההסבר שלך. אם הקב"ה בוחר בעת מסויימת ובאדם מסויים שלא להתערב, אז מה שיקבע את גורלו של האדם באותה עת היא ההשתדלות שלו, כגון הזהירות וכדומה. אם כך, אז גורלו יכול להיות לטובה או לרעה, מבלי שהקב"ה גזר לכאן או לכאן. אז במה זו השגחה? אם כוונתך היא שכך הוא רצון ה', שבזמנים מסויימים ההתנהלות בעולם תהיה ללא התערבות ישירה אלא על פי הטבע והבחירה, אז אני מסכים לגמרי, זה בדיוק מה שאני טוען.
זה נושא גדול מאד, שאם ניכנס אליו לא נוכל להתמקד בסוגיה שלנו. רק אעיר בקצרה שתי הערות:
א. איני סבור שיש לדבר כאן במונחים של "פסק הלכה", אלא של "בירור האמת". הרי ברור שהקב"ה ניהל את עולמו בדורות הראשונים ובדורות האחרונים באותו אופן, בין אם עם ישראל "פסק" כשיטה א' או כשיטה ב'. השאלה היא איזו תפישה לגבי ההנהגה האלוקית היא הנכונה.
ב. גם במקובלים יש אמירות ברורות על כך שיש טבע ובחירה ולא הכל בהשגחה. קטונתי מלהיות בקי בקבלה, אבל הבאתי גם מקורות כאלה במאמרי, ואזכיר את עדותו של האדמו"ר האחרון מחב"ד, בקונטרסו על ההשגחה, שם הוא כותב שעד הבעש"ט לא מצינו את הדעה שכל פרט הוא בהשגחה, ומזכיר במפורש גם את המקובלים, שגם בהם לא מצינו כך.
מי נחשב בכלל "כל גדולי האחרונים"? המהר"ל, אור החיים, רש"ר הירש, הראי"ה קוק - נחשבים או לא? (שלא לדבר על ר"נ מברסלב...)
הצעתי הסבר, עיין במאמר א' בדיון על שיטת הרמב"ן. כמובן זכותך לחלוק על ההסבר, אבל אני הצעתי את ההסבר שלי.
א. לא התעלמתי. כתבתי במפורש במאמרי שיש דעה כזו (עיין בתחילת המאמר, ובתחילת הפרק "באחרונים"). אבל באתי להציג את הדעה השניה.
ב. יש סתירה לכאורה בין דבריך ש"נפסקה הלכה" כשיטת ההשגחה המוחלטת, ובין הדרך שאתה מציג כעת ש"לא ניתן לחשוב בכלל אחרת".
אני לא מזלזל באנשים שחושבים כך וחיים כך, ולא באתי לפסול את דרכם. אבל לענ"ד רק מעטים מן האומרים כך באמת חיים באופן הזה. אצטט קטע ממאמר ב':
מקדש מלך כתב:שמואל אריאל כתב:אני לא מבין איך אפשר להפריד בין שאלת ההשגחה ושאלת ההשתדלות. אם אכן הראשונים סבורים שההשתדלות משפיעה, זאת אומרת שלא נקבע משמים שלאדם פלוני יארע דוקא כך או דוקא כך, אלא הדבר נקבע בפועל על פי השתדלותו.
אני מוכן להבין שנקבע שהאדם ינצל רק אם ישתדל, כי זו עצמה גזירה מוגדרת ולא הפקרה למקרים. לכן אני מחלק זאת לנידון אחר. (אגב, ברור שגם כאן תיווצר שאלה, אם אדם אחד עצלן מאוד בטבעו והשני חרוץ, האם זו גזירה שוה על שניהם? אבל זה הבסיס).
מקדש מלך כתב:כבר הבעתי דעתי לעיל שבדורות האחרונים נקטו כהבנת החובות הלבבות.
וגם כתבתי בקצרה את הסיבה לכך, שהמחלוקות הללו קשורות בעקיפין או במישרין למחלוקת הפילוסופים והמקובלים. ומחלוקת זו הוכרעה כידוע לצד אחד.
סגי נהור כתב:מה שקורה כאן בפורום שוב ושוב, שמגיעים בוגרי ישיבות שעסקו רק בש"ס ומפרשיו ומנסים לברר מיסודם את עיקרי האמונה שחונכו עליהם. ואז בא החוכמולוג התורן עם איזו מציאה מהרס"ג או ר' חסדאי קרשקש, ועושה מחלוקת בין "הראשונים" ל"משגיח" או ל"גננת", ואינו יודע שהגננת היא בעצם האר"י או השל"ה.
שמואל אריאל כתב:מקדש מלך כתב:שמואל אריאל כתב:אני לא מבין איך אפשר להפריד בין שאלת ההשגחה ושאלת ההשתדלות. אם אכן הראשונים סבורים שההשתדלות משפיעה, זאת אומרת שלא נקבע משמים שלאדם פלוני יארע דוקא כך או דוקא כך, אלא הדבר נקבע בפועל על פי השתדלותו.
אני מוכן להבין שנקבע שהאדם ינצל רק אם ישתדל, כי זו עצמה גזירה מוגדרת ולא הפקרה למקרים. לכן אני מחלק זאת לנידון אחר. (אגב, ברור שגם כאן תיווצר שאלה, אם אדם אחד עצלן מאוד בטבעו והשני חרוץ, האם זו גזירה שוה על שניהם? אבל זה הבסיס).
אם כך, אז לכאורה אפשר לומר אותו עיקרון גם בהיקף הרבה יותר רחב - הקב"ה קבע בהשגחתו, שבאופן כללי בעולם בני אדם יינצלו רק אם ישתדלו, יתפרנסו על פי השתדלותם, וכן על זה הדרך בכל ענייני העולם והאדם.
(כמובן יש גם יוצאים מן הכלל, אירועים שבהם הקב"ה מתערב בהשגחה מכוונת, אבל אופן הניהול התדיר של העולם על ידי הקב"ה הוא באופן הנ"ל.)
מדוע את האפשרות הזו אתה לא מוכן לקבל?
קראקובער כתב:האם האור החיים גם היה פילוסוף? דבריו המפורשים בפרשת וישב ידועים, מעניין שהתייחסו לדבריו באשכול רק ברמיזה.
מקדש מלך כתב:קראקובער כתב:האם האור החיים גם היה פילוסוף? דבריו המפורשים בפרשת וישב ידועים, מעניין שהתייחסו לדבריו באשכול רק ברמיזה.
האור החיים מדבר רק על היזק בעל בחירה, ולהיפך , מבואר שכל דבר אחר הוא בגזירה.
פרט לכך שרוב האחרונים כתבו להיפך (גם אדמור"י החסידות וגם קבלה בשם הגר"א).
מקדש מלך כתב:קראקובער כתב:
ואכתוב הוכחה לוגית פשוטה.
הרי לית מאן דפליג שבחירתו של האדם היא רק בהחלטה. הפקודה שנשלחת על ידי פולס חשמלי שעובר בעצבים ומניע את השרירים, היא 'טבע' שאינו קשור לבחירה, הוא יכול להיות משותק, או לא להצליח לקיים את בחירתו. וזה המינימום ששיך בכל היזק בעל בחירה. בד"כ פעולתו של בעל הבחירה צריכה 'תיווכים' נוספים שאינם תלויים בבחירתו.
נמצא, שאם נטען שהקב"ה אינו 'מצליח' כביכול ל'אזן' את השפעת הבחירה על המהלכים הטבעיים שמונעים על ידה, הרי ש'אפקט הפרפר' של הבחירה היה משחית את כל גזרותיו של הקב"ה. לדוגמא, אם בעל בחירה הניח אבן ברחוב, ומישהו נכשל באבן, הרי שניזוק מבעל בחירה, ולא בגזירה. ואם כתוצאה מכך חסמו את הכביש, ולא הגיעה הספקה למקום מסוים, גם זה בעל אותה 'בחירה', וכן הלאה. איני צריך להאריך כי הרעיון ברור.
ואם נטען שהקב"ה מסוגל 'לאזן' כביכול את מעשי בעל הבחירה רק 'בהמשך התהליך', אבל 'מתקשה' (חלילה) לעשות זאת 'במיידי', לדעתי מדובר בשטות ולא יותר.
לכן אני סבור שדברי האור החיים מדברים על 'מסך הסתר' נוסף, שהרי לראות העינים מדובר בהחלטה של בעל בחירה, ולא מעשה טבעי שברור שהוא יתברך מנהיגו כרצונו.
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 85 אורחים