תניא אבא בנימין אומר שנים שנכנסו להתפלל, וקדם אחד מהם להתפלל ולא המתין את חברו ויצא, טורפין לו תפלתו בפניו, שנאמר טורף נפשו באפו הלמענך תעזב ארץ. ולא עוד אלא שגורם לשכינה שתסתלק מישראל, שנאמר ויעתק צור ממקמו, ואין צור אלא הקדוש ברוך הוא, שנאמר צור ילדך תשי. ואם המתין לו מה שכרו, אמר רבי יוסי ברבי חנינא זוכה לברכות הללו, שנאמר לוא הקשבת למצותי ויהי כנהר שלומך וצדקתך כגלי הים ויהי כחול זרעך וצאצאי מעיך וגו'.
שו"ע צ טו
אם נשאר אדם יחידי מתפלל בבהכ"נ שבשדות או אפי' בבית הכנסת שבעיר, אם היא תפלת ערבית (שמתפללים בלילה), חייב חבירו להמתין לו עד שיסיים תפלתו, כדי שלא יתבלבל בתפלתו. (ויש מחמירין אפילו ביום, ובב"ה שלנו שהם בעיר), (הטור ומרדכי בשם ר"י והר"י פ' קמא דברכות). ואם מאריך בבקשות ותחנונים, אינו חייב להמתין לו.
ונתעוררתי באופן המצוי בהרבה מקומות, שמפני חוסר מקום נאלצים לקיים מנין במסדרון בית הכנסת וכיו"ב, כאשר המתפללים מתרכזים בצד אחד, ומניחים מקום למעבר מאחוריהם. ופעמים קורה, שאלו הסמוכים יותר לקיר המזרח מסיימים את תפילתם ופוסעים והולכים לדרכם, ומותירים מאחוריהם מתפללים אחדים שעדיין לא סיימו תפילתם, ופעמים אפילו מתפלל יחיד, שבין רגע נותר כעת לבדו באמצע המעבר ממש, מה שגורם לו כמובן בלבול בתפילתו, כי כל זמן שהיו עמו עוד מתפללים, המעבר היה באופן טבעי רק מאחוריהם, ולפתע פתאום הוא נהפך להיות "מכשול" באמצע המעבר...
האם ישנה סיבה לומר שהמתפללים שעזבו אותו לנפשו באמצע המעבר לא יטרפו להם תפלתם בפניהם?