אדרת אליהו כתב:"או אל המזוזה". פשטא דקרא גם המזוזה כשרה, אבל הלכה עוקרת את המקרא, וכן ברובה של פרשה זו, וכן בכמה פרשיות שבתורה. והן מגדולת תורתנו שבעל פה שהיא הלכה למשה מסיני, והיא מתהפכת כחומר חותם, חוץ המצות שבאו במנצפ"ך שהם מישרים. וכמו שאמרו (מכות כב, ב). כמה טפשאי אינשי דקיימי מקמי ספר תורה [ולא קיימי מקמי גברא רבה דאילו בספר תורה כתיב 'ארבעים' ואתו רבנן בצרו חדא]. וכן בפיגול ורוב התורה. על כן צריך שידע פשוטו של תורה, שידע החותם. וכן "במרצע", ואמרו דהוא הדין לכל דבר כמו שאמר ר' יוסי (בקידושין כא, ב). ורצע אדוניו את אזנו במרצע ועבדו לעולם. "לעולם" משמע לעולם ממש, רק שבפרשת היובל (ויקרא כה, מ) אמרה תורה שהיא מוציאה כל הנמכר לעולם, וביארה תורה פרשת היובל בפרשה מיוחדת על הכל.
המשל ל"חותם" הוא משום שבחותמת צריך להיות כתוב הפוך (כתב מראה) בכדי שבדף הנחתם תתקבל התוצאה הברורה.
ומהי כוונת הגר"א;
תושב"כ היא החותמת ותושבע"פ היא הדף הנחתם,
או להיפך,
או שאין משמעות איך לסגנן את זה.