לכאורה הפשט הפשוט המקובל הוא, שטבעה של קנאה לקנא ברחוקים ממך ולא בקרובים אליך ביותר, שאדם חפץ בהצלחתם בלי נגיעות אישיות. כלומר יש איזשהי פינה נקייה מקנאה מגונה.
אך אולי ואולי הפשט שונה, ואדרבה יש בו ביקורת סמויה על טבע האדם:
כי דווקא לגבי בנו ותלמידו של אדם, שיכול לזקוף את הצלחתם לעצמו, כי הוא חינכם והדריכם, בהם אינו מתקנא.
האם ניתן להאמר?