מאמרי "אריה הכהן"

אריה הכהן · הודעהעל ידי **אריה הכהן** » ה' פברואר 09, 2023 4:07 pm

הקול שלא פסק
אחר שפסקה הנבואה מישראל דהיינו אחר תקופת חגי זכריה ומלאכי שהיו נביאים אחרונים, בראשית ימי בית המקדש השני, היה קול מחודש לשעתו מהבורא יתברך להודיע סודו ליראיו ואותו קול קראוהו 'בת קול' (תיו"ט יבמות פ' טז' מ"ו). כדאיתא בגמ' יומא (ט' ע"ב), שבזמן בית שני נותרה 'בת קול': כדתניא משמתו נביאים האחרונים חגי זכריה ומלאכי, נסתלקה רוח הקודש מישראל, ועדיין היו משתמשים בבת קול.
בגמ' בבא מציעא (נט' ע"ב) בסוגיא של תנור של עכנאי, מצינו מחלוקתם של רבי אליעזר וחכמים בזה הענין, והביא רבי אליעזר לחכמים כמה הוכחות שהלכה כמותו, ולא קבלום. ויצאה בת קול ואמרה שהלכה כרבי אליעזר. עמד רבי יהושע על רגליו ואמר (דברים ל'): לא בשמים היא. וביאר רבי ירמיה שכיון שכבר ניתנה תורה לעם ישראל בהר סיני שוב אין משגיחין בבת קול שכבר כתב הקב"ה בתורה (שמות כג' ב'): אחרי רבים להטות. וביאור הדברים הם, שחכמים יכולים להכריע בהלכה עפ"י הבנתם וזה ציווי ה', ואע"פ שהבת קול מן השמים אמרה שהלכה כרבי אליעזר? ההכרעה היא כפי הבנת רוב החכמים (עי' בספר החינוך סי' תצו').
תוס' במס' סנהדרין (יא' ע"א, ד"ה בת קול) מבארים, מדוע קוראים לקול זה 'בת קול', ז"ל: יש אומרים שלא היו שומעין קול היוצא מן השמים, אלא מתוך אותו קול יוצא קול אחר, כמו פעמים שאדם מכה בכח ושומע קול אחר היוצא ממנו למרחוק ואותו קול היו שומעין לכך קורין אותו בת קול, עכ"ל. ובתוס' הרא"ש (שם) הוסיף: ויש מפרשים לפי שהוא יוצא במדה ואין כל אדם שומעו אלא הראוי לשומעו. (ע"ע מה שפי' בזה התוי"ט יבמות פט"ז מ"ו, וכן מדוע נקרא זה 'בת קול' ולא בן קול)
עוד ענין של בת קול מצינו בחז"ל שאינו דומה להנ"ל, והוא דאמרינן במתניתין יבמות (טז' ו'), ומשיאין (את האשה) על פי בת קול. ופי' הרע"ב, אם שמעו קול צווחת פלוני מת. ובתפארת ישראל ביאר, רצה לומר אף שלא שמעו הקול עצמו, רק ההברה היוצא מהקול כמדבר ביער או בעמק ששומע הד הרים, כאילו המלות נשמעות בכפל.
עוד סוג של בת קול אנו מוצאין בפי' התפארת ישראל על דברי המשנה במס' אבות (פ"ו מ"ב): אמר רבי יהושע בן לוי, בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב (הר סיני) ומכרזת ואומרת, אוי להם לבריות מעלבונה של תורה וכו'. וביאר: אמרו הטבעיים בספרי [גיעאגראפיע] שגם עכשיו סביב להר סיני נשמע באויר שממעל להר תמיד קול הברה כעין קול רעם דברים ואין מבין, וזה דבר פלא. ולפע"ד לאלה רומז רבי יהושע בן לוי, שהקולות הנשמעים שם יתנו רמז להאדם להזכירו מתן תורה, וכי עכשיו ירעם על הדור על שאינן מכבדין אותן כראוי לשמור מדותיה כראוי, וזהו הקול הקטן החוזר מקול הגדול שנשמע אז ביום הקהל בעת מתן תורה, וזהו בת קול דקאמר הכא, רצה לומר קול שנולד מקול אחר.
ויש מי שרצה לפרש שזהו הפי' בתרגום עה"פ (דברים ה' יט'): את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם בהר מתוך האש הענן והערפל קול גדול ולא יסף וגו'. ופי' אונקלוס: קל רב ולא פסק. וביאר ברש"י (באה"ד): כי קולו חזק וקיים לעולם, ע"ש. והיינו שהקול הוא לא נפסק אלא נשאר מעל להר בת קול כעין קול רעם דברים לדורות כדי לעורר לבות בני אדם לעסוק בתורה תמיד.
אמנם בפירוש מדרש שמואל (שם) ביאר: ראוי להבין דכיון שהבת קול זאת באה להתרות לבני אדם שיעסקו בתורה תדיר היה ראוי שישמעו אותה כל העולם. לכן אפשר לומר שהענין הוא דרך משל לפי שהתורה ניתנה בהר חורב שהוא הר סיני ושם נשבעו כל ישראל לעסוק בה יומם ולילה, א"כ כשישראל אינם עוסקים בתורה צריך שיחשוב האדם כאלו הר חורב בעצמו מכריז ואומר אוי להם לבריות מעלבונה של תורה והעלבון הוא זה שכיון שהתורה מאז היתה משתעשעת לפניו יתברך וכמ"ש הכתוב ואהיה אצלו אמון וגם המלאכים התאוו אותה ואמרו תנה הודך על השמים והשי"ת נתנה לבני האדם והשליך משמים ארץ את תפארתה והסירה מגבירה בהיותה חלק לבן אדם ילוד אשה וכל זה העלבון התורה סובלת אותו כאשר בני אדם עוסקים בה כי כן היה רצון קונם. אמנם כאשר יתבטלו ממנה ויניחו אותה בקרן זוית בודאי כי אז תחיל תזעק בחבליה, ואז השי"ת יתבע עלבונה מבני אדם. (נכתב בס"ד ע"י א. פלשניצקי)

אריה הכהן · הודעהעל ידי **אריה הכהן** » ה' אפריל 20, 2023 12:53 pm

האם מותר להסתפר השבוע לכבוד שבת קודש, בדברים שלפנינו נשתדל בעז"ה להביא בקצרה עד כמה שאפשר לקצר את התשובה לכך.
נהגו ישראל שלא להסתפר עד יום ל"ג בעומר מפני אבלות על מיתת תלמידי ר"ע (שו"ע סי' תצ"ג, ע"ש), ובמשנה ברורה (שם ס"ק ה') כותב: שאם חל ראש חודש אייר בשבת, כיון שיש כאן תוספת שמחה, 'שבת וראש חודש', יש להתיר להסתפר בערב שבת מפני כבוד השבת.
אך יש לעיין בדבריו, דהנה בהלכות שבת (סי' ר"ס ס"ק ז') כתב: יש מקומות שאין מתגלחים ואין נוטלים ציפורנים בראש חודש אפילו חל ביום ערב שבת קודש, כי כן ציוה רבינו יהודה החסיד, ע"ש.
וא"כ נשאלת עוד שאלה, במ''ב כאן בהל' ספירת העומר כתב שאם חל ר''ח אייר בשבת מותר בערב שבת להסתפר, אך השנה ביום ו' זהו יום א' דראש חודש ולפי צוואת רבי יהודה החסיד אין להסתפר והמ''ב בהל' שבת הביא זאת א''כ האם מותר להסתפר השבוע ביום ו' שהוא ראש חודש?
דעת רבי משה פיינשטיין היא (מובא במאסף לתורה והוראה- חוברת ב'), שגם לשיטת המ"ב שאין להסתפר בכל ערב שבת שחל בו ראש חודש מפני צוואת רבי יהודה החסיד, בכל אופן בראש חודש שחל בערב שבת אייר מותר, לפי שאי אפשר היה להסתפר בימים שלפניו.
וראיה לפסק זה הביא רבי צבי כהן זצ"ל (בספרו 'בין פסח לשבועות' פ"י הערה ח') מכך שהרי תמיד כשראש חודש אייר חל בשבת חל תמיד יום א' דראש חודש ביום ו' (דחודש ניסן תמיד מלא), ובכל זאת המ"ב בהלכות ימי העומר כתב בפשיטות שמותר להסתפר בערב שבת, ולכאורה מדוע לא העיר מענין צוואת רבי יהודה החסיד (שהביא המ"ב עצמו בהלכות שבת כמ"ש לעיל) שאין להסתפר בערב שבת שחל בו ראש חודש, אלא ע"כ שכל המנהג לא להסתפר בראש חודש ביום ו' זהו דוקא אם אפשר היה להסתפר קודם, אך אם אין אפשרות להסתפר קודם וכגון כאן בימי הספירה, מותר להסתפר ביום ו' אפילו שהוא ראש חודש.
ואמנם דעת הייסטפלער, וכן דעת בנו רבי חיים, שאין להסתפר ביום ו' מפני צוואת רבי יהודה חסיד.
ובכף החיים הביא בשם כמה פוסקים (סי' תצ"ג ס"ק מז'), שמי שנוהג שלא להסתפר בראש חודש גם שחל בערב שבת מפני צוואת רבי יהודה החסיד יכול להקדים ולהסתפר השבוע ביום ה' אחר חצות היום.
העולה לנו מכל הנ"ל:
לדעת רבי משה פיינשטיין מותר להסתפר השבוע ביום ו' לכבוד שבת קודש. ולדעת הגרי"י קנייבסקי אסור. ולשיטת הכף החיים מותר להסתפר רק ביום חמישי אחר חצות היום [עד השקיעה].
[נכתב בס''ד ע''י א. פלשניצקי]

אריה הכהן · הודעהעל ידי **אריה הכהן** » ה' יולי 06, 2023 9:48 pm

צלפחד – צלף אחד
זכו חמשת בנות צלפחד החכמות והצדיקות (עי' ילקו"ש פ' פנחס), שנכתבה על ידן בתורה 'פרשת הנחלות', מפני שמגלגלין זכות ע"י זכאי והן בנות צלפחד (גמ' ב"ב קיט' ע"א, רש"י במדבר כז' א', רשב"ם ב"ב שם). וכשעמדו בשאלתן לפני משה ואלעזר הכהן וסיפרו שאביהם 'בחטאו מת' (שם כז' ג'), נחלקו חז"ל במה חטא צלפחד? רבי עקיבא אומר, מקושש עצים היה (לעיל טו' לב' – לו'). ורבי שמעון (רש"י. עי' גמ' שבת צו' ע"ב) אומר, מן ה-מעפילים היה (פי' בני ישראל כששמעו את דברי השקר של המרגלים על ארץ ישראל שאי אפשר לכובשה וכו', ורצו לשוב מצרימה. גזר הקב"ה עליהם, שכל הדור ההוא לא יזכו להיכנס לארץ ישראל וימותו במדבר. לאח"כ היו אנשים שהיתחרטו על כך, ורצו בכל מחיר לעלות לארץ ישראל. אמר להם משה רבינו שלא יעלו, מפני שאין ה' בקרבם, ואם יעלו העמלקי והכנעני שיושבים בדרכם יהרגום. והיו אנשים שלא שמעו בקול משה, והעפילו (בכוח) לעלות להר. והכנעני והעמלקי הרגום. וצלפחד היה אחד מהם – לעיל יד' מ' מה').
איתא בגמ' שבת (קנ' ע"ב), מעשה בחסיד אחד שנפרצה לו פרץ בתוך [הגדר שמקיפה את] שדהו, ונמלך [חשב] עליה [בשבת] לגודרה [שכח ששבת היום – ריטב"א], ונזכר [אח"כ] ששבת הוא, ונמנע אותו חסיד ולא גדרה [לעולם, קנס את עצמו שלא לגודרה לעולם, מפני שחשב על כך בשבת. ואע"פ שעשה זאת בשוגג שחשב שזה יום חול – ריטב"א. ולפיכך זכה] ונעשה לו נס, ועלתה בו [במקום הפירצה] צלף [אילן גדול הוא ובעל ענפים הרבה, ושלושה מיני אוכל יש בפירותיו, אביונות, רפריסין, ולולבין – רש"י], וממנה היתה פרנסתו ופרנסת אנשי ביתו.
רש"י במס' שבת (קכז' ע"ב) כתב, שכל מקום שכתוב בש"ס 'מעשה בחסיד אחד', זהו או רבי יהודה בן בבא, או רבי יהודה ברבי אלעאי. ובספר הגלגולים (לרבי חיים ויטאל, סד' ע"ב) כתב, שאותו חסיד (הנ"ל), היה רבי יהודה בר אלעאי, והוא היה גלגול של צלפחד בן חפר המקושש שחילל השבת, וחזר לעולם הזה כדי לתקן את חטאו, ועל כן החמיר על עצמו אותו חסיד, שאפילו על מחשבה של חילול שבת. ומכיון שהמקושש הוא צלפחד (לחד מ"ד לעיל), לכך זכה לצלף חד, שרומז לשמו אז (צלפחד), כדי להראות לו שנתקן החטא, ע"ש.
ובליקוטי הש"ס מהאריז"ל (שבת ז' ע"א) איתא, מעשה בחסיד אחד שיצא בשבת וראה פרצה בשדהו וכו'. דע כי החסיד זה הוא רבי יהודה ברבי אלעאי, ואז נתנוצץ בו נשמת צלפחד הצדיק אשר חטא בענין קשישת עצים בשבת כדברי רבי עקיבא (שבת צו' ע"ב), ועתה תיקן אותו חסיד בחסידות זה. ואחז"ל שיצא לו צלף חד וממנו היה פרנסתו ופרנסת ביתו, כי צלף חד היינו צלפחד, והיתה מזה פרנסתו, כי תיקן מה שקלקל מקודם והזדונות נעשה לו כזכויות בתשובה מעליותא כי האי, ע"ש.
ובשל"ה (שבת) כתב, קבלתי זה החסיד היה גלגול של צלפחד, על כן זה החסיד נשמר במאוד כדי לתקן הקלקול, ועלה לו צלף אחד, וזהו סוד 'צלף חד'. וכתב החתם סופר (שבת שם) על הנ"ל 'והוא פלא'. ובחיד"א בספרו פתח עינים (שבת שם) הוסיף בשם ספר עמק המלך, שע"י שבת הומת המקושש, ועתה (אותו חסיד) ע"י שבת חיה! (כדאיתא בגמ': וממנה היתה פרנסתו ופרנסת אנשי ביתו), עי' מש"כ הט"ז, או"ח סי' שז' ס"ק יד'. בספר אור הצבי (לרבי צבי הירש ברל'ס מבריסק, דרוש ב' לסוכות, י"ל בלובלין בשנת תרל"ה) הביא ראיה לדברי שהבאינו לעיל שכאן איירי ברבי יהודה ברבי אילעאי, כי 'צלפחד בן חפר' - מספרו תקנ"ב, וכן רבי יהודה בר אילעאי מספרו כך, צא וחשוב והוא פלא. בשו"ת דברי ישראל (לרבי ישראל וועלץ, ח"ב, ליקוטי הלכות סי' כג') הביא מספר פנינים יקרים שכתב בשם ספר נחלת יעקב שביאר, מה דאמרינן בגמ' ביצה (כה' ע"ב), דאמר רבי שמעון בן לקיש, שלשה עזין [חזקים, שקשה לנצחם] הן, ישראל באומות, כלב בחיות, תרנגול בעופות. ויש אומרים אף עז בבהמה דקה. ויש אומרים אף צלף באילנות. וכתב רש"י (בד"ה צלף באילנות): לא ידעתי מהו עזות שלו (עי' תוס' שם). ולפי מה שכתבנו לעיל שהצלף היה מרמז שהוא תיקון חילול שבת של צלפחד, ולכך נברא שם וכנ"ל. א"כ אין לך עזות גדול מזה שאותו צלף גילה מי היה המקושש (עי' גמ' שבת צו' ע"ב), ולכך אמרי' ויש אומרים אף צלף באילנות.
איתא בגמ' יבמות [צ' ע''ב], מעשה באדם אחד שרכב על סוס בשבת בימי היוונים [איסור דרבנן, עי' ביצה לו' ע''ב], והביאוהו לבית דין וסקלוהו [כמחלל שבת גמור – רש''י], לא מפני שראוי לכך, אלא שהשעה צריכה לכך [היתה עת צרה והיו פרוצין בעבירה – רש''י] וכתב בספר גלגולי נשמות [לרמ''ע מפאנו] דאןתו אחד שרכב וכו' הוא גלגול צלפחד, ותיקונו בחסיד דעלה לו צלף. [נכתב בס''ד ע''י א. פלשניצקי].

יוסף חיים אוהב ציון

נפלא ביותר. בענין ר"י בר אלעאי האריך בזה הגריח"ס שליט"א בא' מספריו איני זוכר כעת היכן.

ענ'י לעצמי · הודעהעל ידי **ענ'י לעצמי** » ש' יולי 08, 2023 12:04 am

יוסף חיים אוהב ציון כתב:נפלא ביותר. בענין ר"י בר אלעאי האריך בזה הגריח"ס שליט"א בא' מספריו איני זוכר כעת היכן.

מגיד דבריו ליעקב (עה"ת) - 18 'כי תשא', עמוד כט והלאה.

אריה הכהן · הודעהעל ידי **אריה הכהן** » ו' יולי 14, 2023 1:31 pm

שבת שקודם ר"ח אב
במאמר שלפנינו נכתוב בעז"ה אודות המנהג המובא בפוסקים שיש נוהגים שלא לברך ראש חודש אב. אך ראשית נביא את עיקרי הדברים בענין 'ברכת החודש'.
מנהג קדמונינו לברך את החודש בשבת שלפני ראש חודש, ואין ברכת ראש חודש כקידוש החודש שהיה מלפנים, אלא שמודיעים להעולם [לציבור] מתי יחול ראש חודש ויזהרו בכל הלכות החודש. ומכל מקום נהגו לעמוד בשעת אמירת 'ראש חודש פלוני יהיה ביום פלוני' דוגמת קידוש החודש שהיה מעומד (מג"א ריש סי' תיז', ומובא במ"ב).
כתב המגן אברהם בריש הלכות ראש חודש (ריש סי' תיז', ומובא במ"ב. ועי' במחצית השקל שם): בשבת שלפני ראש חודש מברכין החודש חוץ מלפני ר"ח תשרי וכו'. ובכנסת הגדולה כתב שיש מקומות שאין נוהגין לברך ראש חודש אב, ע"ש. מקור המנהג שכתב בספר כנסת הגדולה, שלא לברך ראש חודש אב הוא מהמרדכי במסכת מועד קטן (הגהות מרדכי, הלכות תשעה באב - רמז תתקלד') וז"ל ראיתי בתוספתא (יש גורסים 'בתוס'), דשבת שלפני ראש חודש אב אין מזכירין ראש חודש, משום דכתיב (איוב פ"ג ו'): במספר ירחים אל יבא. [וביאר במחצית השקל שם: הטעם שאיוב קילל את יומו ואמר, במספר ירחים אל יבוא. ודרך אסמכתא, הואיל וחודש זה של פורעניות, לכן אין מברכים אותו כשאר חודשים] ודחה (התוס'), דאדרבה יותר טוב כדי לברך ישראל שהזמן מוכן לפורענות. ועוד יש לומר דלאו על חדש אב נאמר איוב דלייט למזליה. ועוד דא"כ הלל לא יאמרו דכתיב (שם): אל תבא רננה בו, עכ"ל. א"כ מבואר מדברי המרדכי שאנו כן נוהגין לברך ראש חודש אב. וכן כתבו בספרים שעכשיו מברכין אותו (חודש אב) בכל מקום, כ"כ עטרת זקנים סי' תקמ"ט. ובספר שער אפרים שער י' אות לה'. וכן הוא בסדר טרוייש (לרבי מנחם מטרוייש, י"ל בפראנקפורט דמיין בשנת תרס"ה – עמ' 39) כתב, חודש אב מזכירי' אותו בשבת שלפניו כשאר חדשים, כי לא נאמר עליו פסוק (איוב שם): במספר ירחים אל יבוא. אך איוב מקלל היום שנולד בו. גם כן היה נוהג מו' אבי זצ"ל להזכירו כשאר חדשים.
אמנם יש שנהגו לקיים את מנהג ברכת חודש אב אך בצורה שונה קצת וכפי שיבואר לקמן.
כתב בספר אורחות חיים (לרבינו אהרן הכהן מלוניל, חלק א' - סדר תפלת שבת שחרית): ובשבת שלפני ר"ח אב אין אומרים יהי רצון (מלפניך ה' או"א שתחדש עלינו וכו'), וסימן לדבר במספר ירחים אל יבא. אך אומרים בלשון זה ר"ח אב יום פלוני זה הבא שיהפוך אותו הקדוש ברוך הוא וכו'. וכן כתב בספר כלבו (א' מן הראשונים - סימן לז'): בשבת שלפני ראש חדש אב, אין אומרים יהי רצון אך מכריז ואומר בלשון זה: ראש חדש אב, יהיה יום פלוני הבא עלינו שיחדש ברוך הוא עלינו ועל כל עמו ישראל לששון לשמחה וכו'. חידוש גדול יותר אנו מוצאים בספר התדיר (שיטת הקדמונים – לרבי משה בן יקותיאל, איש רומי, מן האדומים – עמ' ר') כתב: ובשבת שמכריזין בו ראש חודש אב ותמוז, אין אומרים 'מי שעשה נסים', לפי שאירעו בהם צרות לישראל, ה' ישמחינו בבנין עירו וכו' אמן. ובספר כתר שם טוב (עמ' תלג') כתב: בשבת שלפני ראש חודש אב, בלונדון ואמשטרדם אין אומרים שום מאלה ה-יהי רצון שנוהגים לומר בכל שבת קודם ראש חודש, אלא מתחילים 'מי שעשה נסים וכו'.
וכתב עוד בספר כנסת הגדולה (סי' רפד') בשם ספר תיקון יששכר (דף כז'), יש מקומות שאין מכריזין אותו (פי' אין מברכין ר"ח אב). ויש מקומות שמכריזין אותו ואומרים: יהפכהו הקב"ה עלינו ועל כל עמו ישראל לטוב, במקום יחדשהו. ובמקומותינו מקום שנהגו להכריז הוא, אלא שאומרים קודם ההכרזה קינה המיוסדת על הכרזת ראש חודש, ואומרים 'מי שעשה נסים' בניגון נשבר ונדכה, ע"כ (מובא בא"ר סי' רפד' ס"ק יג'). וכן בספר כתר שם טוב (שם) כתב, אבל בארץ ישראל וסת"מ יש להם כעין תחינה קודם שיאמר הש"ץ 'מי שעשה נסים וכו'.
בסידור בית מנוחה (סדר תפילה לשבתות ומועדים, שליקט רבי יהודה שמואל אשכנזי, וי"ל בליוורנו בשנת תרמ"ח) בנוסח ברכת החודש כתב:

אולם החיד"א בספרו לדוד אמת (ומביא דבריו בסידור בית מנוחה שם - סי' כד') כתב: החזנים שלפני חודש אב אומרים: מחדש חדשים וכו' בקול קינה ומאריכים בה לקונן כל הנוסח, לא יפה עושים לעורר בשבת בכי יגון ואנחה, ובמקום זה יותר טוב שיבכו ויקוננו בתשעה באב באמת כראוי כפי חיובנו על חיללו שמו ח"ו וחילול תורתו וגלות השכינה ח"ו כמה מאות בשנים בעוה"ר. אי איישר חילי אבטליניה קול המיצר לישראל בשבת קודש, ובפרט שהראשונים ביטלו במקומותינו הקינות בשבת.
**************
כתבו הספרים מכ"י [בורליאנה 659]: רבי קלונימוס הנהיג לאמר בראש חודש אב: חדש עלינו והפוך עלינו את החודש הזה לטובה ולששון. על שם (ירמיה לא' יב'): וְנִחַמְתִּים וְשִׂמַּחְתִּים מִיגוֹנָם.
[נכתב בס''ד ע''י אריה הכהן פלשניצקי]

אריה הכהן

תהלים - בחודש אלול ובימים הנוראים

איתא במדרש שוחר טוב, דוד המלך אמר בתהלים (יט' טו') יהיו לרצון אמרי פי. יעשו לדורות ויכתבו לדורות אמרי פי ויחוקקו לדורות. ולא יהיו קורין בהם כקורין בספרים אלא יהיו קורין בהן ונוטלין שכר עליהם כנגעים ואהלות. אמר ר' ירמיה בר שלום בשם ר' יוחנן, מאי דכתיב (שם סא' ה') אגורה באהלך עולמים. וכי תעלה על דעתך שהיה מבקש דוד דירת שני עולמים. אלא כך אמר דוד, יהו מזכירים אותי בבתי כנסיות ובתי מדרשות וכאלו חי וקיים אני בשני עולמים.
ספר תהלים הוא ספר הכולל שירי תהילה ותשבחות הודיה ובקשות של דוד המלך ע"ה להקב''ה, כל בר ישראל אומרה הן בשעת שמחה ובו מזמורים בתחנונים בתודה ובתהילה, והן בימי צער רח"ל - שואב הוא נחמה ועידוד ובו ימצא מנוחת הנפש ובטחון בבורא יתברך, בכל יום ויום אנו אומרים פרקי ופסוקי תהלים בימות החול בשבתות ובמועדים, בפסוקי דזמרה ובשיר של יום וכן בקבלת שבת וכו'. וישנם חבורות מיוחדות בשם 'חברה תהלים' אשר יאמרו כמה פרקים בכל יום ומחלקים אותם לז' ימי השבוע. כתוב בספרים דהרגיל בתהלים דוחה כל מיני פורעניות ופגעים רעים מעליו ובני ביתו ומשפחתו וכל בני דורו, ומגלגל עליו ועליהם כל מיני שפע ברכות טובות והצלחות ורחמים וחסדים, ואין לך דבר להגין מפני המזיקים כאמירת קדיש על תהלים. וצריך לומר במתון ולא לחטוף הפסוקים. (אלף המגן סי' תקפא' ס"ק טז' – ע"ש) בספרי ההלכה ומנהג כתבו רבות בענין שבח באמירת התהלים בימי חודש אלול וימים נוראים, ועל כך בקצרה בעז"ה במאמר שלפנינו.
כתב השל"ה (עמוד התשובה): מנהג בהרבה גלילות בישראל לומר כל ספר תהלים בליל יום כפורים, והוא מנהג ותיקין, כי אין לנו דבר גדול יותר מספר תהלים שכלול מן הכל, מרבים שבחים להשם יתברך, ורבים מזמורים הם של התעוררות תשובה, ורבים מזמורים הם של בקשת מחילה וסליחה, והכל מיד ה' השכיל חיבר דוד המלך עליו השלום ברוח הקודש. והאומר תהלים הוא כמתפלל, והוא גם כן כעוסק בתורה, כי כבר בקש דוד המלך עליו השלום שיהיו מקבלים שכר הקורים בתהלים כעוסקים בעומק התורה נגעים ואהלות (מדרש שוח"ט תהלים א').
כתב בספר מטה אפרים (סי' תקפא' סעיף ח'): נוהגין בכל יום של ימי החול מר"ח אלול ואילך אחר התפילה אומרים בצבור עשרה מזמורים תהלים ומתכונים לגמור כל תהלים שני פעמים קודם ראש השנה, והוא עולה כמנין כפ"ר, (גימטריא: שלש מאות – בתהלים איתא קנ' פרקים) מתחילין אחר (וכ''כ המשנה ברורה סי' תקפא' ס"ק א' בשם הפרי מגדים) ראש חודש, כדי לומר יהי רצון המסודר אחר אמירת תהילים בשלמות עם התחנונים [דבר''ח א''א תחנונים]. וב-יהי רצון שלפני אמירת תהלים כתוב 'עד מלאות ימי שנותינו בהם שבעים שנה' והוא שפת יתר, וראוי לדלג מלות 'בהם שבעים שנה'. (אע"פ שכן נדפס בכל הסידורים, מכל מקום אין נראה לתת קצבה לשנותיו, דשמא מן השמים ירחמו עליו להאריך ימיו ויגיע לגבורות או יותר. ודוד המלך ע"ה אמר דבר הוה ורגיל אבל אין נכון לומר כן דרך תפילה - אלף למטה שם ס"ק י') וב-יהי רצון שאומרים אחר תהלים כיון שאין אומרים ספר שלם, יש לומר 'בזכות מזמורי תהילים שקראנו לפניך, בזכות פסוקיהם ותיבותיהם ונקודתיהם וטעמיהם, ובזכות שמותיך הקדושים וכו'. ואחר ה-יהי רצון אומר קדיש יתום, ואם אין עשרה בשעת אמירת תהלים וממתינין עד שיבא אחד להשלים עשרה לומר קדיש, יש לשייר מזמור אחד ויאמרוהו אחר שישלימו עשרה ויאמר קדיש. ובימי תשובה שבין ראש השנה ליום הכיפורים אומרים יותר מעשרה מזמורים בכל יום, בכדי לגמור כל התהילים פעם שלישית קודם יום הכיפורים. ובמשנה ברורה (סי' תקפג' ס"ק י') כתב, שבראש השנה יש נוהגים לגמור כל התהלים.
ובענין מה שנוהגין בהרבה מקומות לומר תהלים בין מנחה למעריב, והיה נ"ל לכאו' שזה נגד המקובלים ז"ל (עי' בבאר היטיב סי' רלח' ס"ק ב') שכתבו שאין לומר תנ"ך בלילה, אכן מצאתי בספר אשל אברהם להגה"ק מבוטשאטש ז"ל בסימן רלח' סעי' ב' שכתב שאין שום קפידא על מזמורי תהלים בלילה לכולי עלמא, דהוי כלימוד משניות שזמנה בתחילת הלילה. ואולי אין קפידא שאומרים בעשרה, ועיקר הקפידא הוא על לימוד המקרא יע"ש (הגה''ה על ספר אלף המגן שם ס"ק טז').
ובספר יסוד ושורש העבודה כתב, הנה עת לחננה כי בא מועד ימי הסליחות והמה בכלל ימים נוראים, ועינים להם לו יראו שכל איש ישראל מעם קדוש אפילו קל שבקלים מתעורר בצדק להחזיק לבו בימי הסליחות לילך להתפלל בבהכ"נ ולומר מזמורי תהילים יותר מכדי הרגלו בכל השנה.
בספר מנהגי חתם סופר (ימים נוראים - טו') כתב: שביום הסליחות של י"ג מידות (יום לפני יוהכ"פ) נהג החת"ס לומר כל ס' תהלים. וכ"כ בס' ליקוטי מהרי"ח [ח"ג עמ' קל'] שהמנהג בכמה מקומות להשלים היום הזה בציבור כל ספר תהלים, ע"ש עוד. ובס' ארחות רבינו (מנהגי בעל הקה"י, ח"ב עמ' קסז') כתב: מו"ר ביום א' דסליחות בתפילת שחרית אמר מיד תהלים וכנראה שגמר את כל התהלים בכל יום מימי הסליחות כמו בב' ימים דר"ה וביה"כ שגמר בכל יום את כל התהלים, וכן בעיו"כ אמר את כל התהלים.
ובספרי המנהגים (ליקוטי מהרי"ח ח"ג עמ' צ' - זיו המנהגים עמ' קמג') מובא רמז לאמירת תהלים בחודש אלול: ויאמרו לאמר אשירה לה', ר"ת אלול, שבאלול יאמרו שירות ותשבחות לה'.
---------------
איתא בגמ' ר"ה (לב(:: מכלל דבראש השנה ליכא הלל, מאי טעמא? אמר רבי אבהו אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם מפני מה אין ישראל אומרים שירה לפניך בראש השנה וביום הכפורים? אמר להם אפשר מלך יושב על כסא דין וספרי חיים וספרי מתים פתוחין לפניו וישראל אומרים שירה. וכתב במטה אפרים (תקפד' יט'): ובני אדם האומרים תהלים בכל יום ואירע להם בר"ה סדר הלל מותרים לומר כסדר וא"צ לדלג, כיון שאין אומרים אותו דרך שירה אלא דרך תחנה ובקשה.
[נכתב בס''ד ע''י א. פלשניצקי]

אריה הכהן · הודעהעל ידי **אריה הכהן** » א' ספטמבר 03, 2023 7:18 pm

הדבש בראש השנה
אמרו חכמינו זכרונם לברכה (הוריות יב' ע"א. כריתות ה' ע"ב): סימנא - מילתא היא (הסימן - ממש יש בו). ולפיכך עושים בראש השנה סימנים המראים לטובה שנזכה ביום הדין, ושתתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה. הגמ' מביאה את סוגי המאכלים שנאכלים בראש השנה לסימן טוב. יש הנוהגים לאכול בראש השנה את המאכלים שהובאו בגמ', וכן עוד מיני מאכלים הנאכלים לסימן טוב שהוסיפו בספרי הגאונים הראשונים והאחרונים, וכמו שכתב הטור (סי' תקפ"ג), אחר שהביא את המאכלים המוזכרים בגמ' שאוכלים בר"ה וז"ל: ומזה רבו המנהגים כל מקום ומקום לפי מנהגו, ע"ש. ויש אמנם שאין מקפידין אלא על מקצת ממיני המאכלים.
אך יש מאכל אחד שאינו מוזכר בגמ', וכולם (כמעט, עי' להלן) מקפידים שיהא על השולחן בראש השנה (מהמ"ב סי' תקפ"ג ס"ק ג', משמע שרק בראש השנה מטבלים את פרוסת המוציא בדבש. אמנם בספר אורחות רבינו, ר"ה ו', מבואר שהחזו"א ובעל הקה"י, נהגו כך מר"ה עד שמיני עצרת בשבתות ויו"ט) ולאכול ממנו, והוא ה'דבש', שבו טובלין ראשית את פרוסת המוציא (מט"א סי' תקפ"ג. ומ"ב שם), ואת התפוח (טור שם), ובספר מנהגי מהרי"ל (הל' ר"ה) כתוב, דרש מהר"י סג"ל דמצוה לאכול בליל ר"ה, ראש של איל זכר לעקידה, ולמען שנהיה לראש ולא לזנב. והוא נהג לאכול בשר הראש עם דבש. וכ"כ בספר המנהגים (לר"א טירנא), ומה שאוכלים הראש כדי שנהיה לראש ולא לזנב, ומטבילין את הראש בדבש. וכבר קדם להם בהגה' האשר"י (ריש מס' ר"ה) וז"ל: ואנו רגילין לאכול ראש של איל ודבש חי, ומטבילין את הראש בדבש. במאמר שלפנינו נשתדל בעז"ה להבין מהיכן המקור לדבש בר"ה, ומה הטעם לכך.
ענין הדבש בראש השנה מסתבר שהוא כבר מנהג עתיק יומין ומוזכר בדברי הגאונים, וז"ל רב נוטרונאי גאון: ומה שאנו אוכלין טיסני (גרגרי שעורה) ושותים דבש, הוא כדי שתבוא השנה הבאה עלינו לטובה. ובאור זרוע (ריש הלכות ראש השנה) כתב: דבש, כדי שתהא השנה הבאה עלינו שמינה ומתוקה, וכן כתוב בספר עזרא (נחמיה ח' י'): אכלו משמנים ושתו ממתקים. וכן במרדכי (ריש יומא) כתב: ומה שאנו אוכלין טיסני, ובשר שמן, ושותין דבש וכל מיני מתיקה, כדי שתהא השנה הבאה עלינו לטובה מתוקה ושמינה, וכתוב כן בספר עזרא: אכלו משמנים ושתו ממתקים (אפשר שהמרדכי למד את ענין הדבש בראש השנה מהפסוק 'שתו ממתקים', ודו"ק). ובטור (שם) כתב: יהא איניש רגיל למיכל בריש שתא (יהא אדם רגיל לאכול בראש השנה) וכו', כל מקום ומקום לפי מנהגו, כמו באשכנז שרגילין לאכול בתחילת הסעודה תפוח מתוק בדבש לומר תתחדש עלינו שנה מתוקה. [וכ''כ בשו''ע הרב וז''ל, נוהגין לאכול בשר שמן ולשתות דבש וכל מיני מתיקה, כדי שתהא השנה הזאת מתוקה ושמינה, וכ''כ בעזרא, אכלו משמנים ושתו ממתקים].
בספר הרוקח (הלכות ראש השנה סימן רא' – באה"ד) כתב, במזמור (תהלים פא'): הרנינו לאלקים עוזנו וגו', תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגנו כי חק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב. ובסיום המזמור נאמר: ויאכילהו מחלב חטה ומצור דבש אשביעך. רמז לאכילת דבש בליל ראש השנה כדי שתהא לו השנה מתוקה דסימנא מלתא הוא.
ובספר לקט יושר (מנהגים ופסקי תשובות מבעל התרומת הדשן, מתלמידו רבי יוסף ב"ר משה) כתב: דבש חי סימן טוב לאכול בר"ה. ודבש דבורים מן המובחר, כי הדבורים דמי למשפט, כי עושים נקמה לפעמים כמו שמוכח מן הפסוקים, ומה שיוצא מהן מתוק. וסימן לדבר שאנו יוצאין ממידת הדין למדת הרחמים, ודוקא חי סימן לחיים, וראיה ממה שאנו מבקשים ומתפללים בר"ה רק בשביל חיים.
המהרי"ל נתן טעם לאכילת דבש ומיני מתיקה בראש השנה, מתורה נביאים וכתובים, וז"ל (הלכות ראש השנה ד"ה ומנהגא. עי' בספר הרוקח שהבאינו לעיל): וטעם דאוכלין דברים מתוקים לומר שיגזור הקב"ה עלינו שנה טובה ומתוקה. וכן באשכנז רגילין בתחילת הסעודה לאכול תפוח מתוק בדבש לומר תתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה. ומהר"י סג"ל דרש דטעמא, כתוב בתורה ושנוי בנביאים ומשולש בכתובים, כתוב בתורה: 'שם שם לו חק ומשפט' (שמות טו' כה'), וראש השנה הוא יום המשפט, וסמיך ליה 'וימתקו המים'. רצה לומר ביום המשפט יאכלו מתוקים. בנביאים שנוי גבי אביגיל כתיב: ויהי בעשרת הימים וימת נבל (שמואל א' כה' לח'), וכתיב בתריה: ונבל יין ומתוקים. ועשרת הימים היו עשרת ימי תשובה. אי נמי מהכא דכתיב :על יום טוב באנו (שם' ח'), וארז"ל דהוי ראש השנה, וסמיך ליה דהביאה לדוד דבילה וצימוקים שהם מיני מתיקה. משולש בכתובים, בספר תהלים כתיב: משפטי ה' אמת צדקו יחדיו (יט' י' יא'), וסמיך ליה ומתוקים מדבש ונופת צופים. משפט ר"ל יום דין דראש השנה. אי נמי מהכא דכתיב: תקעו בחדש שופר וגו' (תהלים פא' ד'), וסמיך ליה: ויאכילהו מחלב חטה ומצור דבש אשביעך (שם יז'), וכתיב גביה: אלקים נצב בעדת א-ל בקרב אלקים ישפוט (שם פב' א'). כל זה מורה על ר"ה יום המשפט. וכן בספר עזרא כתיב: בחדש השביעי אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו כי קדוש היום לאדונינו. וכ"כ בספר מטה משה (לרבי משה מפרעמסלא, תלמיד המהרש"ל. סי' תש"צ) וסיים בזה"ל: לכן נוהגין העולם לאכול דבש בראש השנה ונכון הוא. וכך היה מנהג קדמונים.
טעם נוסף כתב בספר יעטה מורה (עמ' נז'): על כן נהגו לאכול דבש בריש שתא (בראש השנה) ולהורות נתן, כי יש תקנה לשבים אל ה' בלב שלם, כי כמו שהדבש מהפך את האיסור הגמור (פי' דאיתא במתני' בכורות (ה' ע"ב): היוצא מן הטמא – טמא. ואמרינן שם בגמ' (ז' ע"ב): מפני מה אמרו דבש דבורים מותר? מפני שמכניסות אותו לגופן, ואין ממצות אותו מגופן. הוא דאמר כר' יעקב, דאמר: דובשא רחמנא שרייה, ע"ש. - עי' תוס' ע"ז סט' ע"א, וברא"ש שם פ"ה סי' יא', ובשו"ת הרשב"א ח"א סי' פ') להיתר, כן אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו, ע"ש.
מנהג אכילת הדבש בימים הללו נרמז גם בדרך נוטריקון וגימטריא: "דבש" שמנינו 306, סגולה הוא שבזכות היוצר (306) שבתפילות, וה'מוסר' (306) שבלב, ישמע אב הרחמן (306) לתפילותינו ויירצו לפניו כקרבן וכ'אשה' (306) ונזכה לסליחה ומחילה ו'כפור' (306) על כל עוונותינו.
אמנם רבי חיים פלאג'י בספרו רוח חיים [סי' תקפג' י"ל ביזמיר בשנת תרלו'], החמיר שלא לאכול דבש בראש השנה מפני החשש שהגוים עירבבו בזה תירוש מיין ענבים וזה יין נסך, וכמו שפת של עכו'ם אפי' מי שמיקל כל השנה בכך, בעשרת ימי תשובה מחמיר [עי' שו'ע סי' תרג'] הוא הדין בדבש של גוים, כי לסימנא טבא הם עושים לאכול התפוח בדבש בכדי שתהיה שנה טובה ומתוקה כדבש כדאי שלא יהא בזה פקפוק. ובסוה'ד כתב, שראוי ליקח הדבש עם השעוה [כנראה שבזה לא היה חשש עירבוב הנ'ל]. וכ'כ בספרו מועד לכל חי [סי' טו' סעי' ב'] ושם כתב דיש ליקח דבש מיהודי כשר המדקדק כראוי אף שאין דרכו ליזהר בכך כל ימות השנה, ואם לאו יעשה התפוח עם סוכר.
מבוא' מדבריו שבזמנו הדבש נלקח מגוים והיה בכך חשש איסור. ולכך במקום שאין חשש כגון שלוקח מיהודי כשר מדקדק או דבש עם שעוה לית לן בה. ויכול לכתחילה ליקח דבש בראש השנה, וכמו שהוא בעצמו כותב בספרו מועד לכל חי [פרק יב' סעי' יג'] שטובלין בראש השנה התפוח עם דבש.
אך בנו רבי אברהם פלאג'י בספרו יפה ללב כתב בכמה מקומות להימנע מדבש בראש השנה מכמה טעמים [לבד מהחשש שאביו כתב] א' מכיון שדבש הוא גבורה כמ'ש בגליון התיקונים וכו', ובראש השנה צריך מיתוק הדינים ולכך יעשה התפוח עם סוכר לבן שהוא בבחינת חסד מלעשותו בדבש שהוא בבחינת גבורה. ב' דבש תחילתו מתוק וסופו מר, ודבש שעובר עליו זמן רב נעשה מר, ולפי'ז טוב שלא לאכול דבש בראש השנה ויעשו התפוח והתבשיל בסוכר לבן.
ומעניין הוא הדבר שהבן איש חי [ר''ה] בסדר הסימנים של ליל ראש השנה כותב, ואחר כך יאכל התפוח מבושל בסוכר ויאמר, יהי רצון שתתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה ואין אומרים כדבש, ע'ש. ובספרו שו"ת תורה לשמה (סי' תק') כתב: והנה ראיתי דבר חדש בספר הלכות קטנות סי' רי"ח שנשאל אם מותר למלוח הקרבן בסוק"ר [בסוכר], והשיב הסוק"ר הוא מלח גמור שמעמיד הדברים זמן רב ע"ש. הרי המציא דין חדש שיועיל הסוק"ר בקרבן תמורת המלח, וא"כ לפי סברתו נראה שגם בשלחן יועיל. ואמרתי כי על זה סמכו העולם להניח בר"ה על השלחן סוק"ר תמורת המלח להטביל בו פרוסת המוציא שרוצים לעשות זה בר"ה לסימנא טבא. אך באמת אין לנו ראיה ברורה לדין זה שחידש הרב הנז"ל שיועיל הסוק"ר תמורת המלח בקרבן ויש לפקפק בזה. על כן בר"ה הגם שבביתי מביאים סוק"ר לסימנא טבא להטביל בו פרוסת המוציא הנה אני מביא גם מלח בכלי אחר ומטבל הפרוסה כאן וכאן, כי באמת בטיבול הפרוסה במלח יש סוד וכונה עמוקה כי המלח הוא אותיות לחם והלחם הוא סוד וכו'. גבורות הנמתקות ע"י החסדים וע"י הטיבול הזה לחם במלח מתמתקים הגבורות בחסדים, כי כל מלח הוא קצת מרירות ודין וכנז' כל זה בדברי רבינו הגדול האר"י זצ"ל ועל כן לפי הכונה והסוד הנז' קשה לומר שיועיל הסוק"ר במקום מלח בטיבול הלחם בו ולכן מוכרח אני להביא מלח ולטבל בו הפרוסה גם בראש השנה. [נכתב בס''ד ע''י א. פלשניצקי].

אריה הכהן

דברים שיש ונמנעים מלאוכלם בראש השנה
אמרו חכמינו זכרונם לברכה (בהוריות יב'. עי' ובכריתות ה' ע"ב): סימנא - מילתא היא [הסימן - ממש יש בו]. ולפיכך עושים בראש השנה סימנים המראים לטובה, שנזכה בדין ושתתחדש עלינו שנה טובה, והגמ' שם מביאה סוגי מאכלים שרגילים לאכול בראש השנה לסימן טוב. יש הנוהגים לאכול בראש השנה את כל המאכלים שהובאו בגמ', ומתפללין את הבקשות הנזכרים בשו"ע וברמ"א (סי' תקפג'), וכן עוד מיני מאכלים הנאכלים לסימן טוב שהוסיפו בספרי הגאונים והראשונים ובפוסקים האחרונים וכן בספרי המנהגים. ויש שאין מקפידין אלא על מקצת ממיני המאכלים. יה"ר שיתקבלו תפילותינו לרצון לפני אדון כל.
אמנם ישנם דברים שכתבו בספרים שנוהגים שלא לאוכלם בראש השנה, משום שאינם מסמנים טוב. וע"כ בעז"ה במאמר שלפנינו.
מאכלים חמוצים
איתא בתשובות רב נטרונאי גאון (או"ח סי' קעט' – באה"ד), ורוב אנשי בבל כך רגילין לעשות, שבערב ראש השנה לוקחין בשר ומבשלין אותם בדבר של מתיקה, ואין מבשלין בשול שיש בו חומץ, ואומרים: נאכל מיני מתיקה ובשר ובשול שמן, כדי שתהא שנה כולה מתוקה ועריבה ולא יהא בה דבר רע ודבר צרה. וכתב על כך החיד"א בספרו 'טוב עין', יש בני אדם שנוהגים שלא לאכול בראש השנה שום דבר חמוץ ואפילו לימוני וכמ"ש במורה באצבע. ועתה ראיתי בתשובות הגאונים כ"י סימן קי"ד שכתב שבר"ה עושים דבר של מתיקה ואין מבשלין בישול שיש בו חומץ עכ"ל הא למדת דמנהג זה קדום מזמן הגאונים.
כתב הרמ"א (סי' תקפ"ג סעי' א'): ויש נוהגין לאכול תפוח מתוק בדבש ואומרים תתחדש עלינו שנה מתוקה. וביאר במ"ב (ס"ק ה'), ועל כן יש נמנעים לבשל בראש השנה מיני חומץ בארש"ט (חמיצה) וכדומה. ועל כן האוכלים דגים לסימנא שיפרו וירבו כדגים, אין מבשלין אותן בחומץ (אבודרהם. מג"א סי' תקפ"ג) ע"ש. וכן בסי' (תר' ס"ק ד') כתב המ"ב בשם המטה אפרים, שאין לאכול דברים חמוצים בר"ה וגם מה שלא נגמר פריו אינו סימן טוב. ועל כן אין לאכול פירות שהם בוסר.
כתב בספר בן איש חי (ש"א פרשת נצבים, ה'): לא יאכלו בראש השנה דבר חמוץ, ולא תבשיל מבושל בדבר חמוץ, וכן יזהרו מפירות חמוצים, הן רמונים הן ענבים הן אגסים, וכתב במטה אפרים, דהוא הדין שלא יאכל פרי שלא נגמר עדין בישולו, ע"ש. (ומה שכתב שלא יאכל רמונים היינו חמוצים דוקא, דהא כתב שם לעיל שיקח בליל ראש השנה רימון מתוק ויאמר וכו')
כתב בספר מאור ושמש (פרשת האזינו – באה"ד): וחז"ל האחרונים מנעו ממנו לבל נאכל דברים חמוצים בראש השנה (מגן אברהם סימן תקפג), והטעם כי המשכת הברכה הוא לפי ענין הוראת המאכל ההוא, ודברים מתוקים הם ממדת החסד והחמוצים והחריפים הם ממדת גבורה, ולזה אנו אוכלים בראש השנה דברים מתוקים. ויצחק אבינו להיות כי מדתו היא גבורה אהב גם כן מאכלים עזים וחריפים המעוררין מדתו, ולכן צוה להביא לו מאכלים ההם כדי להמשיך הברכה מסיטרא דגבורה.
ובספר אמרי פנחס (ד"ת מרבי פנחס מקוריץ) מובא, בר"ה הוא הגליפה של כל השנה וכמו שאדם נוהג בר"ה כך יתנהגו עמו כל השנה וכו'. לכך אין אוכלין דברים חמוצים בר"ה שלא יצטרך לעקם פיו ונעשה מזה גליפה על כל השנה, ע"ש.
מאכלים מרים
בספר ערוך השולחן (סי' תקפ"ג סעי' ג') כתב: ויש שאין מטבלין בחומץ ואין אוכלים דברים חמוצים בלילה ראשונה ולא דברים המרים, ואין בכלל זה פלפלין שנותנים למאכלים, דהם מתקנים המאכל, כמו דגים שא"א לאכלן בלא פלפלין, ע"ש. ולמעשה כבר קדמו בספר מטה אפרים (סי' תקפ"ג ג' – באה"ד) שכתב, גם נוהגין שלא לאכול דברים חמוצים ומרורים, ע"ש. ובספר ברית כהונה (לרבי כלפון משה הכהן, ראב"ד אי ג'רבא. או"ח אות ר' סי' יא') כתב, נוהגים בראש השנה שלא לאכול דבר חמוץ ודבר מלוח ודבר חריף ודבר מר.
מאכלים חריפים
כתב בספר כלבו (סי' סד') שהמר"ם מרוטנבורוג אינו נזהר לאכול שומין ואגוזים (בר"ה) ולא שום דבר. אמנם בספר לקט יושר (ח"א) כתב על רבו בעל התרומת הדשן: זה הכלל כל דבר חריף אינו אוכל כל י' ימי התשובה רק מיני מתיקה, ופירות חדשים. אפילו בצלים מבושלים לא רצה לאכול, ע"ש.
דגים
כתב המגן אברהם (סי' תקצ"ז ס"ק א'): כתב הב"ח, שהמהרש"ל לא אכל דגים בראש השנה שהיו חביבים עליו, ורצה למעט תאותו בדבר מסויים [וז"ל הב"ח: והרב מהר"ש לוריא כתב שקיבל מזקנו שלא אכל דגים בראש השנה, כדי למעט תאוות האנושי במקצת דבר המסויים ויזכור יום הדין ולא יבוא לידי קלות ראש, ע"כ]. וכ"כ בשל"ה [וז"ל השל"ה: ושמעתי שהגאון מהרש"ל ז"ל לא אכל דגים בראש השנה, כי הדגים היו המאכל החביב עליו, על כן היה משבר תאוותו כדי להמשיך עליו המורא והקדושה]. אמנם המג"א עצמו ציין לעי' מש"כ בסי' תקפ"ג ששם כתב שיש לאכול דגים בראש השנה לפרות ולרבות כדגים. (בספר אליה זוטא הקשה על המהרש"ל, דהא בספר אבודרהם מבוא' דיש לאכול דגים בר"ה לפרות ולרבות כדגים).
הטעם השני שיש נוהגים לא לאכול דגים בראש השנה מצינו בדברי החיד"א בספרו ברכי יוסף (סי' תקפ"ג ס"ק ה') וז"ל: מהר"ד אבודרהם (עמ' רצו') כתב שיש לאכול דגים. והרשב"ץ שם (כתב) דיש לחוש לשמו, שמצינו במקרא (נחמיה יג' טז') דאג.
ובספר מטה אפרים (סי' תקפ"ג) סיכם את שתי השיטות הללו וכתב, ויש מי שנוהג שלא לאכול דגים (בראש השנה) לפי שהם חביבים עליו ביותר ורוצה למעט תאוותו בדבר מסוים להראות אימת הדין. ויש מי שכתב שאין לאכול דגים, לפי שמצינו במקרא שכתב דאג, ויש דורשין דג לשון דאגה. אבל במדינתינו מחזירים אחר דגים, ויש רמז לפרות ולרבות כדגים. ובאלף המגן שם ביאר, ולי נראה כיון שהדג הוא מאכל טוב, אין קפידא כלל מה שיש בשמן סימן לדאגה, דלא גרע ממה שכתב השו"ע דיאכל כרתי לסימן יכרתו שונאינו, וכן סילקא וכדו', הכא נמי דאג יהיה לסימן ידאגו שונאינו.
טעם נוסף לאי אכילת דגים בראש השנה מובא בספר שדי חמד (מערכת ר"ה, סי' ב') וז"ל: יש נוהגים שלא לאכול דגים בראש השנה, ובטעם הדבר כתב הרב דברי מנחם נר"ו, עפ"י מש"כ הרב תורת חיים בפרק שני דעירובין דטעם חיוב אכילת דגים בשבת הוא משום דשבת דוגמת העולם הבא, ובעולם הבא יש תענוג לצדיקים מלויתן, לכך חייב לאכול דג בשבת, וכתב השיירי כנסת הגדולה שאין לומר היום תכתבנו לחיים שלא להחזיק עצמינו כצדיקים, עכ"ל.
והשיג עליו השדי חמד: ויש לפקפק על זה דודאי אין באכילת הדגים הוראה שאנחנו מחזיקים עצמינו בראויים להתענג בתענוג הצדיקים, דאם כן גם בכל שבת לא היה לנו לאוכלן, דאטו ההקפדה דשלא להחזיק עצמינו וכו' בר"ה תליא. והרב תורת חיים לא אמר אלא שצריך לעשות דוגמת תענוג העולם הבא, ולא שייך בזה הוראה שמחזיקים עצמינו בראויים לזה. והנכון דאין טעם במנהג הזה אלא סמך בעלמא משום שנמצא כתוב דג מלא (דאג) ודרשו לשון דאגה, כמו שכתב מרן החיד"א, ע"ש.
דיעה נוספת בענין זה כתב רבי חיים פלאג'י בספרו מועד לכל חי וז"ל: אכילת דג בראש השנה, דוקא היכא דחל בשבת אני נוהג לאכול, וכל אחד יעשה כמנהגו, ע"ש.
ונסיים ענין זה במעשה שהיה בק"ק ווילנא בשנת תי"א לפ"ק, שעשו הקהל תקנה שלא לקנות דגים מן השוק בערב ראש השנה כדי למעט תאוות האנושי ע"כ היו אוסרים מאחר שכתב הב"ח בשם רש"ל שזקנו לא היה אוכל דגים בר"ה כדי למעט תאות האנושי, על כן היו אוסרים ג"כ וכדי למעט בהוצאות מחמת היוקר (ספרים).
ענבים
בספרי הראשונים מבוא' שבזמנם אכלו ענבים בראש השנה. ובספר תניא רבתי (כתבו א' מן הראשונים. עי' במבוא לספר שי"ל בוורשא בשנת תרל"ט) כתב: ואוכלין בלילי ראש השנה דבש ותאנים וענבים וכל מיני מתיקה. וכך גם מבוא' בדברי המהרי"ל (בשו"ת סי' קכז'). וכן מבוא' בפוסקים, אך הקפידו שלא יהיו בוסר וחמוצים.
אמנם בספר מעשה רב מהגר"א כתוב: ואין לאכול ענבים בראש השנה, והטעם על פי סוד (מובא במ"ב סי' תר"י).
ובפעולת שכיר שם כתב זכר לדבר מהגמ' בברכות (נו' ע"ב) דאמרינן שם: הרואה ענבים בחלום, [אם הענבים] לבנות בין בזמנן [בעונתן] בין שלא בזמנן יפות [סימן יפה הוא]. [ואם ראה ענבים] שחורות בזמנן [בעונתן], יפות [סימן יפה הוא]. שלא בזמנן, רעות [סימן רע הוא לו]. ולפי"ד משמע שענבים לבנות מותר לאכול בראש השנה, וכך פי' הכף החיים בדבריו. ולמעשה המחזור ויטרי (לרבינו שמחה מויטרי, תלמיד רש"י. הלכות ר"ה – באה"ד) כתב: וכן בפרוונצא אוכלין ענבים לבנים ותאנים לבנים וכו', ע"ש. ויש מפרשים שטעם הגר"א אולי הוא מפני שכידוע שאדם הראשון נברא בראש השנה, ואכל באותו היום מעץ הדעת, ויש דיעה בגמ' שזה היה גפו, ולכך אין אוכלים ענבים בכדי לא להזכיר זה. ועי' בכף החיים שכתב, שבראש השנה אין לאכול ענבים עפ"י מש"כ בזוהר פרשת תרומה, ע"ש.
אגוזים
יש מדקדקים שלא לאכול אגוזים, ושני טעמים נאמרו בכך א' שאגוז (עם הכולל) בגימטריא 'חטא', ב' ועוד שהם מרבים כיחה וניעה ומבטלין התפילה (רמ"א בשם מהרי"ל). ולפי"ז כתב בספר מטה אפרים, שאין לאכול פולין וקטניות המרבים כיחה וניעה בר"ה בין בלילות בין בימים, כי בר"ה צריך שתיקה ביותר לכווין מה שאומר הש"ץ ומכ"ש בעת תקיעת שופר שע"י חיכוך הגרון להוציא כיחה וניעה מתבטלים השומעים.
ובחתם סופר (או"ח סי' תקפ"ג) כתב טעם: ולפענ"ד הטעם דאמרו חז"ל (שיר השירים רבה פרשה ו אות יז): אל גנת אגוז (שם יא'), למה נמשלו ישראל לאגוז, מה אגוז אף על פי שמתגלגל במקום טנופת אין תוכו נמאס, אף ישראל אף על פי שמתגלגלים באומות העולם אין תוכן נמאס, ע"ש. וכיון שרומז על גליות, לא מסמנא מלתא לאכול בראש השנה. ועוד, אף גם זאת [בהיותם] בארץ אויביהם (ויקרא כו' מד'), ראשי תיבות אגז אף גם זאת.
בספר חשוקי חמד (נדרים יא' ע"א) כתב, נאמר ברמ"א (סימן תקפ"ג ס"ב): יש מדקדקים שלא לאכול אגוזים, שאגוז בגימטריא חטא, ועוד שהן מרבים כיחה וניעה ומבטלים התפלה. ויש לשאול על הטעם הראשון, דאגוז בגימטריא הוא י"ז כמנין ח"ט בלי אל"ף ורק ביחד עם הכולל הוא בגימטריא חט"א. ואילו תיבת טוב היא בגימטריא י"ז כמו אגוז בדיוק, ואם כן צ"ב למה כתב הרמ"א בשם המהרי"ל שלא לאכול אגוז בר"ה? שאלה זו שאל החיד"א (בפירושו על ספר חסידים סימן אלף קנג) וז"ל:... בילדותי לא הייתי מבין כי אגוז בגימטריא טוב, ועם הכולל גימטריא חטא, ולמה נבא חשבון עם הכולל שהוא גימטריא חטא, ולא נאמר בפשיטות שהוא גימטריא טוב. ואחר שנים נתיישב לי כי אותיות ח"ט מהסט"א וב' אותיות אלו ח"ט גימטריא אגוז, ע"ש.
אמנם כתב בספר כלבו (סי' סד') שהמר"ם מרוטנבורוג ואינו נזהר לאכול שומין ואגוזים (בר"ה) ולא שום דבר. [נכתב בס''ד ע''י א. פלשניצקי]

אריה הכהן · הודעהעל ידי **אריה הכהן** » ו' ספטמבר 08, 2023 6:05 pm

לסימנא טבא

במאמרים אחרים כתבנו בהרחבה לקראת ראש השנה אודות מנהג אכילת הסימנים בליל ראש השנה, ומה אומרים עליהם. וכן מה נוהגים שלא לאכול בראש השנה. וכמו כן כתבנו באחד המאמרים אודות מחלוקת הסוגיות (כריתות ו' ע"א. הוריות י"ב ע"א) האם המנהג הוא לאכול אלו הסימנים המוזכרים בגמ', או סגי שיהיה על השולחן ולחזות בהם. במאמר שלפנינו נכתוב בעז''ה בענין שורש המנהג.
אמרו חכמינו זכרונם לברכה (הוריות יב' ע"א, כריתות ה' ע"ב): סימנא - מילתא היא (הסימן - ממש יש בו). ולפיכך עושים בראש השנה סימנים המראים לטובה, שנזכה בדין ושתתחדש עלינו שנה טובה, והגמ' מביאה כמה מיני מאכלים שאוכלים בראש השנה לסימן טוב. יש הנוהגים לאכול בראש השנה את המאכלים שהובאו בגמ', וכן עוד מיני מאכלים הנאכלים לסימן טוב שהוסיפו מאוחר יותר הגאונים, הראשונים, וכן האחרונים. ויש שאין מקפידין אלא על מקצת ממיני המאכלים.
אמרינן בגמ' סנהדרין (ס"ה ע"ב): תנו רבנן [כתוב בתורה (דברים יח' י') לֹא יִמָּצֵא בְךָ ...וּמְנַחֵשׁ וגו']: מנחש זה האומר פתו נפלה מפיו [צריך לדאוג היום מהיזק – רש"י] מקלו נפלה מידו בנו קורא לו מאחריו עורב קורא לו צבי הפסיקו בדרך [שהיה הולך ממזרח למערב והצבי הולך מצפון לדרום] נחש מימינו ושועל משמאלו [סימן רע לו] אל תתחיל בי [כשבא הגבאי לגבות מס ממנו או קיצת העיר אומר לו בבקשה אל תתחיל בי להיות ראשון בדבר הפסד שסימן רע לו] שחרית הוא [שהיה תובע ממנו חוב אומר לו שחרית הוא ולא אתחיל תחלת מעשה היום בפירעון] ראש חודש הוא [המתן לי עד מחר] מוצאי שבת הוא [ראשון לימי השבוע]. תנו רבנן לא תנחשו ולא תעוננו כגון אלו המנחשים בחולדה בעופות ובדגים.
וביאר החינוך (מצוה רמט'): משרשי המצוה, לפי שענינים אלה הם דברי שגעון וסכלות גמורה, ולעם קדוש אמיתי אשר בחר האל לא יאות להם שישעו בדברי שקר. ועוד שהם סבה להדיח האדם מאמונת השם ומתורתו הקדושה, ולבוא מתוכם לכפירה גמורה, שיחשוב כל טובתו ורעתו וכל אשר יקרהו שהוא דבר מקרי, לא בהשגחה מאת בוראו, ונמצא יוצא בכך מכל עקרי הדת. על כן, כי חפץ השם בטובתנו, ציונו להסיר מלבנו מחשבה זו ולקבוע בלבבינו כי כל הרעות והטוב מפי עליון תצאנה לפי מעשה האדם אם טוב ואם רע, והנחשים לא מעלין ולא מורידין, וכמו שכתוב [במדבר כ"ג, כ"ג] כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל, ועי"ש.
כל ההקדמה שהבאינו עד כה היא בכדי להבין את דברי הראשונים שכתבו מהגאונים שהקשו להם, איך אנו עושים את כל הסימנים הללו בראש השנה האם זה לא ניחוש. וז''ל המרדכי (בריש מסכת יומא. וע"ע באור זרוע ריש הלכות ר"ה): כתוב בתשובת הגאונים, וששחקתם שאנו נוחשי נחישות שאנו רגילים ליקח ראשי כבשים בראש השנה ואוכלים דבש וכל מיני מתיקה, ואוכלים טיסני עם בשר שומן, ואוכלין אוביא [רוביא] וכרתי, ושאנו שוחטין תרנגולין בערב יום כפורים למספר בני הבית, ושאנו מסתכלין בצרפנים בברכת מאורי האש ומטילין מים בכוס של הבדלה ורוחצים פנינו. נשיב לכם על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון, כי הניחוש כזה טוב הוא ורובו מיסוד המקרא ואגדות, על ראשי כבשים שאנו אוכלין כדי שישמענו הקב"ה לטובה בראש השנה, וישימנו לראש ולא לזנב. ומה שאנו אוכלין טיסני בשר ושומן ושותין דבש וכל מיני מתיקה. כדי שתהא השנה הבאה עלינו מתוקה ושמינה, וכתוב כן בספר עזרא (נחמיה ח' י'), אכלו משמנים ושתו ממתקים. ורוביא הוא פול המצרי אנו אוכלין כדי שירבו נכסינו כרוביא. וכרתי כדי שיכרתו שונאינו. ושאנו שוחטין תרנגולין בערב יום הכיפורים, בכוונה טובה אנו עושין כן, וכן נמי מנהג בכל חכמי ישראל ובעלי בתים לוקחין תרנגולין בערב יום כיפור זכרים ונקבות, ומחזירין אותן בחייהן סביב ראש כל א' וא' שבבית, וכן אומר זה תחת פלוני וזה חלוף פלוני, זה נכנס לחיים וזה נכנס למיתה ושוחטין ומחלקין בין עניים ויתומים ואלמנות כדי שיהא כפרה על נפשנו. ויש חכמים ובעלי בתים שגם בראש השנה עושין כן. ויש עשירים גדולים ששוחטין בענין זה אילים וכבשים וגדיים ומחלקין לעניים. ומה שאנו מסתכלין בצפרנים, דבר זה שנוי בתלמוד ירושלמי ובתלמוד בבלי, אין מברכין על האור עד שיאותו לאורו, פירוש עד שמרגיש בוהק האור של נר הבדלה, ואף כי זוכרים על צפרניו של אדם הראשון [שנברא כולו צפרנים], ומאחר שזה שנינו אין זה ניחוש כי אם של מצוה, ע"ש.
ועל פי אלו הדברים מבאר הדרישה את דברי הגמ' שמביא הטור (בסי' תקפג') אמר רבה (בגמ' שלפנינו איתא רבי אמי) האי מאן דבעי לידע אי מסיק שתיה [אם תעלה לו שנתו] אי לא ניתלי שרגא [ידליק נר] בעשרה יומי דבין ראש השנה ליום הכפורים בביתא דלא נשיב זיקא [בבית שאין נושבת בו הרוח] אי משיך נהוריה [אם דולק כל זמן שהשמן בתוכו] נידע דמסיק שתיה [יידע אדם זה שתעלה לו שנתו] ומאן דבעי למיעבד בעיסקא ובעי למידע אי מצלח אי לא מצלח לירבי תרנגולא אי שמין ושפר מצלח. אמר אביי השתא דאמרת סימנא מילתא היא יהא רגיל איניש למיכל ריש שתא קרא ורוביא כרתי סילקא ותמרי, ע"כ. והקשה הדרישה: קצת קשה מאי ענין סימני דאביי לסימני דרבה, דבשלמא סימני דרבה יש לומר כיון שרואה שהנר דולק יפה והתרנגול שמן שפיר, יכול לידע שהש"י הסכים עמו להיות לו לסימן טוב, אבל בהאי דיאכל כרתי ואינך, מאי סימנא מילתא שייך לומר ביה וי"ל דלאו לדמותם אתי אביי, אלא הכי קאמר, השתא דאמרת סימנא מילתא בעלמא הוא ולית ביה משום ניחוש א"כ בהא נמי לית ביה משום ניחוש ומותר, ע"ש.
והמאירי ביאר בזה הענין (הוריות יב' ע"א) וכתב: הרבה דברים הותרו לפעמים שהם דומים לנחש ולא מדרך נחש חלילה, אלא דרך סימן לעורר בו לבבו להנהגה טובה, והוא אמרו ליתן על שלחנו בליל ראש השנה קרכס"ת קרא רוביא כרתי סלקא תמרי, שהם ענינם מהם שגדלים מהר ומהם שגדלתם עולה הרבה, וכדי שלא ליכשל בהם לעשות דרך נחש תקנו לומר עליהם דברים המעוררים לתשובה, והוא שאומרים בקרא יקראו זכיותינו וברוביא ירבו צדקותינו ובכרתי יכרתו שונאינו ר"ל שונאי הנפש והם העונות, ובסלקא יסתלקו עוונינו ובתמרי יתמו חטאינו וכיוצא באלו, ורוביא פרשוה גדולי הרבנים תלתן, ואנו מפרשים בו קטנית הנקרא פיישו"ל. וידוע שכל זה אינו אלא הערה שאין הדבר תלוי באמירה לבד רק בתשובה ומעשים טובים, אבל הדברים שנעשים בדרך נחש חלילה אין פקפוק באיסורם, והוא שאמר הנה על קצת בני אדם שכשמתחילין בסחורה מגדלין תרנגול על שם אותה סחורה, ואם הוא נעשה יפה בוטחים על הצלחתם, ושאר דברים הדומים לאלו שהוזכרו הנה, אמר על כלם ולאו מילתא היא, כלומר ואין ראוי לבטוח על אלו ההבלים ועשייתם אסורה על הדרך שביארנו בסנהדרין והבוטח בה' חסד יסובבנו.
והמהרש"א (הוריות שם, ד"ה מאן דבעי למידע – באה"ד) גם ביאר בענין זה וכתב: דלכאו' בכל זה יש בו משום לא תנחשו ומאיזה טעם יהא מותר בכל אלו טפי מפתי נפלה מפי מקלי נפלה מידי צבי וכו' כדאמרינן בסנהדרין, וכבר נדחקו המפרשים בכל זה ואענה חלקי גם אני, מהידוע כי הטוב הוא בא ממנו ית' ב"ה אבל הרע אינו יורד מן השמים, אבל עונו של אדם הוא מסלק מדת טובו ית' ב"ה כמ"ש כי עונותיכם הבדילו ביני לביניכם. ולזה הטוב הבא ממנו ית' ב"ה בהחלט כמ"ש לא יצאה מדה טובה מפי הקב"ה וחזרה וכו', אבל הרע אינו בא בהחלט כי אפשר שישתנה כמ"ש ברבי חנינא שלא היה יכול המכשף להזיקו משום דנפיש זכותיה שנאמר אין עוד מלבדו, ולזה הנותן לעצמו סימן בדבר מה לטובה אין זה ניחוש אלא סימן טוב שיבוא לו ממנו ית', ע"ש עוד מה שביאר בזה הענין. ועוד כתב שם (בד"ה יהי רגיל): דמה שיטיל האדם עצמו לסימן טוב מלתא היא ואין בו משום ניחוש.
ונסיים בדברי החיי אדם שהביא המשנה ברורה (סי' תקפג' ס"ק ה'): והנה כל אלו הענינים עושין הכל לסימן טוב ולכן פשיטא שיזהר מאד שלא יכעוס בימים האלו מלבד גודל האיסור כדי שיהיה לסימן טוב רק יהיה שמח לבו ובטוח בד' עם התשובה ומעשים טובים. [נכתב בס''ד ע''י א. פלשניצקי].

אריה הכהן

תיבת נח אחר המבול
וַתָּנַח הַתֵּבָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּשִׁבְעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ עַל הָרֵי אֲרָרָט: (בראשית ח' ד')
האם תיבת נח נשארה על הרי אררט לאורך אלפי שנים, ומה אירע עם הקרשים. במאמר שלפנינו נביא בעז"ה על כך מדברי חז"ל, ומעדויות של היסטריונים ואנשים שראוה.
סנחריב מצא דף מן התיבה ועשאו ע"ז
בגמ' סנהדרין (צו' ע"א) כתוב, שסנחריב מצא דף (לוח) מתיבת נח, ואמר זה האלוה שהציל את נח מהמבול. ונדר סנחריב שאם הוא יצליח, יקריב את שני בניו (עי' במהרש"א מה שביאר בזה). שמעו זאת בניו והרגוהו, והוא שכתוב (ישעיה לז' לח'): וַיְהִי הוּא (סנחריב) מִשְׁתַּחֲוֶה בֵּית נִסְרֹךְ אֱלֹהָיו (לשון נסר, שהשתחוה לנסר ועשאו אלוה – רש"י סנהדרין) וְאַדְרַמֶּלֶךְ וְשַׂרְאֶצֶר בָּנָיו הִכֻּהוּ בַחֶרֶב וְהֵמָּה נִמְלְטוּ אֶרֶץ אֲרָרָט וַיִּמְלֹךְ אֵסַר חַדֹּן בְּנוֹ. וביאר בספר תורת חיים (סנהדרין שם), נראה כי תיבת נח נשארה שמה, שנאמר 'ותנח התיבה בחדש השביעי על הרי אררט', והודיענו הכתוב כי הבנים נמלטו אל מקום התיבה לעשות שמה עכו"ם כמו שעשה אביהם. (בספר סביבות ר' פתחיה אשר נסע בימי רבינו יהודה החסיד, כתב: והרי אררט גבוהים שנים כנגד שנים, נכנסה התיבה של נח בין אותם הרים ולא יכולים לצאת ואין התיבה שלם, עכ"ל. מובא בספר ברית עולם, קמא. לרבי עקיבא יוסף שלזינגר, י"ל בירושלים בשנת תר"נ. והוסיף, ומיזה תבין מה שכתוב בגמ' סנהדרין שהבאינו לעיל, אשר דף מן התיבה נשמטה והשתחוה לו סנחריב).
העץ שנתלה עליו המן הרשע – מהיכן היה
איתא בילקוט שמעוני (אסתר פ"ה תתרנו') עה"פ 'יעשו עץ': עשו עץ גבוה חמשים אמה. והיה המן חוזר ומבקש קורה של חמשים אמה ולא מצאה, אלא קורה שהיתה בתוך ביתו, לפי שהיה בנו פרשנדתא הגמון בקרדוניא, ונטל נסר אחד מתיבותא של נח שהיה ארכו של נסר חמשים אמה שעשה הקב"ה זכרון בעולם, שידעו דורות העולם שבא מבול לעולם שכן כתיב: זכר עשה לנפלאותיו (וכ"כ בפרשת בשלח רמז רנו').
וביאר המהר"ל (אור חדש – באה"ד): כי הש"י כאשר עושה נס ושנוי בריאה בעולם, אף אחר שעבר הנס, סוף סוף מאחר שהיה הנס בעולם, אי אפשר שלא יהיה נשאר רושם בעולם מאחר שמשם היה הצלת נח, ור"ל אף כי אין הנהגת העולם אחר המבול כמו שהיה במבול שהיה הצלתו של נח משער החמשים, מ"מ הש"י עשה זכר לנפלאותיו, ויש כאן דבר מה מאותו כח עוד בעולם, ולפיכך אמר המן שהוא אדם יחידי פרטי והוא מקבל כחו ממנו ובפרט בהרי אררט ששם היה התיבה של נח שהוא הצלתו, והרי אררט הוא קרדניא, שכן תרגם אונקלוס 'הרי אררט' טוריא קרדניא, ע"ש עוד (בספר תורה שלמה, לרבי שלמה צבי שיק, רב בק"ק קארצאג, י"ל בסאטמאר בשנת תרס"ט. דף קפד: - כתב, ויהי כאשר הלכנו אחרי כן לחדר סמוך בבית המוזעאום, שם ראינו עין בעין ספינה קטנה מימות עולם, וסמוך לה קרשים מתיבת נח, ואמרתי באותו מעמד, זכר עשה לנפלאותיו חנון ורחום וגו'. אמר המשורר הקדוש – תהלים קיא'. ראו נא ראו! כל מה שבעולם מוכן להפסד וכליון, ועתה אנו רואים עין בעין הקרשים מימי נח וכו' אכן זכר עשה לנפלאותיו, למען נשים על הלב להכיר חסדי ה' ולומר בפה מלא: חנון ורחום ה').
קרשי התיבה - רפואה
בספר שלשלת הקבלה (בו מבוא' סדר הדורות וקורות של כל דור ודור, לרבי גדליה בן יחייא. י"ל לראשונה בחיי המחבר בשנת שמ"ו) כתב, בשם ספר יוסיפון (יוסף בן מתתיהו - מההיסטריונים הראשונים של עם ישראל בתקופת בית שני עד החורבן, ומוזכר ברש"י בכמה מקומות בש"ס), כי עדיין רושם יש ממנה (מהתיבה) על הרי אררט היא ארמונייא, ובימים הקדמונים היו מתרפאים ממנה. ובספר מאמר תורה מן השמים (לרבי שמואל רויזענבלום, מפולטוסאק, י"ל בוורשא בשנת תרכ"ה), כתב, שזה בהרי ארמניה הגדולה, ועד היום יש רושם שמה משארית קרשי התיבה. ובספר דגל מחנה יהודה (לרבי צבי פארבער, י"ל בשנת תרפ"ה) כתב עוד בשם היסטוריון, ושארית קרשי התיבה נשארו ימים רבים על הרי אררט, ויושבי המקום עשו בהם נפלאות.
התיבה נבלעה במקומה
בבעל הטורים (שם) ביאר עה"פ: ותנח ב' במסורה (פי' ב' פעמים כתוב בתורה 'ותנח') ותנח התיבה. ותנח עליהם הרוח (באלדד ומידד - במדברי יא' כו'). לומר שרוח הקדש נחה על אותם אשר נשארו בתיבה. וזה הוא ותנח התיבה ותנח עליהם הרוח. אררט, ע"ש. כתב בספר פרדס שאול (לרבי משה זילברמן. י"ל בשנת תש"ה), עפ"י מה שמבואר בספר באמ"ח, דהתיבה הוי דוגמא של ארון הקודש, ולפי"ז היתה התיבה דינה כהקדש ואסורה בהנאה, ולכן לא מצינו שעשה נח מהתיבה דברים אחרים, ולפי"ז י"ל דהתיבה שהונחה על הרי אררט, שמה נשארה במקומה, ואפשר כי נבלעה במקומה שלא ישתמשו בה לדברים של חול, ע"ש (וצ"ע על דבריו מכל הנ"ל).
פנינים
בספר ברית עולם, קמא (שם) כתב, זאת התיבה אשר נעשית זה כמה אלפים שנים על פי ה' על ידי נח, נמצאה עוד בימינו ועודנה עומדת לעדות לבאי עולם, עדות ה' נאמנה ככתוב בתורה הזאת, והיא מכרזת ומזהרת לבאי עולם, בל ישטפו במעשה דור המבול, ולהודיע גדולים מעשה צדיקים, חי וקיים לעד. וכתב שם בהג"ה, בשנת תרמ"ד הרעישו כל כותבי עתים (כתבי עת) את פני תבל, וקראו לה נוסעים אשר נסעו לראותה, והיא טמונה בשלג על הרי אררט ככתוב בתורה, ומדדוה בקומתה ואורכה וחומרה, ומצאוה ככתוב בתורה. ולא שלטה בה רימה ותולעה וריקבון. [נכתב בס''ד ע''י אריה הכהן פלשניצקי]

אריה הכהן · הודעהעל ידי **אריה הכהן** » ה' נובמבר 16, 2023 4:12 pm

עזריאל ברגר כתב:לגבי התירוץ האחרון - קצ"ע ממה שאכלו מצות (ראה רש"י על המצות שאפה לוט - פסח היה).

ואי תקשי לך על דבריו מדוע עשה אברהם מצות בפסח, וזה ברור שכך היה דהא לוט הכין למלאכים מצות מפני שפסח, וזה למד רק מאברהם דמנין לו ללוט לידע על פסח. והא המצוה של אכילת מצות היא זכר כמו שנאמר בהגדה, מצה זו שאנו אוכלים וכו' על שום שלא הספיק בציקם של אבותינו להחמיץ, וא''כ מאי שנא מפדיון הבן?
והנלענ''ד לומר דהנה המלאכים היו אצל אברהם ביון ראשון של פסח [עי' שפתי חכמים החדש, באשית י'. ודעת זקנים, שמות יב' ח']. וביום א' של פסח נצטוו ישראל לאכול מצה עוד קודם יציאתם ממצרים כמו שנאמר [שמות יב' ח'], ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש ומצות על מרורים יאכלוהו. ובציקם של ישראל לא הספיק להחמיץ זה היה למחרת היום ביציאתם ממצרים כמו שכתוב [שם טל']: ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עוגות מצות כי לא חמץ כי גורשו ממצרים. וכבר בליל הקודם דהיינו בליל הסדר במצרים כבר אכלו מצה, וזה היה בגלל ציווי ה' ולא בגלל זכר? וכבר ביאר האבן עזרא (שם טו') עה''פ: שבעת ימים מצות תאכלו וגו'. וז''ל: זכר לאכילתם בצאתם ממצרים, כי לא ציוה שיאכלו מצות רק הנאכלים לכם עם הפסח לפני חצות לילה. רק שבעה ימים ציוה לאכול מצות להיות זכר לאשר קרה להם בצאתם ממצרים, כי שם כתוב: כי לא חמץ. ואילו היו מניחים המצריים שיתמהמהו מעט היו מחמיצין עיסתם, ע''ש. פי' האבן עזרא מחדש שמה שאוכלים בליל הסדר מצה הוא משום ציווי ה' כמו במצרים בלילה קודם צאתם. ובשבעת ימים אוכלים מצה זכר להא שלא הספיק בציקם להחמיץ. א''כ מה שעשה אברהם ביום א' דפסח מצות זה כלל לא לזכר וכמו שביארנו ואתי שפיר החילוק בין מצות מצה למצות פדיון הבן.

אריה הכהן · הודעהעל ידי **אריה הכהן** » ה' נובמבר 16, 2023 4:15 pm

בהמתן של צדיקים
כתוב בפרשה שאליעזר הגיע לבית רבקה (בראשית פרק כד'): וַיָּבֹ֤א הָאִישׁ֙ הַבַּ֔יְתָה וַיְפַתַּ֖ח הַגְּמַלִּ֑ים וגו'. וביאר המדרש (רבה, חיי שרה פרשה ס') התיר זמומיהם. והביא זה רש"י וז"ל: התיר זמם שלהם, שהיה סותם את פיהם שלא ירעו בדרך בשדות אחרים, עכ"ל. והקשו במדרש (שם), ר' הונא ור' ירמיה שאל לר' חייא בר רבה לא היו גמליו של אברהם אבינו דומים לחמורו של ר' פנחס בן יאיר [וכי גמליו של אברהם אבינו לא היו דומים במעלה לחמורו של רבי פנחס בן יאיר שנשמר מן הדברים האסורים, וא"כ מדוע היה צריך לשים להם זמם. ומה היה מיוחד בחמורו של רבי פנחס בן יאיר, על כך מביא המדרש מעשה המובא בירושלמי, פ"ק דמס' דמאי], חמרתיה דר' פנחס בן יאיר נסבוה לסטאי [לקחוה ליסטים] עבדת גבון תלתא יומין ולא טעמת כלום [הייתה אצלם ג' ימים ולא טעמה כלום], אמרין סופה מייתה ותסרי מערתא עלינו [אמרו הליסטים, בסוף היא תמות ותסריח לנו את המערה שאנו דרים בה], נמסרה לרבונה [נחזיר אותה לבעליה], שלחוה ועלת בביתא דמרה [שלחוה ונכנסה לבית אדונה], כיון דעלתה נהקת וחכים קלה [כשנכנסה הייתה צועקת וגוערת ורבי פנחס בן יאיר הכיר את קולה] אמר פתחו לאותה העניה ויהבו לה דתיכול [אמר רבי פנחס בן יאיר פתחו לה ותאכל], דאית לה תלתא יומין דלא טעמה מידי [זה שלושה ימים שלא טעמה כלום], יהבין לה שעורין לא טעמתון אמרין ליה רבי יהבינן לה שערין ולא טעמתון [הביאו לה שעורים ולא אכלה, ואמרו את זה לרבי פנחס בן יאיר], א"ל תקנתיהו אמרון ליה אין [אמר להם ניקתם את השעורים מהפסולת, אמרו לו כן], אפיקתון דמאי [אמר להם, שמא אותם שעורים קניתם מעם הארץ וצריך לעשר אותם מספק ולא עישרתם?] אמרו לא כן [אבל] אלפין [לימדת אותנו] רבי [ש] הלוקח זרע לבהמה וקמח לעורות ושמן לנר ושמן לסוך בו את הכלים פטורין מן הדמאי [ולכך לא עישרנו], א"ל מאי נעביד לה והיא מחמרה על גרמה [מחמירה היא על עצמה]. במדרש לא מובא שר' חייא בר רבה תירץ לר' הונא ור' ירמיה על שאלתם.
הרמב"ן (שם) הביא את השאלה שבמדרש, וז"ל: ורש"י כתב התיר זמם שלהם שהיה סותם פיהם שלא ירעו בשדות אחרים. ולשון בראשית רבה (ס ח) התיר זממיהם, רבי הונא ורבי ירמיה שאל לרבי חייא ברבי אבא, לא היו גמליו של אברהם אבינו דומים לחמורו של רבי פנחס בן יאיר וכו'. וזו שאלה לסתור פתוח הזמם, כי אי אפשר שיהיה החסידות בביתו של רבי פנחס בן יאיר גדול יותר מביתו של אברהם אבינו, וכאשר חמורו של רבי פנחס בן יאיר איננו צריך להשתמר מן הדברים האסורים לבעליו להאכילו, כל שכן גמליו של אברהם אבינו, ואין צריך לזממם, כי לא יאונה לצדיק כל און. רבינו בחיי (שם) כתב, שמכוח קושיא זו פירש הרמב"ן מהו 'ויפתח את הגמלים', שפתח מוסרי צוארם כי מנהגם היה להוליך את הגמלים קשורים, והתיר את צוארם בכדי שיאכלו.
ובאמת באבות דרבי נתן (פרק ח') איתא, כשם שהצדיקים הראשונים היו חסידים כך בהמתן היו חסידות. אמרו גמליו של אברהם אבינו לא נכנסו לבית שיש בו עבודת אלילים, שנאמר: ואנכי פניתי הבית ומקום לגמלים (בראשית כד' לא') ואנכי פניתי את הבית מתרפים. ומה ת"ל ומקום לגמלים? מלמד שלא נכנסו לבית לבן הארמי עד שפנו כל עבודת אלילים מפניהם, ע"ש. הרי מבואר שגם בהמתן של אברהם אבינו היו חסידות. וא"כ מדוע היו צריכים לשים להם זמם?

בבבלי גמ' חולין (ז' ע"א) איתא, בהמתן של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידן, רבי פנחס בן יאיר היה הולך בדרך לקיים מצות פדיון שבויים, הגיע לאכסנייא ונתנו שם לחמורו שעורים לאכול ולא אכל, ניקוי אותם ובכ"א סירב לאכול. ושוב ניקו אותם ועדיין לא רצה החמור לאוכלם. אמר להם רבי פנחס בן יאיר אולי לא עישרתם את השעורין (שהיו דמאי), ואכן עישרום ואכל.
איתא בגמ' שבת (קיב' ע"ב): אמר רבי זירא אמר רבא בר זימונא: אם ראשונים בני מלאכים - אנו בני אנשים, ואם ראשונים בני אנשים - אנו כחמורים, ולא כחמורו של רבי חנינא בן דוסא ושל רבי פנחס בן יאיר, אלא כשאר חמורים, ע"ש [וכך איתא נמי במד"ר שם: ולית אנן כחמרתיה דר' פנחס בן יאיר]. המעשה עם חמורו של רבי פנחס בן יאיר הבאינו לעיל. ומה שכתוב בגמ' על חמורו של רבי חנינא בן דוסא, רש"י מציין לגמ' תענית כד' ע"א, ושם איתא מעשה עם חמורו של רבי יוסי דמן יוקרת, ובאמת יש גורסים בגמ' במקום רבי חנינא בן דוסא, רבי יוסי דמן יוקרת. ושם בגמ' תענית מובא, שלרבי יוסי דמן יוקרת היה לו חמור שהיו שוכרים אותו לימי עבודה, ובערב היו מניחים את דמי השכירות על גב החמור והיה הולך מעצמו לבעליו. אך אם הוסיפו לו על הסכום המגיע או שפחתו לא הייתה הולכת. ופעם אחת שכחו עליה זוג סנדלים ולא הלכה עד שלקחו את הסנדלים מעליה ואח"כ הלכה לבעליה.
אמנם באבות דרבי נתן (שם) מובא המעשה עם חמורו של רבי חנינא בן דוסא: מעשה בחמורו של רבי חנינא בן דוסא שגנבוהו לסטים וחבשו את החמור בחצר והניחו לו תבן ושעורים ומים ולא היה אוכל ושותה. אמרו למה אנו מניחין אותו שימות ויבאיש לנו את החצר. עמדו ופתחו לה את הדלת והוציאוה והיתה מנהקת והולכת עד שהגיעה אצל רבי חנינא בן דוסא. כיון שהגיעה אצלו שמע בנו קולה א"ל אבא דומה קולה לקול בהמתנו אמר לו בני פתח לה את הדלת שכבר מתה ברעב. עמד ופתח [את] הדלת והניח לה תבן ושעורים ומים והיתה אוכלת ושותה. לפיכך אמרו כשם שהצדיקים הראשונים היו חסידים כך בהמתן חסידות כמותן.
והנה יש לעיין קצת, הרי בהמה אינה מצווה כלל לשמור תורה ומצוות ומהו הענין שהיה בחמורים הללו? וראיתי שביאר בעץ יוסף (על המד"ר שם) בשם התורת חיים, על חמורו של רבי פנחס בן יאיר: והא פשיטא דהחמור לא נביא הוה, ועוד דלאו בר מצוה הוא שלא יאכל בלתי מעושר, אלא לפי שהיה חמורו של אותו הצדיק, נתן הקב"ה טבע לחמור באותה שעה שלא יאכל עד שיעשרו אותן. ומה שאמר רבי פנחס בן יאיר שהיא מחמרה על נפשה, ר"ל שמנעה הקב"ה שלא תאכל בלתי מעושר מפני שרבי פנחס בן יאיר צדיק גמור היה ראוי להחמיר שלא להאכיל את בהמתו בלתי מעושר לפנים משורת הדין.
איתא בפסיקתא רבתי (יד'): אמרו רבותינו מעשה היה בישראל אחד שהיה לו פרה אחת חורשת, נתמעטה ידו ומכרה לו לגוי אחד, כיון שלקחה הגוי וחרשה עמו ששת ימים של חול, בשבת הוציאה שתחרוש עמו, ורבצה לו תחת העול, היה הולך ומכה אותה והיא אינה זזה ממקומה, כיון שראה כן הלך ואמר לאותו ישראל שמכרה לו, בא טול פרתך שמא צער יש בה שהרי כמה אני מכה אותה והיא אינה זזה ממקומה, אותו ישראל הבין לומר בשביל של שבת והיתה למודה לנוח בשבת, א"ל בא ואני מעמידה, כיון שבא ואמר לה באזנה פרה פרה את יודעת כשהיית ברשותי היית חורשת ימי החול בשבת היית נינוח עכשיו שגרמו עונותי ואת ברשות גוי בבקשה ממך עמדי וחרשי ומיד עמדה וחרשה, א"ל אותו הגוי אני מבקשך טול פרתך עד עכשיו אני בא ומיסב אחריך שתהא בא ומעמידה, על אחת חוץ מזו ומזו איני מניחך עד שתאמר לי מה עשית לה באזנה, אני נתייגעתי בה והכיתי אותה ולא עמדה, התחיל אותו ישראל מפייסו ואומר לו לא כשוף ולא כשפים עשיתי אלא כך וכך הסחתי לה באזנה ועמדה וחרשה, מיד נתיירא הגוי, אמר ומה אם פרה שאין לה לא שיחה ולא דעת הכירה את בוראה ואני שייצרני יוצרי בדמותו ונתן בי דעת איני הולך ומכיר את בוראי, מיד בא ונתגייר, ולמד וזכה לתורה והיו קוראים שמו יוחנן בן תורתה, ועד עכשיו רבותינו אומרים הלכה משמו, ואם תמיה אתה שעל ידי פרה נתקרב אדם אחד לכנפי שכינה הרי על ידי פרה היא טהרתן של כל ישראל ממה שקראו בענין זאת חקת התורה (מובא בתוספת ישנים יומא ט' ע"א. ובתוס' הרא"ש שם, ועי' ריטב"א שם).
בספר פרי צדיק (פרשת משפטים) ביאר בענין זה: והיינו שמקדושת הישראל נכנס בקניניו ועל ידי זה יש קדושה בבהמתו. [נכתב בס''ד ע''י א. פלשניצקי]

עזריאל ברגר

אריה הכהן כתב:
עזריאל ברגר כתב:לגבי התירוץ האחרון - קצ"ע ממה שאכלו מצות (ראה רש"י על המצות שאפה לוט - פסח היה).

ואי תקשי לך על דבריו מדוע עשה אברהם מצות בפסח, וזה ברור שכך היה דהא לוט הכין למלאכים מצות מפני שפסח, וזה למד רק מאברהם דמנין לו ללוט לידע על פסח. והא המצוה של אכילת מצות היא זכר כמו שנאמר בהגדה, מצה זו שאנו אוכלים וכו' על שום שלא הספיק בציקם של אבותינו להחמיץ, וא''כ מאי שנא מפדיון הבן?
והנלענ''ד לומר דהנה המלאכים היו אצל אברהם ביון ראשון של פסח [עי' שפתי חכמים החדש, באשית י'. ודעת זקנים, שמות יב' ח']. וביום א' של פסח נצטוו ישראל לאכול מצה עוד קודם יציאתם ממצרים כמו שנאמר [שמות יב' ח'], ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש ומצות על מרורים יאכלוהו. ובציקם של ישראל לא הספיק להחמיץ זה היה למחרת היום ביציאתם ממצרים כמו שכתוב [שם טל']: ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עוגות מצות כי לא חמץ כי גורשו ממצרים. וכבר בליל הקודם דהיינו בליל הסדר במצרים כבר אכלו מצה, וזה היה בגלל ציווי ה' ולא בגלל זכר? וכבר ביאר האבן עזרא (שם טו') עה''פ: שבעת ימים מצות תאכלו וגו'. וז''ל: זכר לאכילתם בצאתם ממצרים, כי לא ציוה שיאכלו מצות רק הנאכלים לכם עם הפסח לפני חצות לילה. רק שבעה ימים ציוה לאכול מצות להיות זכר לאשר קרה להם בצאתם ממצרים, כי שם כתוב: כי לא חמץ. ואילו היו מניחים המצריים שיתמהמהו מעט היו מחמיצין עיסתם, ע''ש. פי' האבן עזרא מחדש שמה שאוכלים בליל הסדר מצה הוא משום ציווי ה' כמו במצרים בלילה קודם צאתם. ובשבעת ימים אוכלים מצה זכר להא שלא הספיק בציקם להחמיץ. א''כ מה שעשה אברהם ביום א' דפסח מצות זה כלל לא לזכר וכמו שביארנו ואתי שפיר החילוק בין מצות מצה למצות פדיון הבן.

אבל הם לא היו אצל אברהם בליל הסדר, אלא "כחום היום".
וגם לוט אפה מצות - לכאורה באור לט"ז!

ORI929 · הודעהעל ידי **ORI929** » ה' נובמבר 16, 2023 9:05 pm

יישר כח גדול
נשמח לעוד אריכות בענינים אלו

ORI929 · הודעהעל ידי **ORI929** » ה' נובמבר 16, 2023 9:12 pm

נשמח מאוד למקבץ כל המאמרים יחדיו על סדר הפרשיות בתודה ובברכה רבה

אריה הכהן · הודעהעל ידי **אריה הכהן** » ב' נובמבר 20, 2023 3:40 pm

עזריאל ברגר כתב:
אריה הכהן כתב:
עזריאל ברגר כתב:לגבי התירוץ האחרון - קצ"ע ממה שאכלו מצות (ראה רש"י על המצות שאפה לוט - פסח היה).

ואי תקשי לך על דבריו מדוע עשה אברהם מצות בפסח, וזה ברור שכך היה דהא לוט הכין למלאכים מצות מפני שפסח, וזה למד רק מאברהם דמנין לו ללוט לידע על פסח. והא המצוה של אכילת מצות היא זכר כמו שנאמר בהגדה, מצה זו שאנו אוכלים וכו' על שום שלא הספיק בציקם של אבותינו להחמיץ, וא''כ מאי שנא מפדיון הבן?
והנלענ''ד לומר דהנה המלאכים היו אצל אברהם ביון ראשון של פסח [עי' שפתי חכמים החדש, באשית י'. ודעת זקנים, שמות יב' ח']. וביום א' של פסח נצטוו ישראל לאכול מצה עוד קודם יציאתם ממצרים כמו שנאמר [שמות יב' ח'], ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש ומצות על מרורים יאכלוהו. ובציקם של ישראל לא הספיק להחמיץ זה היה למחרת היום ביציאתם ממצרים כמו שכתוב [שם טל']: ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עוגות מצות כי לא חמץ כי גורשו ממצרים. וכבר בליל הקודם דהיינו בליל הסדר במצרים כבר אכלו מצה, וזה היה בגלל ציווי ה' ולא בגלל זכר? וכבר ביאר האבן עזרא (שם טו') עה''פ: שבעת ימים מצות תאכלו וגו'. וז''ל: זכר לאכילתם בצאתם ממצרים, כי לא ציוה שיאכלו מצות רק הנאכלים לכם עם הפסח לפני חצות לילה. רק שבעה ימים ציוה לאכול מצות להיות זכר לאשר קרה להם בצאתם ממצרים, כי שם כתוב: כי לא חמץ. ואילו היו מניחים המצריים שיתמהמהו מעט היו מחמיצין עיסתם, ע''ש. פי' האבן עזרא מחדש שמה שאוכלים בליל הסדר מצה הוא משום ציווי ה' כמו במצרים בלילה קודם צאתם. ובשבעת ימים אוכלים מצה זכר להא שלא הספיק בציקם להחמיץ. א''כ מה שעשה אברהם ביום א' דפסח מצות זה כלל לא לזכר וכמו שביארנו ואתי שפיר החילוק בין מצות מצה למצות פדיון הבן.

אבל הם לא היו אצל אברהם בליל הסדר, אלא "כחום היום".
וגם לוט אפה מצות - לכאורה באור לט"ז!

'כחום היום' היינו טו' בשעות הבוקר המאוחרות. שהמצה אז אז היא עדיין המצוה שליל הסדר דהא בני ישראל יצאו ממצרים בצהרים.

אריה הכהן · הודעהעל ידי **אריה הכהן** » ב' נובמבר 20, 2023 3:42 pm

ORI929 כתב:נשמח מאוד למקבץ כל המאמרים יחדיו על סדר הפרשיות בתודה ובברכה רבה

בעז''ה בקרוב בלנ''ד.

עזריאל ברגר

אריה הכהן כתב:
עזריאל ברגר כתב:אבל הם לא היו אצל אברהם בליל הסדר, אלא "כחום היום".
וגם לוט אפה מצות - לכאורה באור לט"ז!

'כחום היום' היינו טו' בשעות הבוקר המאוחרות. שהמצה אז אז היא עדיין המצוה שליל הסדר דהא בני ישראל יצאו ממצרים בצהרים.

אפשר להתווכח.
ואפילו לדבריך - עדיין קשה מלוט.

אריה הכהן · הודעהעל ידי **אריה הכהן** » ש' דצמבר 02, 2023 11:55 pm

העיר לוז
נאמר בפרשה (כח' יט'): וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא בֵּית אֵל וְאוּלָם לוּז שֵׁם הָעִיר לָרִאשֹׁנָה. אודות העיר הזאת בית א-ל ששמה היה לוז לראשונה, אנו מוצאים בספר שופטים (א' כג'), כששבטי בית יוסף מנשה ואפרים, בכיבוש הארץ הגיעו לכבוש את העיר הזאת, נאמר: וַיָּתִירוּ בֵית יוֹסֵף בְּבֵית אֵל וְשֵׁם הָעִיר לְפָנִים לוּז. ושם מסופר שהם רצו לכבוש העיר, אך לא ידעו איך להיכנס אליה דהיינו לא מצאו את מבואה, מכיון שעץ לוז (עי' רש"י בפרשתינו ל' לז', שהוא עץ שגדלים בו אגוזים דקים) עמד על פתחה של מערה, והיה לוז חלול, והיו נכנסין דרך הלוז למערה ודרך המערה לעיר, ולכך לא ידע איש את מבוא העיר. והם ראו איש אחד יוצא מן העיר וביקשו ממנו להראות להם את מבוא העיר, והוא הראה להם, ונכנסו וכבשוה והרגו את יושביה. ואת האיש שהראה להם ומשפחתו שילחו לדרכם. והוא הלך לארץ החיתים ובנה שם עיר וקרא שמה לוז, והוא שמה עד היום הזה (העולה לנו מהנ"ל, שהיה עיר בשם לוז, ואח"כ קרא לה יעקב בית אל. ובכיבוש הארץ יצא מבית אל אדם שבנה עיר בשם לוז).
ועל העיר הזאת כתבו חז"ל, שבה הם מייצרים את צבע התכלת לציצית ובגדי כהונה ולפרוכת המקדש, ואת העיר הזאת סנחריב מלך אשור לא בלבל, דהיינו לא העביר את תושביה למקום אחר והושיב אחרים במקומם כמו שעשה בשאר מקומות. וכן נבוכדנצר מלך בבל לא החריבה, אע"פ שהחריב את כל ארץ ישראל. ובעיר הזאת אין למלאך המות רשות לעבור בה, והזקנים שבה מה עושין להם? כיון שמזדקנים הרבה יוצאין או מוציאין אותם חוץ לחומה והם מתים. וכל מי שנכנס בה היה מרבה במצוות ומעשים טובים כלוז, כמו אילן לוז המהר להוציא שקדים (ובשביל שאותו איש הראה להם את מבוא העיר ועשה עמם חסד, גרם הצלה ופרנסה לו ולזרעו עד סוף כל הדורות). ושלמה המלך שלח לשם את סופריו, מפני שרצה שמלאך המות לא יגע בהם, אך בשער העיר פגע בהם והרגם (מקורות: גמ' סוטה מו' ע"ב, סוכה נג' ע"א, מד"ר בראשית סט' ז', מפרשים).
מדוע אין מתים בלוז
והטעם שאין מלאך המות שולט בעיר זו, בגמ' סוטה (שם), מבוא' מפני שמייסדה עשה חסד גדול. ובפירוש עץ יוסף על העין יעקב (סוטה שם) כתב, סוד הענין תמצא בזוהר סדר תרומה, ע"ש. ובספר רבינו יהודה החסיד, בספר גימטריאות (סי' קו') כתב, מפני שמדברים בה רק אמת, ע"ש. [בדומה לכך מצינו בחז"ל (סנהדרין צז' ע"א) אודות העיר 'קושטא' שדיברו בה רק אמת, ולכך לא מתו שם האנשים קודם זמנם]. ועוד טעם כתב (שם קעב'): עץ החיים כאילו לימין הכבוד, אצל הכסא, וממעיין שתחתיו הביאו ללוז, לכך אין מתים שם, ע"ש. בספר חכמת הנפש (לרבינו אלעזר מגרמיזא, בעל הרוקח. שורש מ') כתב: הרי מי שהיה מעץ החיים או מן המקור שתחתיו שותה, אפילו אם היו חותכין אותו איברים איברים, ובמקום שעושין אותו טריפה לא היה מת, אפילו אם נופל מהגובה או שורפין אותו באש היה חי, כי עץ החיים מקבל חיות מן כסא הכבוד, וכתיב (דברים ד' ד'): ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום, ע"ש. ויש מפרשים, ע"פ מדאחז"ל (אבות דרבי נתן, פרק לא'), הא למדת שכל מה שברא הקב"ה בעולמו ברא באדם. ואותה עיר לוז שאין אנשיה מתים, ואותה חוליא שבאדם הנקראת לוז, הן בחינה אחת [בספר מטה משה (לרבי משה מפרעמסלא, תלמיד המהרש"ל. סי' תקיג') כתב: כי ידוע שאותו עצם לוז שמיה והוא עצומו ועיקרו ושרשו וממנו נתהוה האדם בעצם הטפה, וכאשר ימות האדם העצם ההוא אינו נימוח ולא נפחת, ואילו יכניסו אותו באש אינו נשרף, ברחיים אינו נטחן, בפטיש אינו מתפוצץ. והוא העצם שיש בו קיום נצחי, וממנו יחיה האדם לעת התחייה, והוא המקבל עונג ועונש אחר מיתת אדם, ועצם הזה שרשו ועקרו מעצם השמים, וכו']. וכמו שבאדם לא שולט באבר זה מיתה, כן כנגד זה בעולם. ועי' עוד טעם בספר זכירה (לרבי זכריה מק"ק פלינגיאן – זאמיט. עמ' 132, י"ל בוורשא בשנת תרל"ה).
היכן העיר לוז
כתב בפירוש עץ יוסף (שם), והיפ"ת תמה, שאם נמצא כן בעולם מקום שלא שלט בו מלאך המות, איך לא קפצו כל העולם לשבת בארץ ההיא, והיום הזה איך לא נשמע מעלת הארץ ההיא? והנזה"ק כתב, שקרוב הדבר לומר כי מקום זה, הוא מקום נסתר בין הרים הרמים המסובב בימים ונהרות וכיוצא בו עד שאין מקום ליכנס בה אלא דרך מערה אשר הוא במקום מיוחד והוא נעלם ונסתר מעין כל, ולא נודע כי אם ליושבי העיר, ומאת ה' היתה זאת להסתירה. [נכתב בס''ד ע'''י א. פלשניצקי]

אריה הכהן · הודעהעל ידי **אריה הכהן** » ה' דצמבר 07, 2023 12:10 am

פרסומי ניסא
דבר מעניין מאוד אנו מוצאים בעניין חנוכה בספרי ההלכה בראשונים ובאחרונים והוא, שכמעט בכל מקום שהם מתחילים לכתוב בהלכות חנוכה, קודם לכל הם מספרים לנו שוב את סיפור הנס, המבואר בגמ' שבת (כא' ע"ב) אמרינן: מאי חנוכה? דתנו רבנן בכ"ה בכסליו יומי דחנוכה תמניא אינון דלא למספד בהון ודלא להתענות בהון [ימי חנוכה שמונה ימים הן שלא מספידים בהן ולא מיתענין בהן] שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול ולא היה בו אלא להדליק יום אחד נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה.
והדבר צריך ביאור א' מדוע הגמ' שואלת 'מאי חנוכה' הרי נס חנוכה היה כמה מאות שנים קודם לכן ועם ישראל הדליק נרות בשנים הללו בימי החנוכה וא"כ מה שאלת הגמ'? ב' מדוע ראו לנכון רוב ספרי הלכות הראשונים וכן הפוסקים האחרונים להביא בריש דבריהם בהלכות חנוכה שוב את סיפור הנס אם את לשון הגמ' או בייתר הרחבה?
בגמ' אפשר ליישב ולומר שהגמ' שאלה מהו הנס שאירע בחנוכה, משום דעד כאן לא הוזכר כלל חנוכה (זולת כמה פעמים במשניות וללא פירוט מהו חנוכה. ב"ק פ"ו מ"ו. ביכורים פ"א מ"ו. ר"ה פ"א מ"ב. ובתענית פ"ב. ובמגילה פ"ג ובמו"ק פ"ג). ולכן הגמ' שואלת מהו חנוכה ומבארת זאת.
אך מדוע הרבה מן הראשונים והפוסקים בריש דבריהם בהלכות חנוכה ראו לנכון לספר שוב את מעשה הניסים שאירעו בחנוכה בריש הלכותיהם ומדוע לא סגי בספור הדברים שהגמ' הביאה לעיל. וז"ל הרמב"ם בריש הלכות חנוכה: בבית שני כשמלכו יון גזרו גזרות על ישראל ובטלו דתם ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ובמצות ופשטו ידם בממונם ובבנותיהם ונכנסו להיכל ופרצו בו פרצות וטמאו הטהרות וצר להם לישראל מאד מפניהם ולחצום לחץ גדול עד שריחם עליהם אלהי אבותינו והושיעם מידם והצילם וגברו בני חשמונאי הכהנים הגדולים והרגום והושיעו ישראל מידם והעמידו מלך מן הכהנים וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתים שנה עד החורבן השני, עכ"ל. וכן הטור וז"ל: מאי חנוכה דתניא בכ"ה בכסליו יומי חנוכה תמניא אינון דלא למספד בהון ודלא למגזר בהון תענית שכשנכנסו עו"ג בהיכל טמאו כל השמנים שבהיכל וכשגברה יד מלכות בית חשמונאי ונצחום בדקו ולא מצאו אלא פך א' של שמן שהיה חתום בחותמו של כ"ג ולא היה בו אלא כדי להדליק יום א' ונעשה בו נס והדליקו בו ח' ימים לשנה אחרת קבעום ח' י"ט בהלל ובהודאה פי' לומר בו על הנסים בהודאה. וכן במאירי (שבת כא' ע"ב): נס זה של חנוכה בבית שני היה שגזרה מלכות יון גזרות הרבה על ישראל לבטל דתם ונימוסיהם ומצותיהם ולצור על עיירותיהם ונכנסו להיכל ופרצו בו פרצות הרבה וטמאו כל השמנים ושאר הטהרות שהיו שם עד שגברה יד בני חומונאי הכהנים ונצחום ומנו מלך מן הכהנים ועמדה מלכות לישראל עד זמן החרבן ותגבורת זה היה בכסלו בכ"ד בו ונכנסו להיכל ולא מצאו שמן טהור אלא פך אחד שהיה מונח בחותמו של כ"ג והכירו שלא נגעו בו, עכ"ל. וכן הוא בספר אור זרוע ריש הלכות חנוכה, וברי"ף. ובספר האשכול. ובספר העיטור (בן דורו של הרמב"ם). ובשבלי הלקט. ובספר תניא רבתי (בן דורו של בעל השבלי הלקט). ובספר הנייר (הלכות מפוסק קדמון). וכן בספרי האחרונים חיי אדם, קיצור שו"ע, ובמשנה ברורה בריש הלכות חנוכה. ובערוך השולחן ועוד. ומדוע לא די בכך במה שהגמ' סיפרה לנו את אשר אירע? ואם כוונתם ליתן טעם לחיוב הדלקת נרות, היה להם לומר: שהתקינו חז"ל להדליק נרות חנוכה זכר לנס כמבוא' במס' שבת?
ג. ועוד קשה, מדוע במסכת מגילה הגמ' לא שואלת מאי פורים. ובראשונים ובפוסקים בהל' פורים כלל לא מוזכר בריש דבריהם המעשה של פורים?
והנראה לומר בזה, דהרי ימי החנוכה תיקנו חז"ל 'להודות ולהלל' – 'בהלל והודאה' וחלק מההודאה להקב"ה על הניסים והנפלאות שגמל ברוב חסריו על אבותינו ועלינו הוא – לספר את הדברים ולפרטם מה היה כמו שאנו אומרים בתפילה 'נודה לך ונספר תהילתך' ועצם סיפור הנס הוא ג"כ חלק מההודאה כמו שכתוב: 'יוֹדוּךָ ה' כָּל מַעֲשֶׂיךָ וַחֲסִידֶיךָ יְבָרְכוּכָה. כְּבוֹד מַלְכוּתְךָ יֹאמֵרוּ וּגְבוּרָתְךָ יְדַבֵּרוּ. לְהוֹדִיעַ לִבְנֵי הָאָדָם גְּבוּרֹתָיו וּכְבוֹד הֲדַר מַלְכוּתוֹ'. 'אוֹדֶה ה' מְאֹד בְּפִי וּבְתוֹךְ רַבִּים אֲהַלְלֶנּוּ'. 'הַלְלוּיָהּ אוֹדֶה ה' בְּכָל לֵבָב בְּסוֹד יְשָׁרִים וְעֵדָה'. 'שיחו בכל נפלאותיו'. וכתיב, 'ואספר מעשי י'ה'.
וממילא בפורים הגמ' וכן הראשונים והפוסקים לא ראו צורך לספר את הנס, משום שכל אחד ואחת חייבים בקריאת המגילה שהיא פרסום הנס ואין לך פרסום הנס גדול מזה. משא"כ לגבי חנוכה שאין מפורש בכתובים מה שאירע. ובגמ' דבר זה מבואר לראשונה (מדברי המגילת תענית) ואין מעשה הנס נקרא עתה ברבים כמגילה (עי' מה שכתבנו לענין 'מגילת אנטיוכוס'), לכן ראו הראשונים והפוסקים צורך לספר בריש הלכותיהן שוב את מעשה הנס לפרסומי ניסא שזה ג"כ הלכה 'סיפור הנס' ובספר קיצור שולחן ערוך (סי' קלט' א') בהל' חנוכה כתב: ויש לספר לבני ביתו ענין הנסים שנעשו לאבותינו בימים האלו, ע"ש. ובספר יסוד ושורש העבודה (עמ' רס') כתב: ראוי לספר לבניו ולבני ביתו הנסים והנפלאות מפי סופרים וספרים שעשה לנו עם קדוש יוצרנו ובוראינו ית"ש ויתעלה בימים ההם בזמן הזה, בכדי שיתנו שבח והודאה ליתברך שמו על זה. וכן מבוא' בכמה ספרים שאפי' במקום שכל השנה מתפללים בו מנחה קצרה, בחנוכה מקפידים להתפלל רגיל, משום אמירת 'על הניסים' שהוא פרסומי ניסא. ועוד, וכן בשיר היחוד אמרינן, 'תמיד נספר תהילתך'. מכל הנ"ל למדים אנו שחלק מההודאה לקב"ה על הנס זהו סיפור הנס.
וראיה גדולה לדבר, דהנה בברכת 'הודאה' (מודים), תקנו אנשי כנסת הגדולה בנוסח הברכה פירוט מלא בנוסח ההודאה ולא הסתפקו בהודאה כוללת, דהא אנו אומרים 'ועל ניסך שבכל יום עמנו, ועל נפלאותך וטובתך שבכל עת' לכאו' אנו כוללים בזאת הודאה על כל רגע ורגע. ובכ"א תקנו אנשי כנסת הגדולה לומר עוד 'ערב ובוקר וצהרים', מפני שלא די בהודאה בכללות, אלא יש לפרט כמה שיותר.
כתוב בתורה בקרבן תודה (ז' יב'): אִם עַל תּוֹדָה יַקְרִיבֶנּוּ וְהִקְרִיב עַל זֶבַח הַתּוֹדָה חַלּוֹת מַצּוֹת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן וְסֹלֶת מֻרְבֶּכֶת חַלֹּת בְּלוּלֹת בַּשָּׁמֶן. ופי' רש"י, אם על תודה יקריבנו - אם על דבר הודאה על נס שנעשה לו, כגון יורדי הים, והולכי מדבריות, וחבושי בית האסורים, וחולה שנתרפא, שהם צריכין להודות שכתוב בהן (תהלים קז'): יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם ויזבחו זבחי תודה. אם על אחת מאלה נדר שלמים הללו. שלמי תודה הן וטעונות לחם האמור בענין ואינן נאכלין אלא ליום ולילה כמו שמפורש כאן. והקריב על זבח התודה - ד' מיני לחם חלות ורקיקין ורבוכה ג' מיני מצה וכתיב על חלת לחם חמץ וגו' וכל מין ומין י' חלות כך מפורש במנחות (דף ע"ז) ושיעורן ה' סאין ירושלמיות שהן ו' מדבריות כ' עשרון, עכ"ל. והנה יש להקשות, הא קרבן תודה הוא שלמים כמבוא' שם (ז' יא'), והא שלמים נאכלים לשני ימים ולילה, וא"כ מדוע בקרבן תודה ציותה התורה שיהא נאכל הבשר עם הלחמים ביום ולילה בלבד כמבואר שם (טו' טז'), ואיך יוכל לגמור הכל ביום ולילה ולא יבוא לידי איסור נותר (שם טו' יז')? וראיתי שהקשה זה בספר אברבנאל (שם) וכתב וז"ל: ועם זה נשיב גם כן, למה הבדיל ה' שלמי תודה להיותם נאכלים ביום ולילה, ושאר השלמים נאכלים לשני ימים ולילה אחד, כמו שמבואר בפרשה. כי הנה היה זה כדי לפרסם הנס. וזה, שהבעל שלמי תודה, כשהוא רואה ששלמיו אינם נאכלים אלא ליום ולילה עד חצות, הוא מזמין על שלמי תודתו אחיו ואוהביו ומיודעיו לאכול ולשמוח עמו. וישאלו זה את זה על מה היה תודתו. והוא יגיד להם הנסים והנפלאות שעשה עמו ה'. וירוממוהו בקהל עם ובמושב זקנים יהללוהו. ואלו היו שלמי תודה נאכלים כשאר השלמים לשני ימים ולילה אחד, לא היה הבעל מזמין לשום אדם, כי לשני ימים ולילה אחד בבית אחד יאכל. אבל בראותו הבשר והלחם רב בביתו, ושלא יאכל אלא ליום ולילה אחד, בהכרח יקרא רבים ממיודעיו ואחוזת מרעהו לאכול. פן יהיה ביום המחרת ללעג ולקלס לבני אדם, הרואים אותו שורף כמות גדול מתודת שלמיו, ואת אחיו ואוהביו לא קרא וכו', ע"ש עוד מה שביאר בזה הענין. וע"ע בהעמק דבר שם.
(וכן כשנתבונן בשירת הים - זהו סיפור הנס. כך מבואר במהרש"א במסכת מגילה דף יד. בד"ה ומה מעבדות לחירות, וכך הוא הענין בסיפור יציאת מצרים – סיפור הנס, ואכמ"ל).
וכן אנו מוצאים ענין במצות ביכורים שמעלים לירושלים וקורא 'ארמי עובד אבי וירד מצרימה וגו', וכתב בספר החינוך (מצוה תרו'): שנצטוינו בהביאנו הבכורים למקדש לקרות עליהם הכתובים אלו הנזכרים בפרשה זו, והן מארמי אובד אבי עד הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתתה לי ה', ועל זה נאמר (דברים כו' ה') : וענית ואמרת לפני ה' אלהיך וגו', משרשי המצוה, לפי שהאדם מעורר מחשבותיו ומצייר בלבבו האמת בכח דברי פיו, על כן בהיטיב אליו השם ברוך הוא ובברכו אותו ואת אדמתו לעשות פירות, וזכה להביאם לבית אלהינו, ראוי לו לעורר לבבו בדברי פיהו ולחשוב כי הכל הגיע אליו מאת אדון העולם, ויספר חסדיו יתברך עלינו ועל כל עם ישראל דרך כלל, ועל כן מתחיל בענין יעקב אבינו שחלצו האל מיד לבן וענין עבודת המצריים בנו והצילנו הוא ברוך הוא מידם, ואחר השבח מבקש מלפניו להתמיד הברכה עליו, ומתוך התעוררות נפשו בשבח השם ובטובו זוכה ומתברכת ארצו, ועל כן ציונו ברוך הוא על זה כי חפץ חסד הוא.
ולפי"ז נראה לענ"ד לבאר את דברי השו"ע (סי' תל') שכתב: שבת שלפני הפסח קורין אותו שבת הגדול מפני הנס שנעשה בו, ע"כ. וכבר ביאר המ"ב (עפ"י הראשונים, ס"ק א'): שבשנה שיצאו ממצרים היה עשרה בניסן ביום שבת ולקחו כל אחד מישראל שה לפסחו וקשרו בכרעי המטה כמש"כ בעשור לחודש הזה ויקחו להם איש שה לבית אבות וגו' והמצרים ראו זה ושאלום למה זה לכם והשיבו לשוחטו לשם פסח במצות ה' עלינו והיו שיניהם קהות על ששוחטין את אלהיהם ולא היו רשאין לומר להם דבר. ומפני שאז היה עשירי בחודש בשבת ע"כ קבעו לקרות שבת שלפני הפסח לעולם שבת הגדול). ולכאו' יל"ע מה חידש לנו השו"ע בהלכה זו, ומה נפק"מ איכא בזה שבשבת שלפני הפסח קורין אותו שבת הגדול? ואולי אפשר לבאר זה עפ"י דברי החיד"א בספרו מחזיק ברכה (סי' תל'): נהגו המדקדקים שבמקום מה שאומרים בשבתות דעלמא 'שבת שלום מבורך' אומרים בשבת הגדול 'שבת הגדול מבורך', ע"כ. דהיינו שמזכירים איש לרעהו שבשבת זה אירע נס גדול וזה מה שחידש לנו השו"ע 'קורין אותו שבת הגדול' שעושין פירסום הנס.
וכך אנו רואים בכמה ספרים שמספרים המחברים את הנסים שאירעו להם, כותבים את מעשי הנס מה שאירע ואת החסד שעשה עמהם הקב"ה את כל הסיפור לפרטי פרטיו. כן הוא בחיי אדם בסוף הספר. ובפני יהושע בהקדמה. ובמהר"ם שיף במסכת חולין (בסוף פירושו שם). ובספר יעלזו חסידים, לרבי אליעזר פאפו (בסופו). ובשו"ת בית הלוי בהקדמה ועוד. והכל כדי להודות ולהלל ולפרסם הניסים של הקב"ה, ע"ש.

כתב בספר יסוד ושורש העבודה: וראוי להאריך בשירים ופיוטים (בחנוכה) עד משך חצי שעה עכ"פ. ואחר זה ראוי לספר לבניו ולבני ביתו הניסים והנפלאות מפי סופרים וספרים שעשה לנו עם קדוש, יוצרנו ובוראינו ית"ש ויתעלה, בימים ההם בזמן הזה בכדי שיתנו שבח והודאה לית"ש על זה.
ובספר פלא יועץ כתב: ודבר בעתו מה טוב שיגיד הנפלאות וחסדי ה' יזכיר לאשתו ובני ביתו בפסח וחנוכה ופורים כיוצא, וכן בעומדו בחברת בתי כנסיות של אנשים המתענגים להרבות שיחה במקום לדבר דברים בטלים ודברים אסורים וכדומה האיש הירא מעבור אקרא דכתיב הוגעתם ה' בדבריכם ימשיך הדברים לספר נפלאות ה' אשר עשה עם ישראל על הכלל ועל הפרט לעצמו ולזולתו וממנו יראו וכן יעשו וכולם יגידו צדקתו ונפלאותיו יתברך ונמצא ש"ש מתגדל והיא מצוה ונוטלין עליה שכר.
כתב בספר קצור שולחן ערוך בהלכות חנוכה (סי' קלט' סעי' א' – באה"ד): ויש לספר לבני ביתו ענין הנסים שנעשו לאבותינו בימים האלו (עיין יוסיפון).
אמרו חז"ל: כל מלאכה האסורה בשבת אסורה ביום טוב, חוץ ממלאכת וכו'. וכתב על כך בספר החינוך (מצוה רחצ') וז"ל: משרשי המצוה, כדי שיזכרו ישראל הנסים הגדולים שעשה השם להם ולאבותיהם, וידברו בם ויודיעום לבניהם ולבני בניהם, כי מתוך השביתה מעסקי העולם יהיו פנויים לעסוק בזה, שאילו היו מותרין במלאכה ואפילו במלאכה קלה היה כל אחד ואחד פונה לעסקו, וכבוד הרגל ישכח מפי עוללים גם מפי הגדולים.
כתב בספר חרדים (מצות שבלב – כג'): ומעלת זכרון חסדיו יתברך, והתבונן בהם, מצוה רביעית, שנאמר (דברים ח' ב'): וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך ה' אלהיך זה ארבעים שנה במדבר, ויאכילך את המן, שמלתך לא בלתה וגו'. ומינה נלמוד מק"ו אם נצטוינו לזכור לדורות החסדים שעשה עם אבותינו, כל שכן שכל אחד מישראל חייב לזכור החסדים שעושה עמנו תמיד לכלל ישראל שמציל אותנו משיני אריות מאומות העולם העומדים תמיד עלינו לכלותינו, ולזה אנו אומרים בכל יום מזמור לולי ה' שהיה לנו. וכן חייב כל אחד מישראל לזכור החסדים שגמלו ה' יתברך מעת שיצרו בבטן אמו ואז יכנע לפניו ויבוש וישוב בתשובה שלמה, וכן שמעתי מפי מורי הרב החסיד כמהר"ר יוסף סאגיש זצ"ל (ממנין תרי"ג לרבינו יונה, שם).
כתב בספר מסילת ישרים (פרק ח'): וכאשר יתאמת אצל האדם גודל ערך המצות ורוב חובתו בהם, ודאי שיתעורר לבו אל העבודה ולא יתרפה ממנה. ואמנם,מה שיוכל להגביר ההתעוררות הזה הוא ההסתכלות ברוב הטובות, שהקדוש ברוך הוא עושה עם האדם בכל עת ובכל שעה, והנפלאות הגדולות שעושה עמו מעת הלידה עד היום האחרון, כי כל מה שירבה להסתכל ולהתבונן בדברים אלה, הנה ירבה להכיר לעצמו חובה רבה אל האל המטיב לו, ויהיו אלה אמצעים לשלא יתעצל ויתרפה מעבודתו. כי הרי הואיל ואינו יכול ודאי לגמול לו טובתו יתברך, לפחות יודה לשמו ויקיים מצותיו.

החזון איש בספרו 'אמונה ובטחון' (א' י') כתב: דברי הימים וקורות העולם הם מאלפים הרבה את החכם בדרכו, ועל תולדות העבר ייסד את אדני חכמתו.
[נכתב בס''ד ע''י א. פלשניצקי]

עזריאל ברגר

ועוד י"ל בפשטות:
פורים ופסח - זיל קרי בי רב.
אבל חנוכה - לא נכתב בתנ"ך ולכן יש לבארו.

ועוד, ראיתי שמבארים על דברי רש"י "מאי חנוכה - על איזה נס קבעוה", שהרי היו במלחמת החשמונאים נגד היוונים הרבה ניסים, ורבים מהם נקבעו כחגים במגילת תענית. ולכן נשאלת השאלה ויש לבארה באריכות - מהו בדיוק הנס שלזכרו נקבע חג מיוחד זה, שהוא חזק יותר משאר חגי מגילת תענית.

אריה הכהן · הודעהעל ידי **אריה הכהן** » ה' ינואר 25, 2024 12:13 pm

חליצת התפילין כהלכתם

הרבה הלכות ישנם בעשיית וכתיבת והנחת וקדושת התפילין, אך לגבי חליצת התפילין ישנם אמנם גם הרבה הלכות ואפי' שני סימנים יש על כך בשו"ע (סי' כח'. וצ"ע מה ענין סעי' א' לשם. וסי' כט'), אך בכמה מקומות בשו"ע ובשאר פוסקים נכתבו הלכות בענין זה, אמרנו בס"ד ללקטם חלקם דיבור דיבור על אופניו.
מה חולץ תחילה
כתב השולחן ערוך בהלכות תפילין (סימן כח' סעיף ב'): תפילין של ראש חולץ תחילה משום דכתיב: 'והיו לטוטפות בין עיניך' כל זמן שבין עיניך יהיו שתים. ומבואר במשנה ברורה (ס"ק ה') שמוריד את התפילין של ראש אחרי שמוריד את ג' הכריכות מהאצבע (כפי שיבוא' לקמן).
לנשקם
כתב השו"ע (סימן כח' ג'): מנהג החכמים לנשק התפילין בשעת הנחתן ובשעת חליצתן. (עי' בביאור הגר"א)
מעומד
כתב השו"ע (שם): צריך לחלוץ תפילין של ראש מעומד. ומבוא' במ"ב, שגם הסרת ה-ג' כריכות מהאצבע יהא מעומד. ולמנהגינו שמניחין של יד ג"כ מעומד צריך ג"כ לחולצן מעומד דכהנחתן כך חליצתן.
ביד שמאל
כתב המ"ב: ויש מהחכמים שהיו נוהגין לחלוץ התפילין של ראש ביד שמאל שהיא ביד כהה להראות שקשה עליו חליצתן. ואם הוא איטר יד שכל מלאכתו בשמאלו חולצן בימינו כדי שלא לעשות החליצה במהירות. אמנם בבאר היטב כתב מטעם אחר (סימן כט' סעיף קטן א') שכתב על דברי השלחן ערוך שפוסק שאין לברך שום ברכה שחולץ התפילין, מטעם זה נכון לחלוץ התפילין ביד שמאל כי דבר הצריך ברכה נוטל בימין (שו"ע או"ח סימן רו' סעיף ד').
מתי חולצם
כתב השו"ע (ס' לז' סעי' ב'): מצותן להיותם עליו [התפילין] כל היום, אבל מפני שצריכים גוף נקי שלא יפיח בהם ושלא יסיח דעתו מהם, ואין כל אדם יכול ליזהר בהם, נהגו שלא להניחם כל היום. ומ"מ צריך כל אדם ליזהר בהם להיותם עליו בשעת ק"ש ותפלה. וביאר במ"ב: דבזמן קצר כזה [של ק"ש ותפילה] בקל יכול ליזהר מהפחה ומהסח הדעת. דכל הקורא ק"ש בלא תפילין כאלו מעיד עדות שקר בעצמו. ואם לא נזדמן לו אז או שהיה חולה מעיים בשעת מעשה כל היום זמנו ומחויב להניחן עכ"פ כדי שלא יבטל יום אחד ממצות תפילין. ועוד כתב המ"ב (בסי' כה' ס"ק נה'): ויש שאין משהין עליהם יותר מן החיוב דצריכין גוף נקי והכל לפי מה שהוא אדם אם אין לו גוף נקי ומתיירא שמא יפיח יסלק מיד.
כתב השולחן ערוך (סימן כה' סעיף יג'): נהגו העולם שלא לחלוץ תפילין עד אחר קדושת ובא לציון. רמ"א. ויש מי שכתב על צד הקבלה שלא לחלוץ עד שאמר בהם שלש קדושות וארבע קדישים דהיינו לאחר קדיש יתום
וכתב במ"ב (ס"ק נו'), טעות סופר הוא, ובאמת צריך לומר 'ג' קדישים וד' קדושות'. כי 'ברכו את ד' נחשב חדא שהיא דבר שבקדושה, וקדושת שפה ברורה שניה וקדושת העמידה וקדושת ובא לציון. ושלשה קדישים הוא חצי קדיש שקודם ברכו וחצי קדיש שאחר תפילת י"ח וקדיש שלם שאחר ובא לציון. ומ"מ משמע מפמ"ג ושארי אחרונים דבמקומות שנוהגים לומר קדיש יתום בכל יום אחר עלינו טוב שלא לחלוץ עד אחר קדיש יתום. ובשם האר"י ז"ל כתבו שלא היה חולץ עד אחר ע"כ נקוה לך (מ"ב ס"ק נה'). ובספר סדר היום כותב: אבל לי נראה שאין ראוי למדקדק להסיר התפילין והטלית כי אם אחר ברכו ועלינו לשבח שהוא שבח גדול וחשוב וראוי לאומרו בטלית ותפילין.
בשני וחמישי
ביום שיש קריאת התורה נוהגין שלא לחלוץ התפילין עד שיחזירו את הספר תורה לארון הקודש. ואומר הרמ"א, שזה דווקא במקומות שנוהגין להכניס את הספר תורה לאחר ובא לציון גואל, דהיינו מנהג ספרד, אבל למנהג אשכנז שמכניסין את הספר תורה לאחר קריאת התורה חולץ כרגיל כדלעיל.
ראש חודש
ביום ראש חודש חולצין קודם תפלת מוסף. דהיינו אחרי שהחזירו את הספר תורה להיכל, ובמקומות שמכניסין את ספר התורה אחר הקריאה יחלוץ התפילין אחרי הקדיש שקודם תפילת מוסף. ודוקא במקום שאומרים במוסף קדושת כתר, פי' במקום שאנו אומרים 'נקדש' במוסף אומרים בקצת מקומות 'כתר יתנו לך' לכן אין נכון להיות אז כתר של תפילין עליו ואפילו בעת תפלת הלחש. ומיהו נוהגים לסלקם קודם מוסף בכל מקום (שו"ע. רמ"א ומ"ב סי' כה' יג'. ע"ש עוד). ויש מי שאומר שבר''ח יחלוץ התפילין אחר קדושת 'ובא לציון' קודם שאומר 'יהי רצון מלפניך וכו' שנשמור חוקיך' (עי' מ''ב סי' תכג' ס''ק י'. ובשער הציון שם אות ה'). ולא ימתין מלחלצם עד אחר קדיש (קודם המוסף), כדי שלא להפסיק בין קדיש להתפילה (א''ר – מ''ב סי' כה' ס''ק נט').
ועוד טעם כתב המ"ב בהל' ראש חודש (סי' תכג' ס"ק י'): דכמו דאין מניחים תפילין ביו"ט משום שיו"ט בעצמו אות כמו כן יש לנהוג בר"ח עכ"פ בשעת מוסף שמזכירים מוספי היום דאותה זכירה ג"כ הוא כעין אות.
ופשוט דאם שכח והתחיל להתפלל בהם לא יחלצם באמצע דאינו רק מנהגא. (מ"ב סי' כה' ס"ק סא'. וע"ש עוד בס"ק סב').

מתי אין לחלצן
ביום שיש ברית מילה [ונעשה סמוך לתפילת שחרית] ראוי שלא להוריד את התפילין עד לאחר ברית המילה כי מילה היא אות ותפילין הם אות (מ"ב סי' כה' נ"ה. ועי' בשו"ת אג"מ או"ח ח"ד סי' קא').
ואנשים שנוהגין לקפל הטלית ותפילין ולהניחן בתיקן בעת אמירת קדיש לא יפה הן עושין דמאוד יש לכוון בעניית 'אמן יהא שמה רבא וכו' כמבואר לקמן בסימן נ"ו בטור ובשו"ע, ואמן יהא שמה רבא וכו' הוא עוד במדרגה גבוה יותר מקדושה כמבואר שם במ"א סק"א ובודאי לא גרע משאר ברכות דרבנן דאסור לעשות אפי' תשמיש קל בשעה שהוא מברך כמבואר לקמן בסימן קצ"א במ"א סק"ב (מ"ב).
אין לברך כשחולצם
כתב השו"ע (סי' כט'): אין לברך שום ברכה כשחולץ תפילין אפי' כשחולצם ערב שבת בין השמשות.
בכדי להבין את דעת השו"ע עלינו לבאר את הדברים דלקמן. במשנה במס' נדה (נד' ע"ב) איתא: ויש שטעון ברכה לפניו ואין טעון ברכה לאחריו. שואלת הגמ' איזהו? ירק, שטעון ברכה לפניו ולא לאחריו (דעת רבי יצחק בר אבדימי – ברכות מד' ע"ב). שואלת הגמ', ולרבי יצחק שסובר שמברכים על ירק 'בורא נפשות' לאחריו (וכך נפסק להלכה) מהי כוונת המשנה? מתרצת הגמ' 'מים' שטעונים ברכה לפניהם ולא לאחריהם (ברכות שם). שואלת הגמ' ולפי רב פפא שמברכים 'בורא נפשות' אחר שתיית המים (וכך נפסק להלכה) מהי כוונת המשנה? מתרצת הגמ' – מצוות כגון תפילין ציצית לולב שופר סוכה מזוזה וכו' שמברכים לפני המצוה עובר לעשייתם ואין מברכים לאחריהם. שואלת הגמ' ולבני מערבא (בני ארץ ישראל שהיא מערבית לבבל) שלאחר שחולצים את התפילין מברכים 'אשר קדשנו במצוותיו וצונו לשמור חוקיו', מהי כוונת המשנה שיש דבר שטעון ברכה לפניו ולא לאחריו? מתרצת הגמ' – ריח מברכים לפני אך לא אחרי והטעם פי' רש"י מפני שזה הנאה מועטת.
מבוא' בגמ', שבני ארץ ישראל היו מברכים אחר חליצת התפילין. וטעמם הוא, שהם סברו שמצות תפילין היא רק ביום ולא בלילה (עי' שו"ע סי' ל' סעי' ב') ולמדו זאת מהפסוק הנאמר בפרשה הראשונה בתפילין (שמות יג' י') ''וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַחֻקָּה הַזֹּאת לְמוֹעֲדָהּ מִיָּמִים יָמִימָה'. – דוקא בימים ולא בלילות, ולפי דעתם בזה הם מקיימים מצות עשה, דסבירא להו המניח תפילין בלילה עובר בעשה דימים ולא לילות, דלאו הבא מכלל עשה עשה. לפיכך כשמסירין אותן קודם הלילה שלא יהיו עליהם בלילה, מברכין עליהם בעת החליצה ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו לשמור חוקיו. ואנו לא קי"ל הכי, דאנו ס"ל לילה זמן תפילין הוא, אלא שאין מורין כן כמו שיתבאר בסימן ל' סעי' ב'. ופסוק דושמרתם את החוקה הזאת וגו', אנו מפרשים אותו דבחוקת הפסח דכתיב באותו פרשה, דבר הכתוב מימים ימימה, פירושה משנה לשנה. לפיכך אין מברכין כשמסלקין אותן בחול, אפילו סמוך לשקיעת החמה, דהא סילוקן לא מצות עשה הוא (לבוש). ולכך שהיו חולצים התפילין מעליהם דוקא (תוס' בנדה שם) קודם השקיעה היו מקיימים מצות עשה היות ובלילה לשיטתם אסור להניח תפילין ולכן היו מברכים 'לשמור חוקיו' מלשון הפסוק 'חוקה'. (עי' ברמב"ן שם. וברשב"א עירובין צו' ע"א. וע"ע בטור סי' כט'. ולגבי הסרת התפילין בע"ש ובעיו"ט עי' בתוס' שם ובשו"ע סי' לא' ובלבוש סי' כט' לא'). וכתב השו"ע, שאין אנו סוברים כבני מערבא ולכך אין מברכים בחליצת התפילין.
ועפ"י הדברים לעיל כתב בספר סדר היום (סדר אשרי ובא לציון): ועוד מצורף לזה שהוא זמן סילוק התפילין ואנו מתפללין לאל יתברך וית' שנשמור חקיו ומצותיו בעה"ז כמו שזכינו לשמור מצות האלו ציצית ותפילין ותפלה כן יה"ר מלפניו שנזכה לשמור ולקיים מצותיו וחוקיו ומשפטיו לזכות באמצעות זה לחיי העוה"ב וזה דומה לתפלת בני מערבא שהיו מברכין על סלוק התפילין לשמור חקיו. וכן ראיתי מדקדקין כשמגיעים (יה"ר מלפניך שנשמור חקיך) מתחילין להסיר הרצועה מעל יד וממתיני' עד שיאמר שליח צבור תתקבל ומסירים תפלה של ראש, (אמנם בסוה"ד כתב לא כך, והבאינו הדברים לעיל). וכן מבוא' בספר אליהו רבא (סי' כה'): ומה טוב לעסוק בחליצה כשאומר יהי רצון שנשמור חוקיך, כי במערבא היו מברכים 'לשמור חוקיו'. וכן הוא בלשון הקיצור שו"ע (י' יט'): אין לחלוץ התפילין עד אחר קדושת ובא לציון כשאומר יהי רצון שנשמור חוקיו. וכן ראיתי כתוב בסידור אוצר התפילות (קודם יהי רצון וכו' שנשמור חוקיך וכו') שכתב: ענין תפילה זו בכאן, שהוא זמן סילוק תפילין. ואנו מתפללים שנשמור חקיו ומצותיו בעולם הזה, כמו שזכינו לשמור ציצית ותפילין כן יהי רצון מלפניך שנזכה לשמור ולקיים כל מצוותיו וחוקיו ומשפטיו.
ובשו"ע הל' ראש חודש (סי' תכג' ד'. ובסי' כה' יג') כתב: נוהגים לחלוץ תפילין כשרוצים להתפלל מוסף. (עי' בגמ' מנחות לו' ע"ב). וכתב במ"ב בשם הפרמ"ג, שיש לחלוץ התפילין ב-ובא לציון קודם יהי רצון שנשמור חוקיך. ויש נוהגים רק לחלוץ הרצועות מהאצבע קודם יהי רצון, ע"ש. ובשער הציון (שם) כתב הטעם משום דבמערבא היו מברכין על חליצת תפילין 'לשמור חוקיו'. ובהל' תפילין (כה' ס"ק נט') כתב המ"ב, בשם האליהו רבא, דבראש חודש יחלוץ אחר קדושת ובא לציון, קודם שיאמר 'יהי רצון מלפניך וכו' שנשמור חוקיך'. ולא ימתין מלחלצם עד אחר קדיש כדי שלא להפסיק בין קדיש להתפילה. (ובענין מנהג העולם לחלוץ התפילין אחר חצי קדיש קודם תפילת מוסף עי' בס' פס"ת).
מדברי המ"ב מוכח, דרק בראש חודש נהגו כן לחלוץ ביה"ר שנשמור חוקיך וכו' ולא הזכיר שגם בכל יום כך נוהגים, ואפשר שהוא מפני דבר"ח צריך לחלוץ קודם מוסף וזה כעין חליצת התפילין לבני מערבא קודם השקיעה ולכן רק בר"ח כותב המ"ב מנהג זה (אמנם בתוס' במס' נדה שם בסה"ד לא משמע כן). ומהספרים שהבאנו לעיל מבוא' שבכל יום כך נוהגים. וכתב בספר ערוך השולחן (סימן כו' סעיף ג') כתב, יש שנהגו שמגיעים לובא לציון שנשמור חוקיך וכו' לסור הרצועה מעל האצבע לזכר 'לשמור חוקיך' דבני מערבא, ואיני יודע אם כדאי לעשות כן, כיון דלא קיימא לן דבני מערבא. ועוד דבני מערבא לא היו מברכים רק אם חלצום לעת ערב אך להיפך איזה חשש יש בזה. ומכל מקום לא ידעתי אם יש לעשות זכר למנהג דלא קיימא לן מדינא וצריך עיון. ומנהג הגרש"ז אויערבך היה שחלץ התפילין מעל ידו בעת אמירת יהי רצון שנשמור חוקיך, ואמר שאפי' שהאחרונים תמהו על מנהג זה שמדוע נעשה זכר לדבר שהוא לא להלכה, מכל מקום כך לימדוהו בנערותו וכך לימד לבניו (הליכות שלמה פי"א הערה 45).
בספר כף החיים מביא (סימן כט' סעיף קטן א') בשם החסד לאלפים, שנכון לומר בשעת חליצת התפילין את הפסוק בשמות (פ' טו' פסוק כו') "ויאמר אם שמע תשמע בקול ה' אלוקיך והישר בעיניו תעשה והאזנת למצוותיו ושמרת כל חוקיו כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאיך".
צורת כריכתן
כתב המ"ב (סי' כח' ס"ק ט') כשמקפל את רצועות התפילין לא יכרוך הרצועות על הבתים אלא על בצדדי הבתים על התיתורא. [ואפשר שזה איירי בימי קדם שכרכו את הרצועות ממש על התפילין עצמם, אך כהיום שכורכין אותם על הקפסאות לית לן בה, ודו"ק]. ויש נוהגין לכורכן ככנפים ע"ש כנפי יונה, וכוונתו היא לדברי הגמ' מסכת שבת (נו' א') שנעשה לו נס ונדמו תפיליו ככנפי יונה. וביא' בספר שפת אמת (מס' שבת מט' ע"א) במעשה של אלישע בעל הכנפים, שעיקר הגזירה היתה רק על תפילין של ראש שבהם מנקרין העינים של הגויים, ולפי זה כתבו הספרים שהמנהג שהביא המשנה ברורה לכרוך את התפילין ככנפי יונה זהו דוקא בתפילין של ראש כיון שרק בהם שייך את הענין של כנפי יונה ולא בשל יד (חי"מ סי' כח').
ובאמת המנהג הוא בהרבה מקומות שבתפילין של ראש כורך הרצועות משני הצדדים, ובשל יד מצד אחד בלבד, ונמנעים מלכרוך על היו"ד שקדושתו חמורה.
כשכורך הרצועות על צדדי התפילין צריך לאחוז התפילין בידו ולגלול הרצועה עליהן, ולא לאחוז הרצועה בידו ולגלול התפילין לתוכה (מ"ב שם ס"ק ט').
ולגבי מקום הנחת הקשר בתפילין של ראש בקיפול כתב בספר ערוך השולחן (סימן כח' סעיף ח'), שיש נוהגין לשים הקשר של ראש מעל המעברתא ולא תחתיה. ובספר חמדת צבי (פרשת בא) כתב בשם החוזה מלובלין, שהנזהר להניח הקשר על המעברתא ולא תחתיה סגולה היא לאריכות ימים.
בפני רבו
לא יחלוץ תפילין בפני רבו מובהק שרוב חוכמתו ממנו, אלא יפנה לצד אחר מפני אימתו ויחלוץ שלא בפניו. מפני דזלזול הוא שמגלה ראשו בפניו. ואם מטה עצמו קצת וזהיר מלגלות ראשו בפניו נראה דיש להקל (שו"ע סי' לח' סעי' יא' ומ"ב, וע"ש).
בפני ס"ת
יזהר שלא יחלוץ התפילין של ראש בפני הס"ת כדי שלא יגלה ראשו בפניה אלא יסתלק לצדדין. ובתפילין של יד דליכא גילוי או בתפילין של ראש תחת הטלית גדול שרי (מ"ב סי' כה' ס"ק נח').
הנחתם בתיק
נכון להזהר שלא יחלוץ תפילין של יד עד שיניח תפילין של ראש בתוך התיק. (שם ס"ק ח'. - בענין צורת הנחת התפילין בתיק, עי' בשו"ע שם סעי' ב' ובמ"ב).
אחר נשיאת כפיים
קודם נשיאת כפיים ליטול ידיו כמבוא' בשו''ע (סי' קכח' עי' ו'). וא''כ יש לו לכהן לחלוץ הכריכות של התפילין מעל ידיו. ולמנהג אשכנז בעת ברכת כהנים אין מחזירין את הכריכות בכדי שיוכלו לחלוק את האצבעות כדין (עי' בס' ארץ החיים מנהגי א''י. ובס' ברכה משולשת פ''ד סעי' מה'. וע''ע בכה''ח סי' קכח' שם).
נשאלתי: אם לאחר ברכת כהנים צריך הכהן לחזור ולכרוך שוב את הרצועות על אצבעותיו?
ונלענ''ד שיש לכהן לחזור ולכרוך את התפילין על אצבעותיו אחר ברכת כהנים, מכיון שכריכת התפילין על האצבעות הוא חלק ממצות הנחת תפילין כמבוא' בשו''ע הל' תפילין (סי' כז' סעי' ח' – מקום הנחתן ואופן הנחתן). וקי''ל שאין לחלוץ התפילין עד אחר קדושת ובא לציון (שו''ע הל' תפילין סי' כה' סעי' יג') או עד אחר קדיש תתקבל (מ''ב שם ס''ק נו'). וחלק מחליצת התפילין היא הסרת ה-ג' כריכות מהאצבע כמבוא' במ''ב בל' חליצת התפילין (סי' כח' ס''ק ה'). א''כ יש לכהן לכרוך הכריכות על אצבעותיו אחר הברכת כהנים עד מתי שאפשר לחלוץ התפילין כדלעיל. וביותר מבוא' כדברינו במ''ב סי' כה' ס''ק נט' ובהל' ראש חודש סי' תכג' ס''ק י' (באה''ד) ובשער הציון שם שהבאינו לעיל שחלוצים הכריכות מעל האצבע בראש חודש באמירת 'יהי רצון מלפניך וכו' שנשמור חוקיך'. זכר למנהג בני מערבא וכו'. הרי שהסרת הכריכות מהאצבע זהו כבר חלק מחליצת התפילין. [נכתב בס''ד ע''י א. פלשניצקי]

פורום אוצר החכמה

מאמרי "אריה הכהן"

הקול שלא פסק בהר סיני

תספורת 'היום' ו'מחר'

צלפחד, צלף - חד

Re: מאמרי "אריה הכהן"

Re: מאמרי "אריה הכהן"

שבת מברכים חודש אב

בזכות אמירת תהלים

ענין הדבש בראש השנה

דברים שיש ונמנעים מלאוכלם בראש השנה

מדוע אין בסימנים בראש השנה משום ניחוש

תיבת נח אחר המבול

Re: האם אברהם אבינו עשה פדיון הבן ליצחק

פרשת חיי שרה - בהמתן של צדיקים

Re: האם אברהם אבינו עשה פדיון הבן ליצחק

Re: פרשת חיי שרה - בהמתן של צדיקים

Re: מאמרי "אריה הכהן"

Re: האם אברהם אבינו עשה פדיון הבן ליצחק

Re: מאמרי "אריה הכהן"

Re: האם אברהם אבינו עשה פדיון הבן ליצחק

עיר ושמה 'לוז' - פרשת ויצא

פרסומי ניסא

Re: פרסומי ניסא

חליצת התפילין כהלכתם

מי מחובר