סוכה דל"ט - אמר רבא לא לימא איניש ברוך הבא והדר בשם ה', אלא ברוך הבא בשם ה' בהדדי. אמר רבא לא לימא איניש יהא שמיה רבא והדר מברך, אלא יהא שמיה רבא מברך בהדדי. אמר ליה רב ספרא, משה שפיר קאמרת, אלא התם והכא אסוקי מילתא הוא ולית לן בה.
יבמות דק"ו - אמר אביי האי מאן דמקרי גט חליצה, לא ליקרי לדידה לא לחודיה ואבה יבמי לחודיה, דמשמע אבה יבמי, אלא לא אבה יבמי. ולא ליקרי לדידיה לא לחודיה חפצתי לחודיה, דמשמע חפצתי לקחתה, אלא לא חפצתי לקחתה. רבא אמר אפסוקי מילתא היא, ואפסוקי מילתא לית לן בה. רב אשי אשכחיה לרב כהנא דקמצטער ומקרי לה לא אבה יבמי, אמר ליה לא סבר ליה מר להא דרבא, אמר ליה מודה רבא בלא אבה יבמי.
ורש"י בסוכה כ' "כל אסוקי מלתא - הואיל וכוונתו לגמור לית לן בה".
ובמשנ"ב סי' קמב לגבי קריאת התורה כ' (בשם ס' שע"ש) ד"בנגינת הטעמים כשהענין משתנה עי"ז כגון שקרא משרת במקום מפסיק מחזירין אותו".
ובסי' סא לגבי קריאת שמע העתיק המשנ"ב את דברי הב"י, ד"צריך ליזהר לפסוק במקום הראוי להפסיק לפי הענין כדי שיהיה טעם והבנה לדבריו ע"כ יראה לקרותה בנחת דאל"ה ישתנה לפעמים הבנת דבריו ע"י זה".
וגם הרמ"א כ' לגבי קרי"ש - ויש להפסיק בפסוק ראשון בין ישראל לה', וביאר בעטרת צבי ד"אם לא יפסיק מעט יהא נראה כאילו מדבר אל השם שישמע לתפלת ישראל ויענם וימלא בקשתם".
ואני נבוך בהאי ענינא, לגבי קריאת שמע, תפילה, קריאת התורה וכו'.
האם לכתחילה צריך לנגן נכון את ההפסקים ורק בדיעבד אמרי' א[פ]סוקי מילתא לית לן בה.
או שהחילוק הוא בין אופן שיש פירוש אחר ע"פ הניגון המוטעה ובין אופן שבהכרח זה מתפרש נכון ואין אפשרות אחרת.
ומהו שכ' רש"י הואיל וכוונתו לגמור, האם יש כאן איזה תנאי לעיכובא.
ומה הדין באופן שיש ב' פירושים (כגון "ואישי ישראל" בברכת העבודה) האם מועיל לומר הכל בנשימה אחת כדי שיתפרש איך שצריך או שאין בזה ריוח אלא יצא קרח מכאן ומכאן.
יורני המורה ושכמ"ה.