דרומי כתב:מוטב להביא דוגמא של פרשה אחת, ולפחות חצי פרשה...
בבקשה. פרשת ויצא, מתוך הספר (ישנם מאמרים המקשרים גם פרשיות שלכאורה אין בנושאי הפרשה שום קשר הגלוי לעין):
פרשת ויצא
אמת ושקר- המוסר האנושי מול המוסר האלוקישידוכו של יעקב עם בנות לבן * הסכמת לבן לשידוך * החלפת לאה ברחל * הפצרת לבן ביעקב להישאר בחרן * החלפת משכורתו עשרת מונים * רדיפת לבן אחר יעקב וטענותיו * תוכחת יעקב את לבן ותגובתו *החוט המקשר:כדי להבין כיצד יעקב השתדך עם לבן, המצטייר כבעל מידות מושחתות, נעמוד על נקודת הויכוח שבין לבן שייצג את המוסר האנושי, לבין יעקב, שפעל לפי המוסר האלוקי, וכך נבין שלבן לא היה מושחת במידות אלא טועה בדעות. יש לשאול שאלה גדולה:
ידוע שהאבות הקדושים חפשו שידוך לילדיהם ממשפחתם דווקא, וכמו שמבואר בארוכה פ' חיי שרה בענין אברהם שלא רצה להשתדך עם בנות הכנעני, והמפרשים (עי' דרשות הר"ן דרוש החמישי) ביארו משום שהכנעניים היו בעל מידות רעות ומזגם היה רע, כפי שמצאנו בחם בן נח שהיה אנוכי, כמבואר במאמרים הקודמים. לעומת זאת, אע"פ שמשפחת אברהם חטאו בדעות כוזבות של עבודה זרה וכיוצ"ב, היו בעלי מזג טוב, ולכן האבות העדיפו להשתדך עם אנשים בעלי דעות רעות יותר מאשר אנשים בעלי מדות רעות, משום שקל יותר לשנות דעה רעה ממדה רעה, כ"ז מפורש בפרשנים כל אחד כפי סגנונו.
אם כך צ"ע כיצד הלך יעקב להשתדך עם בנות לבן, והרי מצאנו בלבן שתי מידות מגונות ביותר, מידת האכזריות ומידת העזות, כפי שראינו את אכזריותו הגדולה לאחיינו, שסיכם עימו שישא לאשה את בתו רחל ועבד עבורה שבע שנים, בחום ובקור, בשרב ובכפור, ובסוף לבן מחליף את לאה ברחל. הלא מדובר במעשה אכזרי מאין כמותו, המקומם כל אדם באשר הוא!
וביותר תמוה, שאמנם יעקב כעס והוכיח את לבן על רמאותו, אך למרות מעשהו הבלתי- אנושי, נשאר איתו עוד י"ג שנים. מה לו ליעקב עוד שיג ושיח עם רשע כלבן. לכאו' היה לו לקום ולעזוב מיד?
מצינו בלבן גם מידת עזות נוראה- בסוף הפרשה הוכיח יעקב את לבן בדברים כדורבנות ובמקום לשתוק או להודות לבן, התווכח עם אמיתות כה ברורות. הלא דבר הוא!! והלא מבואר בב"מ (ג, א ובעוד דוכתין) "אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו", ומבואר ששקרן ורמאי כמו לבן מלא במידת העזות, שהיא מידה מגונה מאוד, ומה מצא בו יעקב ע"ה שהשתדך עמו כחותנו?
נראה לבאר כל זאת בביאור חדש בגדר השקר [ובזה יתבארו בע"ה ה' נקודות מרכזיות בפרשה זו].
ישנם שני סוגי שקר: א) המשקר למען מטרה מסוימת ומודע לשקריו, אך שווה לו לשקר כדי להשיג דבר מה. ב) אדם שחי במהותו בשקר עד שאינו שם לב כלל שהוא משקר. ולכאו' ברור ששקרני הסוג השני גרועים יותר משקרני הסוג הראשון. אך נראה שהדברים אינם מוחלטים. אמנם בעומק השקר בוודאי הצועד בעקביות בדרך השקר, גרוע יותר, אך השקרן המשקר לתועלתו האישית נחשב מושחת יותר במידותיו, כיון שהיודע בשקרו הוא מעיז פניו וגם מתאכזר לשני, לעומת זאת, מי שאינו מכיר בשקריו כלל היות והוא חי בתוככי השקר והשקר נראה לו כאמת הצרופה, ממילא אין כאן בהכרח השחתה במידות.
עפ"ז נראה שלמרות שלבן הארמי היה רמאי ושקרן, אך הוא חי בשקר והאמין בצדקת דרכו. נמצא שלבן היה בעל דעות כוזבות ורעות, אך לא היה מושחת במידות, וכפי האמור לעיל, האבות הק' לא חששו להשתדך עם בעלי דעות כוזבות, אותן ניתן לשנות, אלא רק עם בעלי מידות רעות.
והנה לחיות את השקר אינו בהכרח לחיות דברים שהם שקרים הנחשבים בעיני העולם כשקרים מוחלטים, אלא כל דבר שאינו לפי האמת האלוקית הנלמדת מתורתינו הק' – נחשב לשקר, וכל השקפה כזאת הוא שקר מוחלט, וכמו שיבואר בהמשך.
-
ארבע מידות באדםאם נרצה לסדר את הנהגת הדורות בקבוצות הנהגה, נסדרם כך:
"ארבע מדות באדם האומר שלי שלי ושלך שלך זו מדה בינונית ויש אומרים זו מדת סדום שלי שלך ושלך שלי עם הארץ שלי שלך ושלך שלך חסיד שלי שלי ושלך שלי רשע" (אבות ה, י).
בני דור המבול יצגו את שיטת "שלי שלי שלך שלי".
אנשי סדום יצגו את הנהגת "שלי שלי שלך שלך" [מדת סדום]
לבן נהג במידת "שלי שלך ושלך שלי" (עם הארץ, ועי' בפי' רבינו יונה שם)
ויעקב התנהג במידת "שלי שלך ושלך שלך" חסיד, המקיים בעצמו שונא מתנות יחיה].
-
ויכוחי יעקב ולבן: המוסר האנושי מול המוסר האלוקינראה שבעוד שלבן ייצג את השקפת העולם של המוסר האנושי, הרי שיעקב [שהוא עמוד האמת, כמש"כ "תתן אמת ליעקב"] ייצג את המוסר האלוקי וסביב זה נסבו כל הויכוחים והמריבות ביניהם ונבארם בס"ד אחת לאחת:
"ויאמר אעבדך שבע שנים ברחל בתך הקטנה. ויאמר לבן טוב תתי אתה לך מתתי אותה לאיש אחר, שבה עמדי" (כט, יט).
יש להבין, מהו סגנון תשובת "טוב תתי אותה לך מלאיש אחר". הלא היה ללבן להשיב ליעקב "לו יהי כדברך", כפי שאכן השיב לו על נושא תשלום שכרו עבור רעיית צאנו (ל, לד)?
נראה שלבן לא העריך את מעלת יעקב כלל [וכמו שאמרו בעלי המוסר שכדי להעריך אדם גדול, צריך להיות בעצמך אדם גדול] ואדרבה, זלזל בו וחשב שיעקב הוא איש תם יושב אהלים, בטלן שאינו עושה דבר מועיל בחיים. לבן העריך דווקא אנשים חריפים וממולחים, אנשי עסקים ערמומיים כדוגמת עשיו הרשע. אמנם כאשר הציע יעקב שישא את רחל בתו, סבר שניחא, למרות שאינו ממולח וערמומי בעסקי עולם, סוף סוף הוא אדם נוח לבריות ובעל מזג טוב ולכן הסכים, בלית ברירה, לקחתו לחתן מחוסר ברירה. כך החל כל השינוי בין השקפת העולם הארצית שבין לבן להשקפתו השמיימית של יעקב.
-
החלפת לאה ברחלכפי שתמהנו, לבן עשה לכאו' עוול נוראי, בכך שהחליף את רחל בלאה, ומה הצדקה היתה לו ללבן למעשה כה נפשע?
נראה שלבן אמר בלבו: הלא אני אב דואג ללאה שהיא כה מסכנה, כש"כ "ועיני לאה רכות" (כט, יז), וזה ספק פיקוח נפש, היות והיא כה רוצה את יעקב . ואמר לבן בוודאי שאתן ליעקב גם את רחל לבסוף, כפי שעשה, אך אדאג שישא לאשה גם את לאה. ואף שיעקב אינו רוצה לישא את לאה לכתחילה, אך עשה שיקול של פיקוח נפש, מול צער קטן יותר של יעקב שאינו פיקוח נפש. א"כ ראוי לעשות דבר מוסרי שכזה.
לבן סבר שהמוסר האנושי עדיף, וכיון שלאה כה רוצה את יעקב, עד כדי בכי יומיומי בלתי פוסק, במצב של פיקוח נפש, על כן עדיף לגרום ליקב מעט אי נעימות, כדי שלאה תינצל ממצבה הנפשי הקשה, אם לא תינשא ליעקב.
אמנם בוודאי שלפי האמת האלוקית, דבר זה משולל מכל וכל, משתי סיבות: האחד, כידוע אע"פ שפיקוח נפש דוחה את כל התורה כולה, אינו מתיר איסור גזל כמבואר בפוסקים , משום שפיקוח נפשי שלי אינו דוחה אפילו את איכות החיים של חברו, וזה מיסודי הדת. אך אדם הפועל מתוך רגש אנושי, אינו מבין זאת.
טעם נוסף לסירובו של יעקב לישא לאשה גם את לאה, הוא מפני שלא רצה להתחתן עם ב' אחיות ובשבילו נישואין עם ב' אחיות גם הוא בגדר פיקוח נפש, ואכן מחמת זה מתה רחל כשנכנסו לא"י . אך ללבן אין כל מושג בערכים רוחניים תורניים של איסור נשיאת ב' אחיות, ולכן לא התחשב כלל ברגישות התורנית, הקריטית עבור חתנו כיון שהוא אינו מכיר בזה.
כל זה נובע מהמוסר האנושי, הנחשב לשקר מוחלט מול המוסר האלוקי.
- טעם אריכות דברי יעקב ללבן שהברכה באה בזכותו
כשיעקב ע"ה רצה לחזור לביתו, אמר לו לבן: (פרק ל) "ויאמר אליך לבן וכו' נחשתי ויברכני ה' בגללך ויאמר נקבה שכרך עלי... ויאמר אליו אתה ידעת את אשר עבדתיך ואת אשר היה מקנך אתי. כי מעט אשר היה לך לפני ויפרץ לרב ויברך ה' אתך לרגלי ועתה מתי אעשה גם אנכי לביתי".
מדוע הוצרך יעקב להאריך בדבריו ולא הציע לו ישירות את תנאי השכר, כפי שהציע לבסוף בפניו?
נראה שלבן אמר ליעקב שניחש בניחושיו ותרפיו כדי לדעת בזכות מה מצליח הוא בעסקיו והתרפים ענו לו שזכה לכך בזכות יעקב.
ויעקב השיב לו באריכות שעצם שאלתו בתרפים לברר דבר כה פשוט וברור לכל בר דעת, היא טעות. הלא לפני שהגעתי לכאן, כך טען יעקב, לא בורכת כלל וכלל, ומאז שהגעתי החלה הברכה לשרות בכל עסקיך. אם כן, מהו הספק בסיבת הברכה, עליו צריך לשאול בניחוש?!
ומדוע לבן עצמו לא הבין זאת מעצמו?
התשובה לכך היא שללבן היו דעות קדומות על יעקב, דעות שנבעו מתוך השקפת עולמו המוטעית שלא יתכן שיעקב, איש תם יושב אהלים, יצליח בעסקי העולם הזה. לבן סבר שכדי להצליח בעסקים צריך להיות איש שדה ממולח וערמומי וכו'. א"כ לא יתכן שההצלחה הגשמית באה מחמת יעקב, ולזה אמר לו יעקב דאדרבה, ההצלחה באה מחמת הישרות והנאמנות שעבדתיך, דבר הנראה לעינים לכל מבין, כל עוד אינו משוחד בהשקפה הפסולה ביחס לבן תורה.
-
החלפת משכורת יעקב עשרת מוניםלפי המבואר נבין בס"ד את ענין החלפת משכורתו של יעקב עשרת מונים. לכאו' גם דבר זה מראה על רשעותו הנוראה של לבן והיותו בעל מידות רעות, אך מהתבוננות נוספת בדבר, נראה שגם במקרה זה, טעותו ורשעותו של לבן נבעה מטעות בדעות ולא מתוך השחתת הנפש.
דהנה ידוע שיעקב עשה תחבולה בשקתות המים בצירוף המקל לח שפיצל בו פצלות, וא"כ אמר לבן, אדרבה יעקב הוא זה שמרמה, שדואג שיוולדו וולדות כפי מה שנקבע לשכרו, בדרכים לא רגילות. ולכן אמר לבן בליבו "עביד איניש דיניה לנפשיה במקום דאיכא פסידא " (ב"ק כז, א) והוא יחליף את משכורותו עשרת מונים. לבן ראה שיעקב מתנהג עימו ברמאות ואמר לבן: "אחיו אני ברמאות"....
אך האמת היתה להיפך, "וישם דרך שלשת ימים בינו ובין יעקב ויעקב רעה את צאן לבן הנותרת" (ל, לו), ופירש רש"י: "הנותרות - הרעועות שבהן החולות והעקרות, שאינן אלא שיירים". נמצא שלבן התחיל באי עמידה בתנאים ומסר ליעקב דווקא את הבהמות החלשות והעקרות, שבדרך הטבע לא היו יכולות ללדת ויעקב הוא זה שעבד דיניה לנפשיה, וגם מה שעשה, על פי דין עשה, כמבואר במפרשים, אך זו דרכו של בעל ההשקפה הארצית שהופך את בן התורה לגזלן ואת עצמו לישר – דרך, ובמפורסמות אי"צ להאריך.
-
לבן ראה עצמו כאב מסורכשלבן דלק אחרי יעקב, טען לבן בפניו "למה נהגת בבנותי כשבויות חרב", והשביע אותו שלא יענה את בנותיו ולא יוסיף עוד נשים על נשיו.
מהי דאגה זו לבנותיו והחשד שחשד את יעקב, שיענה את נשותיו ויקח לעצמו עוד נשים נוספות?
בהכרח שלבן ראה את עצמו כאבא טוב ומסור הדואג לבנותיו וכמו שעשה עם לאה שחיתן אותה בעל כורחו של בעלה, לתועלת בתו, כש"כ בתחילת דברינו. אך מהי האמת?
וכמו שאמרו לאה ורחל ליעקב (לא, יד- טז): "העוד לנו חלק ונחלה בבית אבינו. הלוא נכריות נחשבנו לו כי מכרנו ויאכל גם אכול את כספנו. כי כל העשר אשר הציל אלהים מאבינו לנו הוא ולבנינו ועתה כל אשר אמר אלהים אליך עשה".
לבן, שהתנהג לפי המוסר האנושי, החשיב את עצמו לישר דרך, אדם טוב ואבא נפלא. אך האמת היא,דרך הבחנתה הדקה והעדינה של התורה הק' החודרת לאמת פנימה, שהכל שקר. לבן אולי נראה כלפי חוץ, בחיצוניות, כאדם הגון וטוב, אך בתוככי תוכו הוא לא דאג כלל לבנותיו, אלא התאכזר אליהם, ולא די בכך, אלא שהפך את הקערה על פיה וחשד ביעקב שיענה את בנותיו.
-
שיח חרשים: "הבנות בנותי והבנים בני והצאן צאני"בסוף הפרשה (פרק לא), לאחר שלבן בדק בכל כליו של יעקב "ויחר ליעקב וירב בלבן". יעקב שוטח סדרת טענות קשות וענייניות ביותר כלפי לבן, ומה משיב לו לבן כתשובה?
"הבנות בנתי והבנים בני והצאן צאני וכל אשר אתה ראה לי הוא ולבנתי מה אעשה לאלה היום או לבניהן אשר ילדו".
הלא הדברים תמוהים למתבונן. יעקב שוטח בפני חותנו טענות קשות על התנהגותו כלפיו בכל מהלך עשרים השנים האחרונות ואילו לבן עונה לו בשלווה: "הכל שלי, בעצם. מי אתה שתטיף לי מוסר?".
--- אין לך "שיח חרשים" גדול מזה!!
ולדברינו הן הן הדברים. לבן היה כה משוכנע במהלך השקרי בו היה שרוי, עד שלא נותר בלבבו שום מקום לשמוע צד שני. לבן ראה בעיני רוחו את כל המאורעות בצורה הפוכה. הבנות הן בנותי, הצאן- צאני, כל מה שיש ליעקב- שלי, ואדרבה, יעקב הוא זה שהונה אותו ונהג עימו בחוסר יושר...
התבוננות בכל פרשת יעקב ולבן והירידה לחקרי לבבו של לבן הארמי, מלמדת ומחכימה אותנו כמה מסוכן הוא כשהאדם בונה לעצמו מערכת השקפה לפי הרגש האנושי, המושפע מהיצרים והרצונות המתחלפים, וכמה יכולה הנגיעה האישית לשכנע את האדם שהשקר בו הוא חי בכל חייו, הוא האמת האמיתית.
רש"י בתחילת הפרשה (כח, כא) כתב על הפסוק "ושבתי בשלום אל בית אבי": "שלם מן החטא, שלא אלמד מדרכי לבן". יעקב אבינו ע"ה חשש חשש אמיתי שלבן, שהציג השקפה של אמת אנושית וניסה לשכנע את העולם כולו, כולל את יעקב בצדקת דרכו, ילכוד אותו ברשותו. על כן חשש יעקב והתפלל על כך, שימשיך לדבוק באמת התורתית ולא יפול בדרכי הרמייה של לבן הארמי.
נמצאנו למדים שיעקב השתדך עם לבן, משום שלא היה בעל מידות מושחתות, אלא טועה בדעות.
לבן, שפעל לפי אמות מידת המוסר האנושי, סבר שלא יתכן שההצלחה האירה לו פנים בזכות יעקב, איש תם יושב אהלים ובהכרח "הבנות בנותי, הבנים בני והצאן צאני" וכל נישואי יעקב עם בנותיו הינם ברירת מחדל. למדנו גם שלבן מסר בעורמה את לאה ליעקב כדי לסייע לבתו וסבר כי נהג כהלכה, לפי אמת מידת המוסר האנושי.
לעומתו, נהג יעקב לפי המוסר האלוקי ובהסתכלות זו סבר שלבן טועה לכל אורך הדרך, ואף שכלפי חוץ הינו אדם ישר, הרי לאמיתו של דבר הוא שקרן ורמאי.