'לצורך גוף המטלטל' - תעלומה בהמספיק לעובדי השם

[לענין]

בדין כלי שמלאכתו לאיסור כתב רבינו אברהם בן הרמב"ם ז"ל (המספיק לעובדי ה'. קטע זה נדפס בבית אהרן וישראל ר"ו עמ' י"ט), שמותר לטלטלו 'לצורך גופו או לצורך דבר המטלטל'. ולכאורה לא מובן כלפי מה הדברים אמורים, צורך גופו שמענו [וצורך מקומו - בהמשך דבריו ז"ל מופיע], אך 'צורך גוף המטלטל' מהו? (וכבר העיר בזה המהדיר ר"י זייבלד שליט"א שלא מצאנו ענין זה).

אשמח מאד לשמוע כל רעיון אפשרי.

[עושה חדשות]

בעצם הדין יש טעם, כי אמנם קי"ל דכלי ניטל לצורך דבר שאינו ניטל, אף שאין בזה צורך שבת, כי סו"ס על כלי היתר לא גזרו כלום. אבל כלי שמל"א שאסרו לטלטלו אם לא לצורך שבת כמו צוגו"מ, שפיר י"ל דעכ"פ אינו ניטל אלא לצורך דבר הניטל דהוי לצורך שבת, ולא לצורך שמירה על דבר שאינו ניטל. (אבל יל"ע למה מותר לטלטל כלי שמל"א לצורך הגנה על בע"ח אף שהם מוקצים, וי"ל).

ועי' מנח"ש תנינא סי' טו-טז.

[הוגה ומעיין]

העירני היום אחד מחשובי כולל פוניבז' שליט"א, שנראה שדברי רבי אברהם בן הרמב"ם ב"צורך גופו או צורך גוף המטלטל" מכוונים לדברי אביו, ומיישבים בהם קושיה.

שהנה שני ענייני טלטול לצורך גופו נתבארו ברמב"ם (פכ"ה), בהלכות ד-ה שבהן התיר הרמב"ם 'צורך גופו' נקט הרמב"ם דוגמאות שאין בהן עשיית מלאכה בכלי, אלא רק אכילה בתוכו, שיבור אגוזים עליו, ועלייה עליו למטה. ובהלכה ז' נקט טלטול לצורך מלאכה שלא נעשה לתשמישה, ונקט דוגמאות שיש בהן עשיית מלאכה בכלי, והמלאכה היא מלאכה שונה, ככל הדוגמאות שהביא.

ונמצאנו למדים מדברי הרמב"ם שיש שני אופנים בהיתר טלטול כשמל"א לצו"ג, האחד הוא כשמשתמש בכלי בלי שיעשה הכלי מלאכה אחרת, והשני הוא כשמשתמש בכלי למלאכה אחרת. כבר עמד בזה באז נדברו (ח"ט סוף סי' כא).

ויש לבאר החילוק על פי דברי הרמב"ן (קכד.) בדעת רבי נחמיה, ותתבאר בכך גם חלוקת הרמב"ם הלכה זו לתרתי. דבה"ד-ה"ה כתב הרמב"ם עיקר היתר טלטול לצורך גופו, בכשמל"ה וכשמל"א, ולדעת הרמב"ם גדר היתר זה הוא לצורך גופו של הכלי, שעושה בגוף הכלי דבר, אך אינו משנה אותו למלאכה אחרת. ובה"ז בא הרמב"ם לאפוקי מדברי רבי נחמיה, וביאר היתר שינוי כלים למלאכה אחרת בכשמל"ה וכשלמ"א, ובזה דקדק לכתוב שמותר גם לשנות את הכלים למלאכה אחרת, שהוא מה שנאסר לדעת רבי נחמיה וכדברי הרמב"ן.

וזהו שכתב רבי אברהם בן הרמב"ם שני היתרים, האחד 'לצורך גופו' והשני 'לצורך גוף המטלטל' והיינו למלאכה אחרת.

והדברים מדויקים גם מתחילת דברי רבי אברהם, שכתב שגדר ההיתר הוא "לשנות כלי זה לפעולה מותרת" (ראה הדברים במלואם במאמר, כאן), והיינו שהותר לא רק להשתמש בכלי למה שאינו מיוחד לו, שהוא שימוש שלא בדרך מלאכה אחרת, אלא הותר גם לשנות את הכלי לפעולה אחרת. ונתבאר בזה שגדר החידוש בהיתר להשתמש בכשמל"א למלאכה אחרת, כמבואר ברמב"ם, הוא שהותר גם לשנות את הכלי מפעולתו לפעולה אחרת, וכדברי הרמב"ן.

עד כאן דברי אותו חכם שליט"א בתוספת מעט דברים לפי הבנתי.

ויש להרחיב בזה עוד בנוגע להיתר טלטול מוקצה לצו"ג אם הוא משום שהצורך מתירו או משום שאין הקצאה לשימושי היתר, והנפ"מ כשיכול להשתמש בכלי היתר וכדברי המשנ"ב סי' שח ס"ק יב, וככל שדנו בזה האחרונים, ולפי האמור לכאו' הדבר תלוי אם משתמשים בכלי האסור לשימוש היתר שאין בו מלאכה או למלאכה אחרת, ותן לחכם ויחכם עוד.

[עושה חדשות]

אנצל את האשכול לדיון בדברי 'המספיק' שנדמ"ח בקובץ הנ"ל גיליון רב.

הקדמה. חז"ל אמרו שלא יצא החייט במחטו ער"ש עם חשיכה שמא ישכח ויצא, משמע שאם יצא באופן זה יש כאן איסור דאו'. (אמנם עי' בתוס' ג.) ויש לשאול דהא בעי' עקירה והנחה ע"ג מקום ד' טפחים, ואילו המחט אינה מונחת במקום הרחב ד"ט. ויש ע"ז ב' תשובות אפשריות. בביאוה"ל מבואר דכל נשיאה ע"י הגוף או הבגדים הטפילים אליו, הוי כמקום דע"ד טפחים. ובראש יוסף (להפמ"ג) תי' דכיון דעקר את גופו והניח את גופו, ועקירת והנחת גופו כהנחת חפץ דמי, הרי שנחשב כנעקר מן הארץ שיש בה ד' טפחים.

והנה ז"ל רבינו אברהם בר"מ הנדפס שם, כולל הערות המהדיר שליט"א -

באוי - רב.png (104.46 KiB) נצפה 1554 פעמים

הערה 51 מקומה קצת לפני הערה 49, (ולסדר הענינים סידרה המהדיר במקומה), דעכ"פ מבואר בדברי הר"א דל"ה כעוקר מהקרקע. אמנם כפי שהערתי לעיל, הרי כשהחייט יוצא במחטו וכן הלבלר בקולמוסו, אין המחט מונחת על כתיפו ולא על ידו, אלא תחובה בבגדו או אחורי אזנו וכו', ובגדים ואוזניים נעדרים הם כידוע מתכונת הקיבוץ המדוברת. וא"כ לדעתו של בעל המספיק הרי נשארנו ערומים הן מתירוצו של הראש יוסף (והאבי עזרי) והן מתי' הביאוה"ל.

אשר ע"כ נ"ל שכוונת הר"א במש"כ "כל שכן וקל וחומר כל גוף האדם" כפשוטו כל גוף האדם, כולל אוזניו ופיו ואפי' בגדים הטפלים לו, (ודלא כדברי המהדיר בהערה 50), כי כל גוף האדם נידון כדבר אחד, ודרך האדם לסחוב על גופו איך שהוא דברים רחבים הרבה ע"י תכונת הקיבוץ. והא דקרי לזה "קל וחומר" י"ל דכלפי יד היה אולי ס"ד לחלק שהיא נפרדת משאר כל הגוף ופעילה באופן עצמאי וכהא דאמרי' 'ידו לא נייח'.

אולי יכשר הענין בפני המהדיר או בפני מי מהחברים.

[נוטר הכרמים]

העירני היום אחד מחשובי כולל פוניבז' שליט"א, שנראה שדברי רבי אברהם בן הרמב"ם ב"צורך גופו או צורך גוף המטלטל" מכוונים לדברי אביו, ומיישבים בהם קושיה.

שהנה שני ענייני טלטול לצורך גופו נתבארו ברמב"ם (פכ"ה), בהלכות ד-ה שבהן התיר הרמב"ם 'צורך גופו' נקט הרמב"ם דוגמאות שאין בהן עשיית מלאכה בכלי, אלא רק אכילה בתוכו, שיבור אגוזים עליו, ועלייה עליו למטה. ובהלכה ז' נקט טלטול לצורך מלאכה שלא נעשה לתשמישה, ונקט דוגמאות שיש בהן עשיית מלאכה בכלי, והמלאכה היא מלאכה שונה, ככל הדוגמאות שהביא.

ונמצאנו למדים מדברי הרמב"ם שיש שני אופנים בהיתר טלטול כשמל"א לצו"ג, האחד הוא כשמשתמש בכלי בלי שיעשה הכלי מלאכה אחרת, והשני הוא כשמשתמש בכלי למלאכה אחרת. כבר עמד בזה באז נדברו (ח"ט סוף סי' כא).

ויש לבאר החילוק על פי דברי הרמב"ן (קכד.) בדעת רבי נחמיה, ותתבאר בכך גם חלוקת הרמב"ם הלכה זו לתרתי. דבה"ד-ה"ה כתב הרמב"ם עיקר היתר טלטול לצורך גופו, בכשמל"ה וכשמל"א, ולדעת הרמב"ם גדר היתר זה הוא לצורך גופו של הכלי, שעושה בגוף הכלי דבר, אך אינו משנה אותו למלאכה אחרת. ובה"ז בא הרמב"ם לאפוקי מדברי רבי נחמיה, וביאר היתר שינוי כלים למלאכה אחרת בכשמל"ה וכשלמ"א, ובזה דקדק לכתוב שמותר גם לשנות את הכלים למלאכה אחרת, שהוא מה שנאסר לדעת רבי נחמיה וכדברי הרמב"ן.

וזהו שכתב רבי אברהם בן הרמב"ם שני היתרים, האחד 'לצורך גופו' והשני 'לצורך גוף המטלטל' והיינו למלאכה אחרת.

והדברים מדויקים גם מתחילת דברי רבי אברהם, שכתב שגדר ההיתר הוא "לשנות כלי זה לפעולה מותרת" (ראה הדברים במלואם במאמר, כאן), והיינו שהותר לא רק להשתמש בכלי למה שאינו מיוחד לו, שהוא שימוש שלא בדרך מלאכה אחרת, אלא הותר גם לשנות את הכלי לפעולה אחרת. ונתבאר בזה שגדר החידוש בהיתר להשתמש בכשמל"א למלאכה אחרת, כמבואר ברמב"ם, הוא שהותר גם לשנות את הכלי מפעולתו לפעולה אחרת, וכדברי הרמב"ן.

עד כאן דברי אותו חכם שליט"א בתוספת מעט דברים לפי הבנתי.

ויש להרחיב בזה עוד בנוגע להיתר טלטול מוקצה לצו"ג אם הוא משום שהצורך מתירו או משום שאין הקצאה לשימושי היתר, והנפ"מ כשיכול להשתמש בכלי היתר וכדברי המשנ"ב סי' שח ס"ק יב, וככל שדנו בזה האחרונים, ולפי האמור לכאו' הדבר תלוי אם משתמשים בכלי האסור לשימוש היתר שאין בו מלאכה או למלאכה אחרת, ותן לחכם ויחכם עוד.

השגחה פרטית שהאשכול הוקפץ, ונחשפתי לדברים כאן. "ראה את המציאה ונפל עליה'. תשואות חן.

לעצם הדברים, נדמה כי לא מספיק חודדו התמיהות העולות בדברי הרמב"ם,
יש להתבונן ששימושים אלו שנקט הרמב"ם לשבר אגוזים על גב הריחיים או המכתשת או להשתמש בהם כסולם לעלות למטה אינם שימושים שניתן להגדיר אותם כשימוש ומלאכת הכלי, אלא שלצורכו כעת הוא משתמש בכלי לשימוש בלתי שגרתי זה.

תדע שהרי את כל האופנים הנזכרים בגמ' בשמועות דפרק כל הכלים נקט הרמב"ם בהל' ז: מותר לטלטל הכלי אפילו שלא לצורך תשמישו אלא לעשות בו מלאכה שלא נעשה לתשמישה, כיצד נוטל אדם קורנס לפצוע בו אגוזים, קורדום לחתום בו דבילה, מגירה לגור בה את הגבינה, מגרפה לגרוף בה את הגרוגרות, את הרחת ואת המזלג לתת עליו אוכל לקטן, את הכוש ואת הכרכר לתחוב בו, מחט של סקאין לפתוח בו הדלת, את המכתשת לישב עליה וכן כל כיוצא בזה.

וחידוש הוא בדברי הרמב"ם שאפילו ישיבה על גבי מכתשת נחשב כשימוש שהוא מכלל מלאכת הכלי אלא שאינו עיקר פעולת הכלי ותשמישו המיוחד לו, וכלשון הרמב"ם "שלא לצורך תשמישו אלא לעשות בו מלאכה שלא נעשה לתשמישה", ומקורו הוא כפי שכתב במרכבת המשנה מדברי הגמ' קכד, ב אייתי לי שותא לכהנא, ומפרש רבנו מכתשת (כפירוש רבינו חננאל).

לפלא הוא מנין לקח לו הרמב"ם מקור לדבר זה, שלא זו בלבד שחידש כאן הגדרה חדשה ב'לצורך גופו', אלא שהמציא כאן דינים ודוגמאות חדשות שלא נמצאו בדברי הגמ' בתלמודא דידן.

ונוראות נפלאתי שלא עמדו נו"כ הרמב"ם לדורותיהם בדבר זה,
[לפי המובא ברמב"ם החדש הוצאת הרש"פ, אין זכר לא במקו"צ ולא בספר המפתח, כך גם בחיפושים המעטים שלי]
הן בחלוקת הדינים בדברי הרמב"ם (ומה שהכניס באמצע בהל' ו דין מוקצה מחמת גופו),
הן בהגדרת 'צורך גופו',
הן בהבאת אופנים שלא נמצאו בתלמודין.

ונראה שמקורו טהור של הרמב"ם הוא מדין הירושלמי בפרק במה טומנין (ה"ב; וכ"ה בביצה פרק משילין):

מצדתה הוא פריסן והדין משטרפן גו שימשא אתון שאלו לרב מהו מטלטלתן אמר לון חשבון עליהן מתנינן תוחתי רשיבון ושרי לכון מטלטלתן.

והדברים הובאו במג"א סי' שח ס"ק ו.
ובפמ"ג ובמחה"ש נראה שנקטו עיקר החידוש בדברי הירושלמי שאף שלא הוצרכו להשתמש במצודות מעיקרא, ויש כאן כמין הערמה במה שנזקקים להשתמש בהם על מנת לטלטלם ולהצילם מהפסד, שרי.

אולם נראה שבההיא עובדא ישנו מקור לחידושו של הרמב"ם ב'צורך גופו', שהרי אין זה שימוש נורמלי להשתמש במצודה ככרית להניח את הראש, ומזה הוציא הרמב"ם את דינו המחודש.

[נוטר הכרמים]

לא אמנע מלהעיר, כי בדברי הראב"ם נראה גדר אחר במוקצה מחמת ח"כ מכל העולה בדברי אביו,
וידועים הדברים שהרמב"ם נקט שחסרון כיס' היינו קפידא מחמת פסידא,
וכפי שהביא הגר"י זיבלד מהתהילה לדוד,
ודחוק ובלתי מתקבל לומר ב' גדרים בחסרון כיס כאשר הציע.

[נוטר הכרמים]

העירוני לעיין במה שהרחיב ידידי הרב זייבלד שליט"א בקובץ רז עמ' קסא ואילך, עיינתי ומלאתי כפיי רוב נחת.

לדידי, אכן מסתבר כפי שנקט באות ג, וכפי שבחר להביא כאן.

בקשר להצעה באות ב', הנני להשלים את היריעה בדברים שהעליתי בשיטת הרמב"ם בהגדרת 'לצורך דבר האסור'.

בלשון הרמב"ם (פכ"ה הל' ג-ד) לא נזכר הדוגמא של מחמה לצל ביחס לאיסור בכלי שמל"א בלשון זה, אלא 'בשביל עצמו של כלי אסור'.

ויותר נראה שאין הגדרת האיסור וההיתר אם יש כאן צורך שבת או צורך חול, דא"כ אין הנקודה שזה בשביל צורך הכלי, אלא יסוד הדבר הוא שצורך מחמה לצל מגדיר את הצורך כצורך הכלי, ואם הכלי הוא כלי של היתר, אזי יש כאן שימוש של היתר, שהרי כל שימושי הכלי הם שימושי היתר ולא גזרו עליהם, וכמפורש בלשונו בהל' ד: "וכן אם טלטל אותה מן החמה כדי שלא תיבש ותשבר או מן הגשמים כדי שלא תתפח ותפסד הרי זה טלטול בשביל עצמה ומותר מפני שמלאכתה להיתר".

ולכאורה הביאור הוא שכלי שמלאכתו לאיסור גזרו על שימושיו בשבת, אלא א"כ זה לצורך גופו או מקומו, שכביכול נוטלים את הכלי מעיקר הגדרת שימושו שהוא לאיסור ומשתמשים בו להיתר, אבל כאשר השימוש הוא מחמה לצל וכיוצא בזה שזה לצורך עצמו של כלי, הדר איסורא ד'מלאכתו לאיסור, ולכך בכלי שמל"ה מותר כי מלאכתה וכל שימושיה היתר הם, ואף צורך הכלי היתר – היתר הוא.

והנה דנו פוסקי זמנינו בכלי שמלאכתו לאיסור שרוצה לסלקו מן החדר שנמצא שם מפני שהוייתו והימצאו שם מפריעה לו, ופלפלו מדברי המאירי הנ"ל יש שנסתייעו לאיסור, ויש שהביאו סיוע להתיר, עי' בספר שמירת שבת כהלכתה פרק כ הערה י, ובשו"ת אגרות משה (או"ח ח"ה סי' כב אות לא),
ובשו"ת באר משה ח"ח סי' כט, ובשו"ת מחזה אליהו סי' מו באורך.

ויתכן שלדברי הרמב"ם הנ"ל נפקא קולא דכל שאינו לצורך עצמו של כלי אלא אדרבה הצורך הוא לסלק מכאן הימצאות הכלי לא יהיה בכלל האיסור של 'מחמה לצל'. וצריך תלמוד.

[לענין]

וחידוש הוא בדברי הרמב"ם שאפילו ישיבה על גבי מכתשת נחשב כשימוש שהוא מכלל מלאכת הכלי אלא שאינו עיקר פעולת הכלי ותשמישו המיוחד לו, וכלשון הרמב"ם "שלא לצורך תשמישו אלא לעשות בו מלאכה שלא נעשה לתשמישה", ומקורו הוא כפי שכתב במרכבת המשנה מדברי הגמ' קכד, ב אייתי לי שותא לכהנא, ומפרש רבנו מכתשת (כפירוש רבינו חננאל).

לפלא הוא מנין לקח לו הרמב"ם מקור לדבר זה, שלא זו בלבד שחידש כאן הגדרה חדשה ב'לצורך גופו', אלא שהמציא כאן דינים ודוגמאות חדשות שלא נמצאו בדברי הגמ' בתלמודא דידן.

...ונראה שמקורו טהור של הרמב"ם הוא מדין הירושלמי בפרק במה טומנין (ה"ב; וכ"ה בביצה פרק משילין):

מצדתה הוא פריסן והדין משטרפן גו שימשא אתון שאלו לרב מהו מטלטלתן אמר לון חשבון עליהן מתנינן תוחתי רשיבון ושרי לכון מטלטלתן.

והדברים הובאו במג"א סי' שח ס"ק ו.
... אולם נראה שבההיא עובדא ישנו מקור לחידושו של הרמב"ם ב'צורך גופו', שהרי אין זה שימוש נורמלי להשתמש במצודה ככרית להניח את הראש, ומזה הוציא הרמב"ם את דינו המחודש.

לא הבנתי למה לא סגי לך בההיא דאייתו ליה שותא לכהנא ליתיב עליה, שגם זה אינו שימוש רגיל [והגם שמצינו כמה פעמים בש"ס על מדוכה זו ישב חגי הנביא ועוד כיו"ב, אך אכתי הוא שימוש חריג ולא רגיל].

[נוטר הכרמים]

וחידוש הוא בדברי הרמב"ם שאפילו ישיבה על גבי מכתשת נחשב כשימוש שהוא מכלל מלאכת הכלי אלא שאינו עיקר פעולת הכלי ותשמישו המיוחד לו, וכלשון הרמב"ם "שלא לצורך תשמישו אלא לעשות בו מלאכה שלא נעשה לתשמישה", ומקורו הוא כפי שכתב במרכבת המשנה מדברי הגמ' קכד, ב אייתי לי שותא לכהנא, ומפרש רבנו מכתשת (כפירוש רבינו חננאל).

לפלא הוא מנין לקח לו הרמב"ם מקור לדבר זה, שלא זו בלבד שחידש כאן הגדרה חדשה ב'לצורך גופו', אלא שהמציא כאן דינים ודוגמאות חדשות שלא נמצאו בדברי הגמ' בתלמודא דידן.

...ונראה שמקורו טהור של הרמב"ם הוא מדין הירושלמי בפרק במה טומנין (ה"ב; וכ"ה בביצה פרק משילין):

מצדתה הוא פריסן והדין משטרפן גו שימשא אתון שאלו לרב מהו מטלטלתן אמר לון חשבון עליהן מתנינן תוחתי רשיבון ושרי לכון מטלטלתן.

והדברים הובאו במג"א סי' שח ס"ק ו.
... אולם נראה שבההיא עובדא ישנו מקור לחידושו של הרמב"ם ב'צורך גופו', שהרי אין זה שימוש נורמלי להשתמש במצודה ככרית להניח את הראש, ומזה הוציא הרמב"ם את דינו המחודש.

לא הבנתי למה לא סגי לך בההיא דאייתו ליה שותא לכהנא ליתיב עליה, שגם זה אינו שימוש רגיל [והגם שמצינו כמה פעמים בש"ס על מדוכה זו ישב חגי הנביא ועוד כיו"ב, אך אכתי הוא שימוש חריג ולא רגיל].

פשוט מאוד, כפי שהובא בדבריי, כי הרמב"ם מנה את המקרה הזה בה"ז.
וההסבר, כאן לא מספיק שימוש לא שכיח ולא עיקרי,
אלא חריג לגמרי.

[עושה חדשות]

אנצל את האשכול לדיון בדברי 'המספיק' שנדמ"ח בקובץ הנ"ל גיליון רב בדיני הוצאה ורשויות.

בהערה 48 כ' המהדיר שליט"א להוכיח בדעת הראבר"מ לחלק בדין מקום דע"ד ברה"י, דבעקירה בעי' ובהנחה ל"ב.

יש לציין שכבר מצינו בתו"ד הראש' לחלק כעין זה.

ז"ל הרשב"א ד:
אי נמי י"ל דהנחה הוא דלא בעינן הא עקירה בעינן, ולעולם לכולי עלמא ברשות היחיד בהנחה כל דהו סגי כדרב חסדא...

וז"ל הריטב"א ד.
...דלא פרכינן הכא אלא מהנחה דרשות הרבים ומעקירה אפי' דרשות היחיד, אבל הנחה דרשות היחיד במשהו סגיא.