ברכה על דבר שהוא מדבריהם - רק כשתיקנוהו על הודאי; כללו של הרמב"ם

[סליחות]

הרמב"ם כותב בהלכות חנוכה (פ"ג ה"ה) כלל בהלכות ברכות:
מברכים על דבר שהוא ודאי מדבריהם, ולא מברכים על דבר שחכמים תיקנו מחמת הספק.
בדבריו קיימים שתי דוגמאות:
1. הלל תוקן על ידיהם באופן ודאי ולכן מברכים עליו.
2. מעשר דמאי תוקן על ידם מחמת ספק ולכן לא מברכים.
הרמב"ם מיד מסביר מדוע מברכים על יו"ט שני, כדי שלא יזלזלו בו. [עי' בכ"מ מקורו טהור בגמ']
עד כאן הדברים, ואני מקווה שלא חטאתי לאמת בהצגתם.

לפי דברי הרמב"ם שלא מברכים על הספק, מדוע מברכים על נט"י? הרי זה ג"כ גזירה מחמת הספק, שעלולות לגעת בדברים טמאים בלי תשומת לב לכך. אולי יש לחכמי הפורום הסבר או דוגמאות נוספות לברכות שמברכים על דברים שנתקנו מחמת הספק.

[ביליצר]

רמבם ברכות פרק ו ה"א וה"ב

כל האוכל הפת שמברכין עליו המוציא צריך נטילת ידים תחלה וסוף. ואע"פ שהיא פת חולין ואע"פ שאין ידיו מלוכלכות ואינו יודע להן טומאה לא יאכל עד שיטול שתי ידיו. וכן כל דבר שטיבולו במשקין צריך נטילת ידים תחילה:
כל הנוטל ידיו בין לאכילה בין לקריאת שמע בין לתפלה מברך תחלה אשר קדשנו במצותיו וצונו על נטילת ידים. שזו מצות חכמים שנצטוינו מן התורה לשמוע מהן שנאמר על פי התורה אשר יורוך. ומים אחרונים אין מברכין עליהן שאינם אלא מפני הסכנה. ולפיכך חייב אדם להזהר בהן ביותר:

[סליחות]

במה זה סותר את הטענה שעיקר התקנה היא מחמת הספק?
נכון שמברכים כאן גם כשאין ספק, אבל את עיקר התקנה עשו חז"ל מחמת הספק. אין זה נכון?

[ביליצר]

אף ללא ספק נצטוינו והוי משבע מצוות דרבנן שיש לנו !

[חיים שאול]

בלי עיון, הברכה נתקנה על נטילה כשנגע וחז"ל רק הרחיבו שצריך ליטול גם בספק, אבל לא תיקנו את הברכה על הספק אלא על הודאי ואחר שתקנו ליטול בספק אז גם תקנת הברכה ׳התרחבה׳

הוספה
אח"כ ראיתי בדר"א פ"ט ממעשר ס"ק כ"ו שכוונת הרמב"ם דהיכא שעיקר התקנה מספק אז אין מברכים וציין בצהה"ל שם דכ"כ הר"מ בפ"ג מחנוכה ה"ה בהדיא

[סליחות]

בלי עיון, הברכה נתקנה על נטילה כשנגע וחז"ל רק הרחיבו שצריך ליטול גם בספק, אבל לא תיקנו את הברכה על הספק אלא על הודאי ואחר שתקנו ליטול בספק אז גם תקנת הברכה ׳התרחבה׳

זו השערה או שהיא מבוססת בחז"ל?

הוספה
אח"כ ראיתי בדר"א פ"ט ממעשר ס"ק כ"ו שכוונת הרמב"ם דהיכא שעיקר התקנה מספק אז אין מברכים וציין בצהה"ל שם דכ"כ הר"מ בפ"ג מחנוכה ה"ה בהדיא

לא זכיתי להבין איזה פרט חדש נוסף יש כאן על מה שכבר הובא בשם הרמב"ם בהדיא ואיך זה מיישב את השאלה שהועלתה כאן.

[חיים שאול]

לפני שרבנן תיקנו לחולין אז האוכל תרומה לא בירך? אם הוא בירך אז זה ראי׳ שחז"ל תיקנו את הברכה לפני שתיקנו נטילה לחולין מספק

[סליחות]

ניחא, נאמר שמתחילה נתקנה על תרומה בלבד. כעת, ברכה אינה יכולה 'להתרחב' בלי הוראת חז"ל. הם הורו שמחמת הספק צריך ליטול ולברך בכל מקרה. נכון? אם כן, הדרא קושייא לדוכתא. מדוע הרמב"ם אמר שמברכים רק על דברים שנעשים מחמת הודאי ולא מחמת הספק?

[עזריאל ברגר]

אם אדם לא שמר את ידיו, אבל יבוא אדם אחר ויספר לו "אני ראיתי שלא נטמאו ידיך ולא נגעו בשום דבר מטונף" - האם הוא יצטרך ליטול ידיו?
לפענ"ד כן, ואם כנים הדברים - ניתן לומר שתקנת הנטילה היא לא מחמת הספק, אלא להיפך: חכמים תיקנו שכל מי שלא שמר על ידיו - צריך ליטול אותן.

[סליחות]

משו"ע או"ח סי' קסד סעי' א', לכאורה לא משמע כן.

[חיים שאול]

שם כ׳ השו"ע ובלבד שלא יסיח דעתו, אבל כל שהסיח דעתו חייבוהו חכמים בנטילה, (ובפרט אם נפרש שרבנן גזרו טומאה ודאי על סתם ידים [בתרומה])

[סליחות]

לכאורה קשה להסתמך על הדקדוק הזה כדי לצאת מידי חשש לברכה לבטלה (וכללי סב"ל). ולמרות שבהשקפה ראשונה אפשר להביא ראיה נוספת לדבריך משו"ע יו"ד סי' רס"ה סעי' ה. יש לעיין עוד למה בספר נט"י צריך ליטול בזמן שיש בזה ספק דרבנן, ולעומת זאת ברכה לבטלה לחלק מהפוסקים איסורה דאורייתא.

בכל אופן גם אם נניח שדעת השו"ע הוא שצריך לברך באופן זה, נושא השאלה הוא אם מברכים על הספק בנט"י או על הודאי, ונשוא השאלה כאן הוא הרמב"ם שקבע את הכלל הנ"ל (ולא השו"ע, שאולי חולק) ואם נוכיח מהרמב"ם שדעתו לברך או לברך במקרה כזה נוכל להבין מה דעתו בנושא.

[חיים שאול]

רבנן תיקנו נטילה בסתם ידים ולכן גם מברכים והיכא יש כאן ברכה לבטלה? (והרי גם בודאי נגע זה רק דרבנן ולא אמרינן דאין לברך משום לא תשא)

[סליחות]

ומניין שחכמים לא הלכו על פי הכלל שסתם ידיים עסקניות? (ואז אין כאן ממש ספק)

[חיים שאול]

לרשב"א שנט"י בבוקר משום ברי׳ חדשה היא, יש מקור למושג של ידים עסקניות שחייבו ע"ז נטילה?

[לבי במערב]

בכ"מ, כותרת האשכול דנן צ"ל "ברכה על דבר שהוא מדבריהם - רק כשתיקנוהו על הודאי; כללו של הרמב"ם" (או קרוב לזה עכ"פ).

[סליחות]

ייש"כ. ערכתי את הכותרת כהצעתך.

[סליחות]

האם באמת אין מצוות מדרבנן שלא מברכים עליהם?
מה מגדיר מצווה שמברכים עליה ומה מגדיר מצווה שלא מברכים עליה?
לדוגמה, נתינת דקה לגוי מפני דרכי שלום, צריך לברך על כך?

[לבי במערב]

בנתינת צדקה - אף בדאורייתא שבה אין מברכים, ו"כל דתקון רבנן - כעין דאורייתא תקון" (פסחים ל, ב. וש"נ).

[סליחות]

תשובה כהלכה. ייש"כ.