בן שלוש עשרה למצוות - מנין?

[אליהו בן עמרם]

בן י"ג שלא ידוע שהביא סימני גדלות (ולא בדקוהו לוודא שלא הביא) - מה מקור חיובו במצוות?
אפשר לכאורה לומר בזה כמה מקורות חיוב, ולצדד בזה כמה צדדים:
א. מדאוריתא חיישינן שמא היו לו סימנים ונשרו, וא"כ הווי ספק דאורייתא שמא גדול הוא, וחייב ב"עשה" ו"לא תעשה" מדין ספק דאורייתא לחומרא.
ב. לדעת הראשונים (רשב"א וכו'), שספק דאורייתא לחומרא - מן התורה, הרי שחיובו לקיים "עשה" ולהשמר מ"לא תעשה" - הינו מדאורייתא.
ג. לשיטת האחרונים, שספק דאוריתא לחומרא, זהו דין המחייב את האדם לחוש לספק, א"כ אם קיים בן י"ג מצות "עשה" (כגון תפילין או קר"ש), נמצא שאי אפשר לומר שקיים בוודאי את המצוה, אלא רק ספק אם קיימה.
ד. רק לשיטת האחרונים (הגרש"ש בשערי יושר), שהספק הוא סיבה לחייב ב"וודאי" את האדם לעשות כל מצוות "עשה" ולהימנע מ"לא תעשה", וחיוב זה כלול בכל מצות "עשה" ו"לא תעשה" - הרי שאם עשה בן י"ג כנ"ל מצות "עשה" כלשהי, נמצא שקיים מצות "עשה" כציוויה. (ולא רק ספק אם קיימה)
ה. לדברי הראשונים (רמב"ם), שספק דאורייתא - מדרבנן לחומרא, הרי שבן י"ג כנ"ל, כל חיובו לקיים "עשה" ולהימנע מ"לא תעשה" - אינו אלא מדרבנן. נמצא שאם עשה - לא קיים מצות "עשה", ואם עבר - לא עבר על "לא תעשה" - מדאורייתא, אלא קיים רק את החיוב מדרבנן להחמיר בספיקות.
ו. הואיל ואיכא "חזקה דרבא", שהביא סימני גדלות ונשרו, א"כ מדרבנן גדול הוא, וחייב בכל המצוות והאיסורים - מדרבנן. (ואין זה מדין "חינוך" - מדרבנן, כי חינוך אינו אלא בקטן, ואילו זה שהוא בן י"ג, כבר "גדול" הוא מדרבנן).

ומה יהיה הדין בבן י"ג כזה, כשנפל בידו ספק חיוב, כגון אם נסתפק אם חייב בברכת המזון (כגון אם נסתפק אם כבר ברך) - לכאורה יהיה פטור...
א"נ שכל חיובו מדרבנן (סעיף ה-ו' לעייל) - הווי ספק דרבנן ולקולא.
וגם א"נ, שחיובו מדאורייתא, מחמת ספק דאורייתא, הרי לכאורה הווי ספק ספיקא, שמא קטן ופטור, ואף אם גדול הוא וחייב, שמא כבר ברך ברכת המזון ופטור...
האמנם? בן י"ג כזה פטור מספיקות? היתכן?
והרי כל עוד שהיה קטן, היה צריך לחנכו לברך גם אם יש ספק אם ברך (כפי שגדול מחויב בזה), וברגע שנהיה בן י"ג כנ"ל, נפטר בכה"ג?

[פרי יהושע]

בן י"ג שלא ידוע שהביא סימני גדלות (ולא בדקוהו לוודא שלא הביא) - מה מקור חיובו במצוות?
אפשר לכאורה לומר בזה כמה מקורות חיוב, ולצדד בזה כמה צדדים:
א. מדאוריתא חיישינן שמא היו לו סימנים ונשרו, וא"כ הווי ספק דאורייתא שמא גדול הוא, וחייב ב"עשה" ו"לא תעשה" מדין ספק דאורייתא לחומרא.למה נחשוש, לא אמרינן כן אלא לעניין חליצה שאפשר לאחר זמן
ב. לדעת הראשונים (רשב"א וכו'), שספק דאורייתא לחומרא - מן התורה, הרי שחיובו לקיים "עשה" ולהשמר מ"לא תעשה" - הינו מדאורייתא.לכאורה כל שלא ראינו סמנים יש לו חזקה שאין לו, וחזקה העשויה להשתנות זה כבר דעת מהרי"ק שאינה ברורה מראיותיו מריש נידה יש לדחות ומהסוגי' בקידושין יש לעיין
ג. לשיטת האחרונים, שספק דאוריתא לחומרא, זהו דין המחייב את האדם לחוש לספק, א"כ אם קיים בן י"ג מצות "עשה" (כגון תפילין או קר"ש), נמצא שאי אפשר לומר שקיים בוודאי את המצוה, אלא רק ספק אם קיימה.
ד. רק לשיטת האחרונים (הגרש"ש בשערי יושרצמח צדק, לא בטוח שזה הנוסח אצלו רק שספק איסור כוודאי), שהספק הוא סיבה לחייב ב"וודאי" את האדם לעשות כל מצוות "עשה" ולהימנע מ"לא תעשה", וחיוב זה כלול בכל מצות "עשה" ו"לא תעשה" - הרי שאם עשה בן י"ג כנ"ל מצות "עשה" כלשהי, נמצא שקיים מצות "עשה" כציוויה. (ולא רק ספק אם קיימה).
ה. לדברי הראשונים (רמב"ם), שספק דאורייתא - מדרבנן לחומרא, הרי שבן י"ג כנ"ל, כל חיובו לקיים "עשה" ולהימנע מ"לא תעשה" - אינו אלא מדרבנן. נמצא שאם עשה - לא קיים מצות "עשה", ואם עבר - לא עבר על "לא תעשה" - מדאורייתא, אלא קיים רק את החיוב מדרבנן להחמיר בספיקות.
ו. הואיל ואיכא "חזקה דרבא", שהביא סימני גדלות ונשרו, אין כזו חזקה דרבא לומר שנשרו יעויין בסוגי' הגמ' בנידה כנ"ל, ואם כן רק בלא בדקו יש לדון כןא"כ מדרבנן גדול הוא, וחייב בכל המצוות והאיסורים - מדרבנן. (ואין זה מדין "חינוך" - מדרבנן, כי חינוך אינו אלא בקטן, ואילו זה שהוא בן י"ג, כבר "גדול" הוא מדרבנן).

ומה יהיה הדין בבן י"ג כזה, כשנפל בידו ספק חיוב, כגון אם נסתפק אם חייב בברכת המזון (כגון אם נסתפק אם כבר ברך) - לכאורה יהיה פטור...
א"נ שכל חיובו מדרבנן (סעיף ה-ו' לעיל) - הווי ספק דרבנן ולקולא.
וגם א"נ, שחיובו מדאורייתא, מחמת ספק דאורייתא, הרי לכאורה הווי ספק ספיקא, שמא קטן ופטור, ואף אם גדול הוא וחייב, שמא כבר ברך ברכת המזון ופטור...
האמנם? בן י"ג כזה פטור מספיקות? היתכן?
והרי כל עוד שהיה קטן, היה צריך לחנכו לברך גם אם יש ספק אם ברך (כפי שגדול מחויב בזה), וברגע שנהיה בן י"ג כנ"ל, נפטר בכה"ג?אכן ברור שחיובו מדרבנן לא נפקע שיש מצוה מדרבנן בעודו קטן המוטל על אביו, וכגדל נהיה מוטל עליו אותו מצוה שהיה כשהיה קטן, וכן המנהג שמברך על ספירת העומר כשהגדיל באמצע, וכן מוכח מרעק"א לעניין הגדיל אחר שאכל ושבע דוק

[אליהו בן עמרם]

בן י"ג שלא ידוע שהביא סימני גדלות (ולא בדקוהו לוודא שלא הביא) - מה מקור חיובו במצוות?
אפשר לכאורה לומר בזה כמה מקורות חיוב, ולצדד בזה כמה צדדים:
א. מדאוריתא חיישינן שמא היו לו סימנים ונשרו, וא"כ הווי ספק דאורייתא שמא גדול הוא, וחייב ב"עשה" ו"לא תעשה" מדין ספק דאורייתא לחומרא.למה נחשוש, לא אמרינן כן אלא לעניין חליצה שאפשר לאחר זמן
ב. לדעת הראשונים (רשב"א וכו'), שספק דאורייתא לחומרא - מן התורה, הרי שחיובו לקיים "עשה" ולהשמר מ"לא תעשה" - הינו מדאורייתא.לכאורה כל שלא ראינו סמנים יש לו חזקה שאין לו, וחזקה העשויה להשתנות זה כבר דעת מהרי"ק שאינה ברורה מראיותיו מריש נידה יש לדחות ומהסוגי' בקידושין יש לעיין
[/color]

באשכול אודות בן י'ג שכתב תפילין לעצמו הבאתי מהמג'א והרעק'א באו'ח סי' ל'ט שמבארים דאיכא ספק דאוריתא בבן י'ג אם הגדיל, במקרה שלא ידוע שהביא סימני גדלות.
ופשוט שלא איירי בבדקוהו ומצאו שלא הביא מאז שנהיה בן י'ג.

[אליהו בן עמרם]

ומה יהיה הדין בבן י"ג כזה, כשנפל בידו ספק חיוב, כגון אם נסתפק אם חייב בברכת המזון (כגון אם נסתפק אם כבר ברך) - לכאורה יהיה פטור...
א"נ שכל חיובו מדרבנן (סעיף ה-ו' לעיל) - הווי ספק דרבנן ולקולא.
וגם א"נ, שחיובו מדאורייתא, מחמת ספק דאורייתא, הרי לכאורה הווי ספק ספיקא, שמא קטן ופטור, ואף אם גדול הוא וחייב, שמא כבר ברך ברכת המזון ופטור...
האמנם? בן י"ג כזה פטור מספיקות? היתכן?
והרי כל עוד שהיה קטן, היה צריך לחנכו לברך גם אם יש ספק אם ברך (כפי שגדול מחויב בזה), וברגע שנהיה בן י"ג כנ"ל, נפטר בכה"ג?אכן ברור שחיובו מדרבנן לא נפקע שיש מצוה מדרבנן בעודו קטן המוטל על אביו, וכגדל נהיה מוטל עליו אותו מצוה שהיה כשהיה קטן, וכן המנהג שמברך על ספירת העומר כשהגדיל באמצע, וכן מוכח מרעק"א לעניין הגדיל אחר שאכל ושבע דוק

כמה הערות לדברי מר:
א. יש הבדל גדול בין חיוב מצד חינוך לחיוב עצמי. כשהוא קטן, אביו (לפי רש'י דס'ל כך) חייב לחנכו ולהרגילו לקיום מצוות כולל חומרא בספיקות דאוריתא. וגם א'נ כהראשונים (תוס') שהחיוב מדרבנן מוטל על הקטן עצמו, מ'מ אין זה אלא ענין של חינוך והתרגלות לחיוביהם של גדולים, ולכן יחזור על ברכת המזון בנסתפק אם ברך, למרות שחיובו מדרבנן, והסיבה היא, כי כך גדול צריך לעשות.
לעומת זאת לאחר שנהיה בן י'ג, אזל ממנו חיוב חינוך, הואיל ולענין דרבנן מהני חזקה דרבא שהביא סימני גדלות. ונכנס לחיוב במצוות כשאר גדול, שהוא חיוב עצמי הכפוף לכל גדרי החיוב העצמי. שאם חיובו מדאוריתא, יש עליו להחמיר בספיקות, ואם חיובו דרבנן, יכול להקל בספיקות.
ב. לצערי לא חזרתי לעיין בדברי הרעק'א שהביא מר, ואולם אם זכרוני אינו מטעני, אין הוא יורד ומפרט ומחדש את דינו בהיכי תמצי שאני מדבר בה. הוא רק מדבר על העיקרון, שאם הגדיל באמצע שיכול לברך. כלומר הוא בהחלט יכול לדבר באופן שהגדיל בוודאי מדאוריתא, כגון שהביא סימנים.
ואני מדבר על תקופת הספק, שחיובו מדין ספק דאוריתא או מדרבנן.
ג. בהחלט לא מסתבר שבתקופת הספק, יהיה פטור בספיקות. אבל השאלה היא למה?

[פרי יהושע]

ומה יהיה הדין בבן י"ג כזה, כשנפל בידו ספק חיוב, כגון אם נסתפק אם חייב בברכת המזון (כגון אם נסתפק אם כבר ברך) - לכאורה יהיה פטור...
א"נ שכל חיובו מדרבנן (סעיף ה-ו' לעיל) - הווי ספק דרבנן ולקולא.
וגם א"נ, שחיובו מדאורייתא, מחמת ספק דאורייתא, הרי לכאורה הווי ספק ספיקא, שמא קטן ופטור, ואף אם גדול הוא וחייב, שמא כבר ברך ברכת המזון ופטור...
האמנם? בן י"ג כזה פטור מספיקות? היתכן?
והרי כל עוד שהיה קטן, היה צריך לחנכו לברך גם אם יש ספק אם ברך (כפי שגדול מחויב בזה), וברגע שנהיה בן י"ג כנ"ל, נפטר בכה"ג?אכן ברור שחיובו מדרבנן לא נפקע שיש מצוה מדרבנן בעודו קטן המוטל על אביו, וכגדל נהיה מוטל עליו אותו מצוה שהיה כשהיה קטן, וכן המנהג שמברך על ספירת העומר כשהגדיל באמצע, וכן מוכח מרעק"א לעניין הגדיל אחר שאכל ושבע דוק

כמה הערות לדברי מר:
א. יש הבדל גדול בין חיוב מצד חינוך לחיוב עצמי. כשהוא קטן, אביו (לפי רש'י דס'ל כך) חייב לחנכו ולהרגילו לקיום מצוות כולל חומרא בספיקות דאוריתא. וגם א'נ כהראשונים (תוס') שהחיוב מדרבנן מוטל על הקטן עצמו, מ'מ אין זה אלא ענין של חינוך והתרגלות לחיוביהם של גדולים, ולכן יחזור על ברכת המזון בנסתפק אם ברך, למרות שחיובו מדרבנן, והסיבה היא, כי כך גדול צריך לעשות.
לעומת זאת לאחר שנהיה בן י'ג, אזל ממנו חיוב חינוך, הואיל ולענין דרבנן מהני חזקה דרבא שהביא סימני גדלות. ונכנס לחיוב במצוות כשאר גדול, שהוא חיוב עצמי הכפוף לכל גדרי החיוב העצמי. שאם חיובו מדאוריתא, יש עליו להחמיר בספיקות, ואם חיובו דרבנן, יכול להקל בספיקות.
ב. לצערי לא חזרתי לעיין בדברי הרעק'א שהביא מר, ואולם אם זכרוני אינו מטעני, אין הוא יורד ומפרט ומחדש את דינו בהיכי תמצי שאני מדבר בה. הוא רק מדבר על העיקרון, שאם הגדיל באמצע שיכול לברך. כלומר הוא בהחלט יכול לדבר באופן שהגדיל בוודאי מדאוריתא, כגון שהביא סימנים.
ואני מדבר על תקופת הספק, שחיובו מדין ספק דאוריתא או מדרבנן.
ג. בהחלט לא מסתבר שבתקופת הספק, יהיה פטור בספיקות. אבל השאלה היא למה?

מה שכתבתי שמוכרח מרעק"א שחיובו מדרבנן דחינוך לא פקע כשהגדיל, שהרי דיבר אם אפשר לחייבו שנית מה"ת בגלל שאכילתו הייתה בשעה שהיה קטן או דילמא עתה הוא שבע עוד מחמת אכילת קטנות, ומשמע לפו"ר שזה היה פשיטא ליה שחייב מדרבנן אם לא מיירי שם שכבר בירך שבזה נראה שלא ייתחייב שנית מה שלא יהיה שכבר הסיח דעתו מהאכילה, וגם אם הוא גדול בוודאי, עכ"פ רואים שחיובו מדרבנן דחינוך לא פקע, ועל כן לעולם חייב מדרבנן, לא חשוב אם הוא גדול בוודאי כעת או בספק. ויש אחרונים נקטו לא כך, כמו הרב חיד"א כ"כ ביביע אומר, שלדבריו קטן שהגדיל בימי הספירה לא יברך, וכמדומה לא היה המנהג כך מקדמת דנא, בשום מקום, אולם כך דעתם, משום שלדעתם לא מסתבר שהחיוב מדרבנן לא יפקע כשמגדיל, כסברתך.
והרגוגשובאי סבר שבחנוכה לא ידליק כלל אם נעשה בר מצוה באמצע חנוכה שלדעתו כולה מצוה חדא היא, ואכמ"ל בחידושו זה, אף שיש מה...

[אליהו בן עמרם]

ג. בהחלט לא מסתבר שבתקופת הספק, יהיה פטור בספיקות. אבל השאלה היא למה?

מה שכתבתי שמוכרח מרעק"א שחיובו מדרבנן דחינוך לא פקע כשהגדיל, שהרי דיבר אם אפשר לחייבו שנית מה"ת בגלל שאכילתו הייתה בשעה שהיה קטן או דילמא עתה הוא שבע עוד מחמת אכילת קטנות, ומשמע לפו"ר שזה היה פשיטא ליה שחייב מדרבנן אם לא מיירי שם שכבר בירך שבזה נראה שלא ייתחייב שנית מה שלא יהיה שכבר הסיח דעתו מהאכילה, וגם אם הוא גדול בוודאי, עכ"פ רואים שחיובו מדרבנן דחינוך לא פקע, ועל כן לעולם חייב מדרבנן, לא חשוב אם הוא גדול בוודאי כעת או בספק. ויש אחרונים נקטו לא כך, כמו הרב חיד"א כ"כ ביביע אומר, שלדבריו קטן שהגדיל בימי הספירה לא יברך, וכמדומה לא היה המנהג כך מקדמת דנא, בשום מקום, אולם כך דעתם, משום שלדעתם לא מסתבר שהחיוב מדרבנן לא יפקע כשמגדיל, כסברתך.
והרגוגשובאי סבר שבחנוכה לא ידליק כלל אם נעשה בר מצוה באמצע חנוכה שלדעתו כולה מצוה חדא היא, ואכמ"ל בחידושו זה, אף שיש מה...

כתבת שחיובו מצד חינוך, ועל זה אשאל:
מתי מר אמר "ברוך שפטרני מענשו של זה"? רק כאשר הביאו סימני גדלות?
אמנם, כתבתי שמסתבר לומר שיש חיוב מדרבנן, אבל לא מטעם חינוך.
אלא אולי מטעם דהוא "גדול" לדרבנן, ולכן חייב, אלא שצריך להוסיף שלפ"נ כלול בחיובם (בהחשיבם אותו ל"גדול"), שיהיה חייב גם בספיקות, כי תקנו שיהיה כ"גדול" מדאורייתא, שחייב בספיקות דאוריתא, על אף שכל חיובו מדרבנן. ועוד צ"ע.

[אליהו בן עמרם]

בן י"ג שלא ידוע שהביא סימני גדלות (ולא בדקוהו לוודא שלא הביא) - מה מקור חיובו במצוות?
אפשר לכאורה לומר בזה כמה מקורות חיוב, ולצדד בזה כמה צדדים:
א. מדאוריתא חיישינן שמא היו לו סימנים ונשרו, וא"כ הווי ספק דאורייתא שמא גדול הוא, וחייב ב"עשה" ו"לא תעשה" מדין ספק דאורייתא לחומרא.
ב. לדעת הראשונים (רשב"א וכו'), שספק דאורייתא לחומרא - מן התורה, הרי שחיובו לקיים "עשה" ולהשמר מ"לא תעשה" - הינו מדאורייתא.
ג. לשיטת האחרונים, שספק דאוריתא לחומרא, זהו דין המחייב את האדם לחוש לספק, א"כ אם קיים בן י"ג מצות "עשה" (כגון תפילין או קר"ש), נמצא שאי אפשר לומר שקיים בוודאי את המצוה, אלא רק ספק אם קיימה.
ד. רק לשיטת האחרונים (הגרש"ש בשערי יושר), שהספק הוא סיבה לחייב ב"וודאי" את האדם לעשות כל מצוות "עשה" ולהימנע מ"לא תעשה", וחיוב זה כלול בכל מצות "עשה" ו"לא תעשה" - הרי שאם עשה בן י"ג כנ"ל מצות "עשה" כלשהי, נמצא שקיים מצות "עשה" כציוויה. (ולא רק ספק אם קיימה)
ה. לדברי הראשונים (רמב"ם), שספק דאורייתא - מדרבנן לחומרא, הרי שבן י"ג כנ"ל, כל חיובו לקיים "עשה" ולהימנע מ"לא תעשה" - אינו אלא מדרבנן. נמצא שאם עשה - לא קיים מצות "עשה", ואם עבר - לא עבר על "לא תעשה" - מדאורייתא, אלא קיים רק את החיוב מדרבנן להחמיר בספיקות.
ו. הואיל ואיכא "חזקה דרבא", שהביא סימני גדלות ונשרו, א"כ מדרבנן גדול הוא, וחייב בכל המצוות והאיסורים - מדרבנן. (ואין זה מדין "חינוך" - מדרבנן, כי חינוך אינו אלא בקטן, ואילו זה שהוא בן י"ג, כבר "גדול" הוא מדרבנן).

ומה יהיה הדין בבן י"ג כזה, כשנפל בידו ספק חיוב, כגון אם נסתפק אם חייב בברכת המזון (כגון אם נסתפק אם כבר ברך) - לכאורה יהיה פטור...
א"נ שכל חיובו מדרבנן (סעיף ה-ו' לעייל) - הווי ספק דרבנן ולקולא.
וגם א"נ, שחיובו מדאורייתא, מחמת ספק דאורייתא, הרי לכאורה הווי ספק ספיקא, שמא קטן ופטור, ואף אם גדול הוא וחייב, שמא כבר ברך ברכת המזון ופטור...
האמנם? בן י"ג כזה פטור מספיקות? היתכן?
והרי כל עוד שהיה קטן, היה צריך לחנכו לברך גם אם יש ספק אם ברך (כפי שגדול מחויב בזה), וברגע שנהיה בן י"ג כנ"ל, נפטר בכה"ג?

ועוד שאלה בענין זה, מה יהיה הדין אם ירצה בן י"ג כזה שלא ידוע שהביא סימני גדלות להוציא ידי חובה בן י"ג אחר באותו מצב במצוה דאוריתא, כגון תקיעת שופר, או ברכת המזון?
לכאורה לא יוכל, דמאי שנא מטומטום, שהוא ספק זכר ספק נקבה עד שיתברר, דאינו מוציא את מינו בתקיעת שופר, כדאיתא במשנה פרק ג' דראש השנה.
שהרי בבן י"ג זה יש לנו ספק דאוריתא אם הגדיל וחייב במצוות מדאוריתא.
(ואין להתיר מצד ספק ספיקא, משום שהם "תרי גופי", ובכה"ג לא אמרינן ס"ס לקולא, כדאיתא ברעק"א בשו"ת (פסקים - סי' ו', ובתוס' רעק"א על המשנה שם בר"ה)

[פרי יהושע]

ג. בהחלט לא מסתבר שבתקופת הספק, יהיה פטור בספיקות. אבל השאלה היא למה?

מה שכתבתי שמוכרח מרעק"א שחיובו מדרבנן דחינוך לא פקע כשהגדיל, שהרי דיבר אם אפשר לחייבו שנית מה"ת בגלל שאכילתו הייתה בשעה שהיה קטן או דילמא עתה הוא שבע עוד מחמת אכילת קטנות, ומשמע לפו"ר שזה היה פשיטא ליה שחייב מדרבנן אם לא מיירי שם שכבר בירך שבזה נראה שלא ייתחייב שנית מה שלא יהיה שכבר הסיח דעתו מהאכילה, וגם אם הוא גדול בוודאי, עכ"פ רואים שחיובו מדרבנן דחינוך לא פקע, ועל כן לעולם חייב מדרבנן, לא חשוב אם הוא גדול בוודאי כעת או בספק. ויש אחרונים נקטו לא כך, כמו הרב חיד"א כ"כ ביביע אומר, שלדבריו קטן שהגדיל בימי הספירה לא יברך, וכמדומה לא היה המנהג כך מקדמת דנא, בשום מקום, אולם כך דעתם, משום שלדעתם לא מסתבר שהחיוב מדרבנן לא יפקע כשמגדיל, כסברתך.
והרגוגשובאי סבר שבחנוכה לא ידליק כלל אם נעשה בר מצוה באמצע חנוכה שלדעתו כולה מצוה חדא היא, ואכמ"ל בחידושו זה, אף שיש מה...

כתבת שחיובו מצד חינוך, ועל זה אשאל:
מתי מר אמר "ברוך שפטרני מענשו של זה"? רק כאשר הביאו סימני גדלות?
אמנם, כתבתי שמסתבר לומר שיש חיוב מדרבנן, אבל לא מטעם חינוך.
אלא אולי מטעם דהוא "גדול" לדרבנן, ולכן חייב, אלא שצריך להוסיף שלפ"נ כלול בחיובם (בהחשיבם אותו ל"גדול"), שיהיה חייב גם בספיקות, כי תקנו שיהיה כ"גדול" מדאורייתא, שחייב בספיקות דאוריתא, על אף שכל חיובו מדרבנן. ועוד צ"ע.

ידידי היקר
האותיות הגדולות והכחולות הזדקרו מול עיני
וכנראה אינך יודע לחלק בין חינוך של האבא לחינוך עצמי
ולא שמעת את אשר אמר הסבא מקלם גם כי יזקין לא יסור ממנו, מהחינוך שחינך אותו אביו ע"פ דרכו ואישיותו
היה שלום וכטו"ס

[אליהו בן עמרם]

כתבת שחיובו מצד חינוך, ועל זה אשאל:
מתי מר אמר "ברוך שפטרני מענשו של זה"? רק כאשר הביאו סימני גדלות?
אמנם, כתבתי שמסתבר לומר שיש חיוב מדרבנן, אבל לא מטעם חינוך.
אלא אולי מטעם דהוא "גדול" לדרבנן, ולכן חייב, אלא שצריך להוסיף שלפ"נ כלול בחיובם (בהחשיבם אותו ל"גדול"), שיהיה חייב גם בספיקות, כי תקנו שיהיה כ"גדול" מדאורייתא, שחייב בספיקות דאוריתא, על אף שכל חיובו מדרבנן. ועוד צ"ע.

ידידי היקר
האותיות הגדולות והכחולות הזדקרו מול עיני
וכנראה אינך יודע לחלק בין חינוך של האבא לחינוך עצמי
ולא שמעת את אשר אמר הסבא מקלם גם כי יזקין לא יסור ממנו, מהחינוך שחינך אותו אביו ע"פ דרכו ואישיותו
היה שלום וכטו"ס

כל החילוק בינינו הוא, האם מדובר בחיוב דרבנן מצד "חינוך",או בגלל שהוא "גדול" לענין דרבנן.
ומ"מ גם ההוכחה של מר משיטת הרעק"א (שעוד איני בטוח בה אם הווי הוכחה בכלל) לענ"ד אינה מוכיחה את הקביעה שזה מצד "חינוך", אבל עוד אעיין בזה בל"נ.
אבל שאר דברי מר נעמו לי וגרמו לי קורת רוח וחיוך גדול, "כי את יאהב...יוכיח"...
ואגב כך נזכרתי במעשה החודר כל לב (ב"מ פ"ד): "...בר לקישא כי הוה אמינא מילתא הוה מקשי לי עשרין וארבע קושייתא ומפריקנא ליה עשרין וארבעה פרוקי וממילא רווחא שמעתא..."

[פרי יהושע]

כתבת שחיובו מצד חינוך, ועל זה אשאל:
מתי מר אמר "ברוך שפטרני מענשו של זה"? רק כאשר הביאו סימני גדלות?
אמנם, כתבתי שמסתבר לומר שיש חיוב מדרבנן, אבל לא מטעם חינוך.
אלא אולי מטעם דהוא "גדול" לדרבנן, ולכן חייב, אלא שצריך להוסיף שלפ"נ כלול בחיובם (בהחשיבם אותו ל"גדול"), שיהיה חייב גם בספיקות, כי תקנו שיהיה כ"גדול" מדאורייתא, שחייב בספיקות דאוריתא, על אף שכל חיובו מדרבנן. ועוד צ"ע.

ידידי היקר
האותיות הגדולות והכחולות הזדקרו מול עיני
וכנראה אינך יודע לחלק בין חינוך של האבא לחינוך עצמי
ולא שמעת את אשר אמר הסבא מקלם גם כי יזקין לא יסור ממנו, מהחינוך שחינך אותו אביו ע"פ דרכו ואישיותו
היה שלום וכטו"ס

כל החילוק בינינו הוא, האם מדובר בחיוב דרבנן מצד "חינוך",או בגלל שהוא "גדול" לענין דרבנן.
ומ"מ גם ההוכחה של מר משיטת הרעק"א (שעוד איני בטוח בה אם הווי הוכחה בכלל) לענ"ד אינה מוכיחה את הקביעה שזה מצד "חינוך", אבל עוד אעיין בזה בל"נ.
אבל שאר דברי מר נעמו לי וגרמו לי קורת רוח וחיוך גדול, "כי את יאהב...יוכיח"...
ואגב כך נזכרתי במעשה החודר כל לב (ב"מ פ"ד): "...בר לקישא כי הוה אמינא מילתא הוה מקשי לי עשרין וארבע קושייתא ומפריקנא ליה עשרין וארבעה פרוקי וממילא רווחא שמעתא..."

ההוכחה מרעק"א (שאגב היא לא הוכחה שלי אלא שמעתיה בחנוכה מידידי בכולל שע"י ישיבת יד אהרן הרב בני מוטרפרל שליט"א תו"כ הכנת דרשה לבר מצוה של בנו), היא שיש חיוב דרבנן גם אם מוכח שהוא גדול עכשיו, ולא משנה אם תקרא לזה מדין חינוך או לא.
====

ולעניין המשך חיוב בחינוך גם כי יזקין,
אני נזכר שכבר כתבתי על זה לבר מצוה של בני אברהם נ"י זה מכבר
ואם כבר באנו לדבר בזה אצרף כאן מה שנוגע לעניין

הנה האחרונים הרבו לדבר על "קטן שהגדיל בימי הספירה", האם מחוייב בספירה משעה שהגדיל או שמא כיון שעד כה היה קטן ולא מחוייב, מכאן ואילך אין כאן "תמימות" ואי אפשר לחייבו. ונו"נ בדבר, ומוסכם שחייב, שהרי עכ"פ עד כה היה גם חייב מדרבנן ולגבי חיובו זה אין כאן חסרון "תמימות" מכאן ואילך.

ומזה נראה שגם חיובו הזה של מה שהיה קטן לא נפקע כשהגדיל, ולכן אין כאן חסרון של "תמימות" כשסופר נמי מכאן ואילך כשמגדיל. אכן צ"ב למה לא נפקע חיוב החינוך הזה כשמגדיל והרי כבר אינו קטן.

ויתכן, שהנה עיקר מה שאמרו הראשונים שקטן חייב מדרבנן במצוות לכא' קשה "אטו חיובא לדרדקי", וצריך ביאור.

אלא על כרחך שיש לקטן רק תורת מצוה שאף קטן בשם "ישראל" יכונה, אבל החיוב הוא על האב שהוא המחוייב בכך שבנו יקיים המצווה, ואותו החיוב כשגדל הקטן עובר מאביו אליו, ולכן יש כאן חיוב אחד "ותמימות" אחד.

ומזה נראה יתכן, שגם את אותו חיוב של "חינוך" שהוא הגורם לאותו חיוב של הקטן, הרי הוא עובר מאביו אליו [דאל"כ אין כאן ממש אותו חיוב]. שבעצם חיובו של האדם לחנך ולהכשיר עצמו כל חייו להיות אותו אדם השלם לפי בחינתו ואישיותו שהוא תפקידו בחיים, ואותו החיוב של החינוך העצמי האב מוסר לבנו בשעה שנעשה בן דעת, שמאז ראתה אותו התורה כבר כמוכשר לקבל על עצמו מצות החינוך של עצמו, כי על כן הולך האדם כל חייו אל בית עולמו הפנימי, ולעולם לא יגיע אל המטרה בחיים כל עוד בחיים חיותו, אבל לכך כל שאיפתו ומגמתו של בן העליה.

וזוהי השייכות הכללית שיש בין בר מצווה לימי הספירה, שהרי עיקר ענינם היה בהכנתם וחינוכם של בני ישראל להיותם כלי ראוי לקבל התורה, שיצאו מזוהמת מצרים וטרחו בימים אלו לטהר עצמם מזוהמה זו שנדבקה בהם, וחינכו עצמם והכשירו עצמם למתן תורה, עד שזכו ליום חתונתם וליום שמחת ליבם, [מתן תורה, ובר מצוה ע"פ זוהר בראשית].

[אליהו בן עמרם]

ג. בהחלט לא מסתבר שבתקופת הספק, יהיה פטור בספיקות. אבל השאלה היא למה?

מה שכתבתי שמוכרח מרעק"א שחיובו מדרבנן דחינוך לא פקע כשהגדיל, שהרי דיבר אם אפשר לחייבו שנית מה"ת בגלל שאכילתו הייתה בשעה שהיה קטן או דילמא עתה הוא שבע עוד מחמת אכילת קטנות, ומשמע לפו"ר שזה היה פשיטא ליה שחייב מדרבנן אם לא מיירי שם שכבר בירך שבזה נראה שלא ייתחייב שנית מה שלא יהיה שכבר הסיח דעתו מהאכילה, וגם אם הוא גדול בוודאי, עכ"פ רואים שחיובו מדרבנן דחינוך לא פקע, ועל כן לעולם חייב מדרבנן, לא חשוב אם הוא גדול בוודאי כעת או בספק. ויש אחרונים נקטו לא כך, כמו הרב חיד"א כ"כ ביביע אומר, שלדבריו קטן שהגדיל בימי הספירה לא יברך, וכמדומה לא היה המנהג כך מקדמת דנא, בשום מקום, אולם כך דעתם, משום שלדעתם לא מסתבר שהחיוב מדרבנן לא יפקע כשמגדיל, כסברתך.
והרגוגשובאי סבר שבחנוכה לא ידליק כלל אם נעשה בר מצוה באמצע חנוכה שלדעתו כולה מצוה חדא היא, ואכמ"ל בחידושו זה, אף שיש מה...

כתבת שחיובו מצד חינוך, ועל זה אשאל:
מתי מר אמר "ברוך שפטרני מענשו של זה"? רק כאשר הביאו סימני גדלות?
אמנם, כתבתי שמסתבר לומר שיש חיוב מדרבנן, אבל לא מטעם חינוך.
אלא אולי מטעם דהוא "גדול" לדרבנן, ולכן חייב, אלא שצריך להוסיף שלפ"נ כלול בחיובם (בהחשיבם אותו ל"גדול"), שיהיה חייב גם בספיקות, כי תקנו שיהיה כ"גדול" מדאורייתא, שחייב בספיקות דאוריתא, על אף שכל חיובו מדרבנן. ועוד צ"ע.

ידידי היקר
האותיות הגדולות והכחולות הזדקרו מול עיני
וכנראה אינך יודע לחלק בין חינוך של האבא לחינוך עצמי
ולא שמעת את אשר אמר הסבא מקלם גם כי יזקין לא יסור ממנו, מהחינוך שחינך אותו אביו ע"פ דרכו ואישיותו
היה שלום וכטו"ס

עיינתי ברעק'א בסימן קפ'ו וגם בחזו'א סי' כ'ח סק'ה, והמסקנא המתבקשת לענ'ד אחר בקשת המחילה כי לפוח'ש...
הנידון שלנו הוא בבן י'ג שלא ידוע שהביא סימני גדלות, ובא לפניו ספק שנוצר בעת שהיה כבר בן י'ג. כגון שאכל כדי שביעה לאחר שמלאו לו י'ג ונסתפק אם ברך ברכת המזון. שהיתה סד'א לומר שיהיה פטור מטעם ספק ספיקא בדאוריתא או מטעם ספק דרבנן לקולא.
ואילו מר מביא ראיות מדברי האחרונים הנ'ל המדברים במקרה שאכל כשהיה קטן ומברך לאחר שנהיה גדול. אם הווי מדרבנן או דאוריתא.
והחילוק הוא, שמי שנתחייב בתור קטן מטעם חינוך לא יכול להפטר מקיום חיובו זה לאחר שהגדיל. מהטעם הפשוט, שגם זה כלול בחינוך דקטנות. ושוב מדגיש: 'דקטנות'. כיון שחלק מדין 'חינוך' דקטנות שלא יוכל להפטר מחיובו עם הפכו ל'גדול'.
אבל בן י'ג שכבר אינו 'קטן' אלא הוא ספק גדול, נמצא הוא אז במצב שנגמר חיוב חינוכו, בעיקר בגלל שלענין דרבנן נחשב כ'גדול', וא'כ פה הספק מנקר 'מהי היא באותן הימים?' כלומר מה עושים ב'ספק' שנוצר באותן הימים?
ולא אחזור על מה שנככ'ב לעייל, שזה וודאי שחייב, כנראה בגלל שמדרבנן 'גדול' הוא, וכ'גדול' יש חיוב להחמיר בספיקות מסויימים. וכל זה כלול בחיוב המיוחד שלו מדרבנן - במצוות.

[אליהו בן עמרם]

אוסיף ואומר על מנת להבהיר יותר את הנלענ'ד:
אין שום מצות חינוך לאחר שמלאו לנער י'ג. וכל שכן שאין לאחר שהביא סימני גדלות. וכל שכן שאין 'גם כי יזקין'...
דין חינוך הוא רק כל עוד שהוא קטן, על מנת להרגילו במצוות לכשיגדיל, ותול'מ.

[פרי יהושע]

אני מסכים שיש לחלק בין להיפטר מחיוב שהיה עליו לבין להתחייב מחדש
אולם מש"כ

בן י"ג כזה פטור מספיקות? היתכן?
והרי כל עוד שהיה קטן, היה צריך לחנכו לברך גם אם יש ספק אם ברך (כפי שגדול מחויב בזה), וברגע שנהיה בן י"ג כנ"ל, נפטר בכה"ג?

הוא כחומץ לשניים, האיך ייפטר מי שממנ"פ חייב בין שהוא קטן בין שהוא גדול, נבצר מהבנתי הדלה.
ומה שכתב לענ"ד שחינוך הוא רק לקטן ותולמ"ד, לא צדק כל עיקר, שקטן יש לו קיום מצוה וחיוב מד"ס על האבא שיקיים המצוה, וכשגדל החיוב עובר עליו
וכמוכח מכל האחרונים הנ"ל, ולא אכפול גם אני

[אליהו בן עמרם]

בן י"ג שלא ידוע שהביא סימני גדלות (ולא בדקוהו לוודא שלא הביא) - מה מקור חיובו במצוות?
אפשר לכאורה לומר בזה כמה מקורות חיוב, ולצדד בזה כמה צדדים:
א. מדאוריתא חיישינן שמא היו לו סימנים ונשרו, וא"כ הווי ספק דאורייתא שמא גדול הוא, וחייב ב"עשה" ו"לא תעשה" מדין ספק דאורייתא לחומרא.

אחד מן המקורות לחיובו של אותו בן י"ג מטעם ספק דאוריתא, מצוי בדברי המג"א והרעק"א על שו"ע או"ח סי' ל"ט בענין מי שראוי לקשירת תפילין ראוי לכתיבת תפילין.

[אליהו בן עמרם]

בן י"ג שלא ידוע שהביא סימני גדלות (ולא בדקוהו לוודא שלא הביא) - מה מקור חיובו במצוות?
אפשר לכאורה לומר בזה כמה מקורות חיוב, ולצדד בזה כמה צדדים:
א. מדאוריתא חיישינן שמא היו לו סימנים ונשרו, וא"כ הווי ספק דאורייתא שמא גדול הוא, וחייב ב"עשה" ו"לא תעשה" מדין ספק דאורייתא לחומרא.
ב. לדעת הראשונים (רשב"א וכו'), שספק דאורייתא לחומרא - מן התורה, הרי שחיובו לקיים "עשה" ולהשמר מ"לא תעשה" - הינו מדאורייתא.
ג. ....
ד. רק לשיטת האחרונים (הגרש"ש בשערי יושר), שהספק הוא סיבה לחייב ב"וודאי" את האדם לעשות כל מצוות "עשה" ולהימנע מ"לא תעשה", וחיוב זה כלול בכל מצות "עשה" ו"לא תעשה" - הרי שאם עשה בן י"ג כנ"ל מצות "עשה" כלשהי, נמצא שקיים מצות "עשה" כציוויה. (ולא רק ספק אם קיימה)

אמנם על פניו היה נראה לומר, שיש הבנה אחת בכל ספק דאוריתא לחומרא, לפי באורם של הגרש"ש זצ"ל והגר"י גוסטמן זצ"ל תלמידו, שבכל מצות "עשה" ו"לא תעשה" כלול ציווי וודאי לעשות המצוה ולהמנע מהאיסור גם במקום הספק, כי הספק הוא סיבה לחייב בוודאי.
אך אולי יש לחלק ולומר, שהני מילי דווקא במקרה שמדובר באדם שהוא בכלל הציווי, כגון: בן י"ג זכר שהביא סימני גדלות, שחייב בברכת המזון מדאוריתא, אלא שנסתפק אם כבר ברך ברכת המזון, או שנסתפק אם אכל כשיעור, שעליו ניתן לומר, שהתורה כללה בציווי הוודאי שלו לברך ברכת המזון גם אם יש לו ספק, כי הספק הוא סיבה לחייבו בוודאי.
אך מי שיש בו ספק אם נכנס בכלל חיובי המצוות, כיון שספק אם הגדיל, א"כ כיצד ניתן לומר שבכלל ציוויו ב"עשה" או ב"לא תעשה" כלול גם חיוב וודאי לעשות או להמנע בעת הספק. הרי יש ספק בעצם חיובו העקרוני במצוות, ויש ספק אם בכלל התורה דיברה עליו.
ובמלים אחרות, יש לחלק בין מי שעקרונית חייב במצוות, ויש ספק אם נפטר מחיובו או יצא ידי חיובו, לבין מי שבכלל יש בו ספק אם הוא בכלל חייב במצוות.

אמנם, יש לציין כי הגר"י גוסטמן זצ"ל (בקונטרס השיעורים קידושין סי' כ"ג) כבר כתב חילוק זה בסוף הסימן הנ"ל, אלא שהביא מדברי הרשב"א ועוד שאין לחלק כך. וצ"ע.

[אליהו בן עמרם]

אני מסכים שיש לחלק בין להיפטר מחיוב שהיה עליו לבין להתחייב מחדש
אולם מש"כ

בן י"ג כזה פטור מספיקות? היתכן?
והרי כל עוד שהיה קטן, היה צריך לחנכו לברך גם אם יש ספק אם ברך (כפי שגדול מחויב בזה), וברגע שנהיה בן י"ג כנ"ל, נפטר בכה"ג?

הוא כחומץ לשניים, האיך ייפטר מי שממנ"פ חייב בין שהוא קטן בין שהוא גדול, נבצר מהבנתי הדלה.
ומה שכתב לענ"ד שחינוך הוא רק לקטן ותולמ"ד, לא צדק כל עיקר, שקטן יש לו קיום מצוה וחיוב מד"ס על האבא שיקיים המצוה, וכשגדל החיוב עובר עליו
וכמוכח מכל האחרונים הנ"ל, ולא אכפול גם אני

אמנם חומץ עלול להזיק לשיניים...אך כבר לימדונו רבותינו שמי שאמר לשמן שידלוק יאמר לחומץ שידלוק...וגם לא יזיק לשיניים...
יראה נא מר דברי הבאה'ל בסימן ל'ז ד'ה וי'א, על דברי הפמ'ג גבי מי שמלאו לו י'ג שנים ולא הביא סימני גדלות שאביו חייב לחנכו, וז'ל בקיצור הנדרש לענייננו:
''ואף דאז חייב מדינא מחמת חזקה דרבא...אעפ'כ י'ל דלא פקע מאביו מצות חינוך כל זמן שאין ידוע שהביא ב'ש. אבל כל זה דוחק גדול...דכשנעשה הבן י'ג אביו מברך ברוך שפטרני והיינו ממצות חינוך...ולא אישתמיט אחד מהם לומר דדוקא שידוע שהביא ב'ש, אלא בוודאי דלענין חינוך שהוא דרבנן נוכל לסמוך על חזקה דרבא.''
כלומר שהבאה'ל ס'ל שבכל מקרה אין 'חינוך' לאחר י'ג.

[פרי יהושע]

אני מסכים שיש לחלק בין להיפטר מחיוב שהיה עליו לבין להתחייב מחדש
אולם מש"כ

בן י"ג כזה פטור מספיקות? היתכן?
והרי כל עוד שהיה קטן, היה צריך לחנכו לברך גם אם יש ספק אם ברך (כפי שגדול מחויב בזה), וברגע שנהיה בן י"ג כנ"ל, נפטר בכה"ג?

הוא כחומץ לשניים, האיך ייפטר מי שממנ"פ חייב בין שהוא קטן בין שהוא גדול, נבצר מהבנתי הדלה.
ומה שכתב לענ"ד שחינוך הוא רק לקטן ותולמ"ד, לא צדק כל עיקר, שקטן יש לו קיום מצוה וחיוב מד"ס על האבא שיקיים המצוה, וכשגדל החיוב עובר עליו
וכמוכח מכל האחרונים הנ"ל, ולא אכפול גם אני

אמנם חומץ עלול להזיק לשיניים...אך כבר לימדונו רבותינו שמי שאמר לשמן שידלוק יאמר לחומץ שידלוק...וגם לא יזיק לשיניים...
יראה נא מר דברי הבאה'ל בסימן ל'ז ד'ה וי'א, על דברי הפמ'ג גבי מי שמלאו לו י'ג שנים ולא הביא סימני גדלות שאביו חייב לחנכו, וז'ל בקיצור הנדרש לענייננו:
''ואף דאז חייב מדינא מחמת חזקה דרבא...אעפ'כ י'ל דלא פקע מאביו מצות חינוך כל זמן שאין ידוע שהביא ב'ש. אבל כל זה דוחק גדול...דכשנעשה הבן י'ג אביו מברך ברוך שפטרני והיינו ממצות חינוך...ולא אישתמיט אחד מהם לומר דדוקא שידוע שהביא ב'ש, אלא בוודאי דלענין חינוך שהוא דרבנן נוכל לסמוך על חזקה דרבא.''
כלומר שהבאה'ל ס'ל שבכל מקרה אין 'חינוך' לאחר י'ג.

אוי ווי לנו
הלא כתב משום שיש לו חזקה דרבא
ולא מפני שנופל בין שני הכיסאות
כלדברי מר,
וממילא מעולם לא ייקרה שנפטר מכל וכל
ממנ"פ...