"וַיְחִי יַֽעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה וַיְהִי יְמֵי יַֽעֲקֹב שְׁנֵי חַיָּיו שֶׁבַע שָׁנִים וְאַרְבָּעִים וּמְאַת שָׁנָֽה".
והקשו דורשי רשומות; מדוע פרשה זו נקראית "ויחי"? והלא רוב הפרשה מדברת על מות יעקב אבינו וכל סדר הברכות אשר צוה לבניו וכו' ואח"כ מיתת יוסף וגו' ואם כן מדוע נקראית פרשה זו "ויחי"?
ובאמת אין זו קושיה כ"כ גדולה. ואכמ"ל.
ב. וביותר יש להקשות; הנה במדרש רבה על זה הפסוק (פרשה צ"ו) מובא:
"וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, לָמָּה פָּרָשָׁה זוֹ סְתוּמָה מִכָּל הַפָּרָשִׁיּוֹת שֶׁל תּוֹרָה, אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁנִּפְטַר אָבִינוּ יַעֲקֹב הִתְחִילָה שִׁעְבּוּד מִצְרַיִם עַל יִשְׂרָאֵל".
וביאר השפתי חכמים על רש"י כאן:
"כלומר קבלה הוא בידינו מעזרא עליו השלום שפרשת ויחי הוא תחילת פסקא ולא חדא פרשה היא עם וישב ישראל כו', ודרך פרשה סתומה שיעורה ריוח ט' אותיות, והכא כולה סתומה ואין בה ריוח כלל".
ובפירוש מהרז"ו על המדרש הנ"ל מקשה:
"צ"ע שפטירת יעקב הוא בסוף סדר זה. והיה לו להעמיד הסתומה הזו אצל מיתתו ולא אצל חייתו".
כלומר שרמז זה הטמון בסתימת הפרשה היה צריך להיות בפרשה המדברת על מות יעקב ("ויכל יעקב לצות את בניו ויאסף רגליו אל המטה ויגוע ויאסף אל עמיו", מ"ט, ל"ג) ולא על חייו ("ויחי יעקב").
ג. הנה בגמרא בברכות (י"ח:) מובא:
"מעשה בחסיד אחד שנתן דינר לעני בערב ר''ה בשני בצורת והקניטתו אשתו והלך ולן בבית הקברות ושמע שתי רוחות שמספרות זו לזו אמרה חדא לחברתה חברתי בואי ונשוט בעולם ונשמע מאחורי הפרגוד מה פורענות בא לעולם אמרה לה חברתה איני יכולה שאני קבורה במחצלת של קנים."
אגב, מעניין שהתבנית הזו של "חסיד אחד שנתן דינר לעני והקניטתו אשתו" מופיע בעוד מקומות.
לדוגמא ברש"י במסכת סוכה (דף מ"ו: בד"ה "מיד") כתב רש"י: "מעשה בחסיד א' שנתן דינר לעני והקניטתו אשתו וברח ולא היה לו במה להתפרנס בשביעי של ערבה הלך ושמט אתרוגין מיד התינוקות".
ואם היתה זו אותה שנה, יוצא שהקניטתו אשתו גם בערב ראש השנה וגם בערב שמיני עצרת.
וקי"ל דהוא רבי יהודה בן בבא או רבי יהודה ברבי אילעאי.
ד. ויש לעיין מדוע אותה רוח לא יכולה היתה לעזוב ולשוט בעולם בגלל שקברוה במחצלת של קנים. ומה בכך?
מה גריעותא יש בעניין זה של "מחצלת של קנים"?
ה. ובצל"ח הקשה כן וז"ל:
"לכאורה תשובה זו שקבורה במחצלת של קנים ומתוך כך אינה יכולה לשוט בעולם הוא דבר זר מאוד, וכי הגוף עולה מקברו, הרי הגוף מוטל כאבן דומם בקברו, אבל הרוח היא העולה, רוח הצדיק עולה למעלה בגבהי מרומים [...] ומה ענין המחצלת להרוח שאינו דבר גשמי שיתעטף במחצלת של קנים. ועוד, ששוב לשנה אחרת חזרה ואמרה לה בואי ונשוט, והלא השיבה לה אשתקד שאינה יכולה וכו'".
ומתרץ שם הצל"ח:
"הרי שכל זמן שבשר הגוף קיים אין הנפש יכולה להפרד ממנו עד שיכלה בשר הגוף לגמרי ואז עולה הרוח למעלה. ולכך המצוה לקבור בקרקע [...] כדי שירקב הגוף מהרה, ולכך התכריכין הם של פשתן הכלים ונרקבים מהרה שלא יעכבו רקיבת הגוף.
וזו שנקברה במחצלת של קנים היתה אמה עניה ולא היה סיפוק בידה להלבישה תכריכין של בגדי פשתן, וקברה אותה בעיטוף מחצלת של קנים, וזהו אינו מתרקב כל כך בנקל, ונשאר גם הגוף קיים בבשרו ולא היתה יכולה להיפרד ולעלות למעלה.
ואמנם בשנה השניה היתה השניה סבורה שכבר במשך שנה שעברה נרקב המחצלת עם הבשר ותהא יכולה לעלות, לכן אמרה לה בואי ונשוט, וזהו השיבה לה שעדיין לא נרקבה המחצלת ולכן גם הבשר לא נרקב ואינה יכולה לעלות".
ע"כ, והדברים פשוטים.
ו. והנה בגמרא בתענית (ה:) מובא:
"בתר דסעוד א''ל, הכי א''ר יוחנן יעקב אבינו לא מת. א''ל וכי בכדי ספדו ספדנייא וחנטו חנטייא וקברו קברייא, א''ל מקרא אני דורש שנאמר ואתה אל תירא עבדי יעקב נאם ה' ואל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים; מקיש הוא לזרעו מה זרעו בחיים אף הוא בחיים".
ויש לעיין קצת בזה מה תשובה יש בדבר, שהרי עדיין אפשר להקשות "וכי בכדי ספדו ספדנייא" וכו'.
ז. והקשה כן ר' יהונתן אייבשיץ ביערות דבש (ח"ב דרוש ז'), וכך כתב:
"ויש להבין [...] מה מתרץ מקרא אני דורש וכו' עדיין מכל מקום הקושיה במקומה, וכי בכדי חנטו חנטייא?".
ומתרץ שם ומבאר:
"ותדע כי ידעו מצרים כל זמן שהגוף קיים, הנפש דבקה בגוף ואינה נפרדת ממנו [...] וכאשר נתעכל הבשר ונרקב הגוף, הנפש תשוב למקום המוכן לה.
וכל עניני מצרים היה לדרוש אל המתים ולהתקשר עם נפשות המתים כדי שיבואו ויגידו להם עתידות כנודע [...] וא"כ חשבו, כשירקב הגוף תתפרד הנפש ולא יהיה להם נקל לדרוש את המתים [...] לכך נתחכמו לחנוט לגוף המת [...].
ועוד היום קיימים הגופים שחנטו המצרים בשנים הקדמוניות ההם והוא נקרא מומיי"א שמביאים מארצות מצרים לכל הארצות.
והגופות יבשות והם קשים כעצם, והם קיימים בכל איברים וגידים לא יחסרו בו דבר, והיא על ידי חניטה כנ"ל.
וכבר העידו כותבי זכרונות ספרד פונטי דניסי על יאהן דע שלאדע שהלך למצרים, ובהחבא הביא לספינה שלו אלפים פגרים החנוטים הנקראים מומיי"א להוליכן לספרד, ובבואו באמצע הים הנה הרוחות הדבקים בגופים התחילו לעשות רעש בספינה, והפכו הספינה לתוך הים, וירדו כל העם אשר בקרבה כאבן במצולה, והוא יאהן בקושי שניצל באניה קטנה, ולאחר הרבה סכנות בא לספרד ויספר אשר קרהו".
ובאמת יש לעיין טובא בגוף המעשה, שהנה ר' יהונתן אייבישיץ הביא את המעשה הנ"ל במקום נוסף (יערות דבש ח"א דרוש ז') ושם שינה קצת פרטים בגוף המעשה, וכך כתב: "וכבר העירו כי יאהן פינטי הספרדי נלקח בספינה מארץ מצרים בהחבא ובתחבולות, כי המלכים אינם מרשים להוציא הרבה תיבות מלאים מומיי"א, ויהי בבואו תוך אם הים והנה כולם מלאים משחיתים, ויבקשו להטביע הספינה וברוב יגיעה וכמה וכמה מאנשיו שנהרגו ונטבעו ונפצעו שהשליך כל התיבות הנ"ל לים, ושקט הים מזעפו".
וכאשר יעיין המעיין ימצא כמה שינויים בנוסח (כגון שכאן טבעה הספינה וכאן לא, ושמו של יאהן משתנה מסיפור לסיפור וכו').
ח. ומבאר לפי"ז את הגמרא הנ"ל בתענית; דהנה על מה שאמרה הגמ' "יעקב אבינו לא מת" שאלו דא"כ מדוע היה צריך לחנוטו? והרי אם לא מת אז ודאי לא צריך לכל זה לגבי יעקב שבלאו הכי נפשו תמיד קשורה אצלינו הואיל ולא מת.
ומתרצת הגמרא "מקיש הוא לזרעו - מה זרעו בחיים אף הוא בחיים".
רוצה לומר:
"ועל זה השיב אם ישראל הם תופסים בעץ החיים, אז אף יעקב משתתף עמהם ושוכן איתם, אבל אם נע ישראל אחר הרע [...] אז נפרד יעקב ואין לו בהם חפץ.
וא"כ כוונת השבטים היתה שאף שח"ו יעזבו ישראל הטוב וילכו בשרירות לבבם, מכל מקום יהיה יעקב דבק, ולכך הוצרכו לחנוט כנ"ל".
ומוסיף:
"וזהו מאמר הגמרא [..] מה זרעו בחיים, פירוש כשזרעו תופסים בעץ החיים והם נקראים חיים, אף יעקב בחיים. אבל אם אין זרעו בחיים, כי רשעים בחייהם קרויים מתים, אף יעקב אבינו אינו חי כהנ"ל [...] ולכך הוצרכו לחנוט ולהספיד וא"ש".
ט. ואפשר שלפי כל האמור יש ליישב קצת מדוע נקראה פרשת ויחי דווקא "ויחי" כאשר היא מדברת על מות יעקב, וכן מדוע פרשה זו סתומה ולא הפרשה על "ויגוע ויאסף אל עמיו";
שזהו הכל בכדי לרמז ולהדגיש שיעקב אבינו לא מת וכמו שנתבאר בעז"ה למעלה.
ע"כ.