העושה תפלתו עגולה סכנה ואין בה מצוה. נתנה על מצחו או על פס ידו הרי זו דרך המינות. ציפן זהב ונתנה על בית אונקלי שלו ה''ז דרך החיצונים.
ב. הכוונה בדברי המשנה כפי שמסביר רש"י על המקום היא לגבי אדם שציפה את תפיליו בזהב שזה אסור משום שצריך "שיהא הכל מבהמה טהורה". וכן מי שהניח תפילין של יד על שרוולו מבחוץ, שזה ג"כ דרך החיצונים משום "דבעינן לך לאות ולא לאחרים לאות". והדברים פשוטים.
ג. והנה יש לדקדק בלשון המשנה שנכתבה כאשר בין שני דינים אלו נמצאת וי"ו החיבור; "ציפן זהב ונתנה על בית אונקלי שלו".
ופשוט שמדובר על שני עניינים שונים ולא שגם ציפן זהב וגם נתנם על בית אונקלי שלו.
ד. הגמרא בבבא קמא (נא:) מביאה:
בעי רבא טם טפח וסילק אבניו מהו מי אמרינן מאי דעבד שקליה או דלמא נסתלקו מעשה ראשון וקמה ליה כוליה ברשותיה תיקו.
ה. והסביר שם ברש"י:
החופר בור ט' ואחר השלימו לעשרה וחזר אחרון וסתם ומילא עפר אותו טפח שהוסיף.
מאי דעבד שקליה: וראשון חייב בנזקין:
קמה ליה ברשותיה: והוה ליה השתא בור תשעה דאחרון וחייב מיהא בנזקין:
כלומר; ראובן חפר בור תשעה, בא שמעון והשלימו לעשרה ובכך הכשירו למיתה. חזר שמעון וסתם את אותו טפח שהוסיף ושב הבור להיות מסוגל לנזק בלבד.
ו. והנה יש לעיין טובא בדברי רש"י, שהרי לשון הגמרא דחוקה לפירוש זה עד מאוד. הלא לפי דברי רש"י סדר הדברים היה ששמעון חפר טפח נוסף ואז חזר וסתם אותו.
ואילו בגמרא הסדר הוא הפוך; "טם טפח וסילק אבניו" דהיינו שקודם כל סתם טפח אחד ואז חזר וכרה אותו מחדש (טם טפח, כלומר סתם, ואז סילק אבניו שהוא לשון כרייה).
ומה גם שלשון "אבניו" דחוק דבפשטות משמע קודם שחפר בחול ולא באבן. וכן רש"י כתב "ומילא עפר אותו טפח" וא"כ מהו "סילק אבניו"? ודו"ק.
ז. ושמא צריך לומר שכוונת הגמרא "טם טפח וסילק אבניו" - רוצה לומר "טם טפח או סילק אבניו" - כאשר דברי הגמרא נסובים על המובא בראש העמוד:
אמר רבא הניח אבן על פי הבור והשלימה לעשרה באנו למחלוקת רבי ורבנן [...].
ומעתה דברי הגמרא מובנים.
שהנה אחר דברי רבא לגבי "הניח אבן על פי הבור", שוב בעי רבא "טם טפח או סילק אבניו".
כלומר, מה דינו של בור תשעה שבא אחר והניח אבן על פיו, או שחפר טפח נוסף בתחתית הבור והשלימו לעשרה ולאחר מכן עקר מעשיו. וכגון שטם טפח בתחתית הבור או שסילק אבניו מפי הבור; האם הבור עדיין ברשותו או שמכיוון שעקר מעשיו חזר הבור לרשות בעליו הראשון.
ח. ואמנם לא מצאתי מי שהסביר כן בגמרא, אבל נראה לדייק ממש כן מלשון הרמב"ם (נזקי ממון, י"ב, י"ב) שכתב:
חָפַר הָרִאשׁוֹן פָּחוֹת מֵעֲשָׂרָה אֲפִלּוּ טֶפַח וּבָא הָאַחֲרוֹן וְהִשְׁלִימוֹ לַעֲשָׂרָה בֵּין שֶׁחָפַר בּוֹ טֶפַח אוֹ שֶׁהִגְבִּיהַּ בִּנְיָן עַל שְׂפָתוֹ טֶפַח זֶה הָאַחֲרוֹן חַיָּב. סָתַם טֶפַח שֶׁהוֹסִיף (- טם טפח) אוֹ שֶׁסָּתַר טֶפַח שֶׁבָּנָה (-וסילק אבניו) הֲרֵי זֶה סָפֵק אִם כְּבָר נִסְתַּלֵּק מַעֲשֶׂה רִאשׁוֹן אוֹ עֲדַיִן לֹא נִסְתַּלֵּק:
ט. ובאמת ב"קיצור כללי המשנה" על חיבור "מבוא התלמוד" לרבי שמואל הנגיד (מובא בסוף מסכת ברכות) כתב והזכיר עניין זה:
פעמים במשנה וברייתא וא"ו במקום או, כמו - חלץ ועשה מאמר ר"ל או חלץ או עשה מאמר. וכן דרך המקראות כמו איש אמו ואביו תיראו.
וזכורני עוד כמה דוגמאות לזה הדבר ורק שאינני מוצא. ואדרבא אשמח אם יוסיפו כאן מדילהון.
ע"כ,
יהי רצון שנזכה ללמוד וללמד לשמור ולעשות.
קמצן_קדוש