מסובריתא דנייזתא - סתימת נקב שבחבית?

[איש_ספר]

ידוע מאמרו של רב בשבת קיא א ובכתובות ו א

האי מסוכריא דנזייתא, אסור להדוקה ביומא טבא

לדעת רוב הראשונים, הנושא שם, סתימת נקב שיש בגיגית של שכר, שתוחבים שם בגד, ויש בזה משום סחיטה או ליבון.

אכן תוספות בכתובות הביאו מערוך שפירש באופן אחר:

בערוך פירש לשון אחר מסוכרייא דנזייתא סתימת גיגית של שכר אסור להדוקה דשמא תבטל הסתימה אצל הגיגית ויעשה כלי בשבת

(בערוך ערך סבר כתוב בסגנון שונה, לא מוזכר שם ענין של עשית כלי ולא מוזכר שם שמבטל הסתימה, ולשון הערוך שם היא מדברי הר"ח בשבת קיא יעו"ש).

ר"ת, מסיבותיו שלו סמך ידו על פירוש זה המובא בשם הערוך. להלן ציטוטים:

חידושי הרמב"ן מסכת שבת דף קיא עמוד א

עוד לשון אחר פי' בעל הערוך ז"ל שהיא סתימת הנקב של חבית בחתיכת עץ או בברזא מהודקת ואסור משום מחבר, כלומר שהוא משקעהו לחבית בהדוק ונמצא עושה דופן שמבטלין אותו בגיגית ימים הרבה אלא שאין מתכוין לדופן אלא לסתימת השכר יפה, ואי קשיא והא אפי' ברא דתומא אסרי' בפרק תולין (קל"ט ב'), התם דלא מתקן להכי הכא כיון דמתקן שרי, אלא להדוקי טפי אסור דהוי דופן.

חידושי הרמב"ן מסכת כתובות דף ו עמוד א

האי מסוכריא דנזייתא אסור להדוקה ביומא טבא. פרש"י ז"ל נקב שבצד החבית ואסור משום סחיטה, ואחרים פירשו מגופה שבדופן החבית שעושין מעץ ולהדוקה הוא דאסור דבטיל ליה ומשוי ליה דופן כי ההיא דאמרינן בפרק כל הכלים גבי אבן שבקירויה כיון דהדקיה שויה דופן קירויה

חידושי הריטב"א מסכת שבת דף קג עמוד א

ור"ת ז"ל מפרש דמסכוריא דנזייתא היא מגופה שבצד החבית כדי לסתום, ואסור להדקה מפני שהוא מבטלה שם וחייב משום בונה וכדבעי' לפרושי לקמן בס"ד.

חידושי הריטב"א מסכת שבת דף קיא עמוד א

פירשה ר"ת ז"ל דבמגופת חבית וכיוצא בו קאמר דאסיר להדוקה משום דמבטיל ליה ועבד לה דופן

חידושי הריטב"א מסכת כתובות דף ו עמוד א

והרב בעל הערוך ז"ל פי' מסובריא דנזייתא מגופת חבית שמהדקין אותה וכי מהדק לה שפיר משוה לה דופן ואסור משום בונה והוה ליה פסיק רישיה ולא ימות, וכההיא דאמרינן במסכת שבת (קכ"ה ב') גבי אבן שבקרויה.

ספר הישר לר"ת (חלק החידושים) סימן רפג

הכי פיר' דילמא אתי מבטל ומשוי ליה דופן לקירוייא

בית הבחירה למאירי מסכת שבת דף קג עמוד א

ומפרשים איסור מסוביתא דנזייתא משום בונה וכמו שאמרו במקום אחר שוייה דופן לקירוייה וודאי נוח לו במלאכה זו שלא תהא המגופה נעתקת ממקומה

בית הבחירה למאירי מסכת שבת דף קיא עמוד א

מסוביתא דנזייתא...ויש חולקים ומפרשים אותה במגופה של עץ ומסרך איסור בנין שהרי עושה דופן לקרויה ונמצא שהוא כבונה וכן עיקר

בית הבחירה למאירי מסכת שבת דף קמה עמוד א

ומסובייתא דנזייאתא אין ביאורה בברזא שהיין יוצא דרך בה שהרי אמרו בה כלי עלמא לא פליגי דשרי שאינו מבטלה לשם שאין קבע לשתייה וכל היום צריך להוציאו ומוציא ומחזירו לאלתר וא"כ מה לי של עץ מה לי של בגד הרי אינו בנין כלל אלא פירושו נקב גדול שנוקבין מלמעלה ומהדקה הרבה בין בשל עץ בין בשל בגד כדי שלא יתקלקל לשם והרי זה בונה

תוספות הרא"ש מסכת שבת דף קיא עמוד א וכתובות ו א

על כן נראה לר"ת כאידך לישנא שבערוך דמסוכרייא דנזייתא היינו סתימת גיגית של שכר ואסור להדוקה שמא תבטל הסתימה אצל הגיגית ונמצא מתקן כלי בשבת,

ספר התרומה הלכות שבת סימן רמד

ורבינו יעקב מפרש דנזייתא היא גיגית של שכר כדאמרינן וסימניך נזייתא שלהי פרק קמא דפסחים (כ' ע"א) ומסוכרא הוא המטלית הוי מן הצד ...לכך פירש רבינו יעקב דאיסור הדוק מסוכרא שהוא מן הצד הוי משום שמבטלה וחייב משום בונה.

ספר אור זרוע חלק ב - הלכות שבת סימן נט

הלכך נראה לר"ת לפרש כלשון שני של ערוך דפי' בערך סכר דמסכרייא דנזייתא היינו סתימת גיגית של שכר ואסור להדוקה ביומא טבא דשמא תבטל הסתימה אצל הגיגית ויעשה כלי בשבת וכגון שיתכוין לבטלה ולא יתכוין לעשות כלי דהשתא פסיק רישיה שייך ביה וגם אינו מתכוין לעשות כלי לגמרי... וכ"כ בערך סכר כי לשם כתב שני הפירושים לשון א' משום בונה כדפרי' ולשון שני משום סחיטה וכתב לדברי שניהם האי נקב למעלה מן הכד הוא וע"כ אסרו חכמים להדוקיה אלא לשומו רפה למ"ד משום סתימת הפתח כיון שמהדקו נראה כמחובר... אבל בנקב מן הצד כמו שיש לחביות שלנו לא אסרו להדוקי' ביומא טבא....עכ"ל

תוס' רשב"א משאנץ לכתובות

תוס' רשבא משאנץ כתובות.png (17.19 KiB) נצפה 5770 פעמים

ר"י הזקן שבת קיא א

הזקן א.jpg (11.35 KiB) נצפה 5770 פעמים

הזקן ב.jpg (13.7 KiB) נצפה 5770 פעמים

זה מה שמצאתי, וסידרתי לפי מה שמצאתי ולא בסדר הנכון.
[ערכתי והוספתי את המאירי בד' קמה א שנשמט ממני בתחילה]

[חד ברנש]

אשריך רבינו שבשעת בלבול המוחין שכזו אתה עוסק בהלכות חמורות!

[איש_ספר]

אשמח מאד אם מישהו יוכל להסביר להדיוט כמוני מה בדיוק המציאות שם:

תחילה חשבתי שמדובר בסתימה של נקב וכמו שמשמע ברמב"ן שבת
אבל ראשונים אחרים משתמשים בלשון של הידוק מגופה, ראו למשל המובאות מריטב"א שבת קיא א והמאירי. ולא מובן לי.


=================

מלבד החשיבות להבין הדברים לכשלעצמם, יש חשיבות גדולה להבין האם אפשר ללמוד משם דין סתימת חביות, שהראשונים נבוכו מזה מסתירת הסוגיות, שבשבת קמו א וב נראה שכל הנידון הוא משום ממרח והדומה לזה, ואילו בשבת קלט ב נראה שיש תיקון בסתימה. ולכאורה לפנינו מקור נוסף מדחז"ל על איסור תיקון חביות!

[חבר פורום אוצר החכמה]

אשריך רבינו שבשעת בלבול המוחין שכזו אתה עוסק בהלכות חמורות!

חד בר נש אמר מילתא דבדיחותא וקא מחייכי רבנן לסוף יתיב באימתא ופתח בשמעתא.
כתר תורה הרי מונח ועומד ומוכן לכל "ישראל" שנאמר תורה צוה לנו משה מורשה קהלת "יעקב" כל מי שירצה יבא ויטול

[איש_ספר]

לשמע אוזן שחד מחברייא מצוי בעומק העניין ולשמו אני מקדיש דברים אלו:

בשבת קלט ב אמרו על חד מרבנן ששם שום בנקב של חבית שלא יזוב יינה ועשה כן דרך הערמה, ועי' רש"י שם שהוצרך לזה שהנחת השום הרי זה כמתקן. ועי"ש בגמ' שהוא איסור דרבנן בלבד. (ולכן הותר דרך הערמה).

ואילו בשבת קמו א, אמרו במשנה שהמניח שעוה בחבית אסור משום ממרח, ושם ע"ב נחלקו לענין משחה אם יש לאסור אטו שעוה. והק' הראשונים שמ' שאין איסור בסתימת החבית חוץ מממרח.

ונאמרו כמה דרכים ובקיצור: ריבב"ן רי"ד ועוד, ההאי דקלט ב אינו אסור אלא משום גזירה שם יתקן כגובתא ולדברי הכל; ב"יבד' רש"י, ההיא דקלט ב, רק במקום שהיין זב משם ונראה כמתקן; מ"מ בד' הרמב"ם, ההיא דקלט ב הסתימה בעובי הכלי וההיא דקמו מגבה).

ולכאורה פשוט וברור שכל הדיבורים והחילוקים איזה נקב מותר וכו', כל זה דוקא בסתימות משונות כאלה כמו בשום או בשעוה, אבל הסותם כדרך הסותמים ומתקני החביות, אין סיבה שלא יתחייב. וכ"כ הר"י מלוניל והשיטה לר"ן שם בקלט ב. וא"צ מקור לזה.

אכן לכאורה המימרא של רב על סוכריתא דנייזתא יכול להיות מקור מצוין על איסור סתימת חבית. (אמנם לא מפורש שם שהוא מה"ת, ואדרבה כמה ראשונים כתבו משום דיני דש שאינו אלא מדרבנן).

אגב, בספר המצוין מי טל, ראיתי חידוש גדול: לדעתו מד' הר"ח והגאונים עולה שלדעתם מה שאסרו הנחת שעוה ושאמרו במשנה שם חוששני מחטאת, אינו משום מלאכת ממחק כמו שכתבו רש"י והרמב"ם אלא משום תיקון החבית, ואיני יודע איך להתייחס לחידוש מופלג זה. רצ"ב

ממחק או מתקן בסתימת חבית בשעוה.PDF

(661.85 KiB) הורד 145 פעמים

.

[יעקובי]

לא זכיתי להיות בעומק העניין, אולם בחורף האחרון עסקו בזה בבי מדרשא בס"ד, על כן במטותא מספר הארות.

בערוך הובאו שני פירושים למימרא דרב (שבת קיא סוף ע"א), פירוש הגאון ופירוש ר"ח. לפירוש הגאון כתב הערוך: 'ומסובריא הוא הנקב שעשוי להוציא בו יין, בזמן שהיין יוצא משם, אם בא לסתמו ולהדקו ואמר למנוע שפיכת יין אני מתכוין ולא לסתום הפתח, קאמר רב דבהא מודה ר' שמעון'. הפירוש השני הוא של ר"ח, שהאיסור הוא משום סחיטה. ר"ת ודעימיה נקטו כמו הפירוש הראשון הנ"ל, שהאיסור הוא משום סתימת הפתח (ולא סחיטה), והסבירו שע"י ההידוק פסי"ר הוא דמתקן החבית, הגם שאינו מתכוין לכך כי אם לסגירת פקק בעלמא, סוף סוף מאחר וע"י ההידוק הוא עומד שם ימים רבים פסי"ר הוא שיש בזה תיקון החבית.

עתה, בנוגע לשאלה האם מדובר בפתח שבצד החבית או בראשה, ישנה לכאורה סתירה בדברי הערוך עצמו מרישא לסיפא, וזה לשונו:

לדברי שניהן האי נקב למעלה מן הכד הוא, ועל כן אסרו חכמים להדוקיה אלא לשומו רפה, למאן דאסר משום סתימת הפתח כיון שמהדקו נראה כמחבר, למאן דאסר משום סחיטה ניחא ליה שיזוב היין בתוך הכד הלכך אסור. אבל בנקב מן הצד, כמו שיש לחביות שלנו, לא אסרו להדוקי ביומא טבא כדי שלא יאבד היין, ואפילו אם יסחוט, כיון שהולך לאיבוד לא ניחא.

הרי שתחילה פתח ואמר שלדברי שניהם, היינו לשני הפירושים (הגאון ור"ח), מדובר בנקב שהוא למעלה מן הכד. ואילו בסיפא כתב שלמ"ד משום סחיטה אין איסור בנקב מן הצד, כיון שהמשקה הנסחט הולך לאיבוד הוי פסי"ר דלא ניח"ל; ומשמע דלאידך פירושא יש איסור גם כשהנקב בצד החבית; ומשמע דהיא גופא הנפק"מ בין שני הפירושים, דלפירוש הגאון אסור אף בנקב מן הצד ולפירוש ר"ח דווקא כשהנקב למעלה.

וצריך לומר שמה שכתב תחילה "לדברי שניהם האי נקב למעלה מן הכד הוא", הכוונה שלדברי הגאון אפשר לפרש גם בנקב למעלה, ולפירוש ר"ח דווקא בנקב למעלה, ואה"נ לדברי הגאון אפשר לפרש גם בנקב מן הצד.

בקיצור: לפירוש הגאון שהאיסור משום סתימה אין נפק"מ היכן הנקב נמצא בצד החבית או בראשה, ואילו לפירוש ר"ח איירי דווקא בנקב בראש החבית ולא בצידה.

מעתה מאחר ור"ת נמשך אחר פירוש הגאון, שהאיסור הוא משום סתימה ולא משום סחיטה, הרי ששתי האפשרויות נכונות, בין אם הנקב בצד החבית ובין אם הנקב בראשה. הכלל הוא: מדובר אמנם בנקב שממנו רגילים להוציא את היין, בין אם הוא בצד החבית ובין אם הוא בראשה, ומדובר ג"כ בפקק, מגופה, וכל כיו"ב בהם רגיל לפקוק כל השנה, אולם בדרך כלל משתמשים בהם ברפיון קצת (היינו לא הידוק ממש), אבל אם בא להדקם בשבת אסור, דהגם שאינו מתכווין כי אם לפקיקה, הוי פסי"ר דמתקן החבית, כיון שע"י הידוק זה מבטלם שם ימים רבים, הוי כמחברם שם, ובזה הוא סותם ומתקן את החבית.

[ביקורת תהיה]

פירש הגאון: 'מסובריא' הוא הנקב שעשוי להוציא בו יין. בזמן שהיין יוצא משם, אם בא לסתמו ולהדקו ואמר 'למנוע שפיכות יין אני מתכוין ולא לסתום הפתח', קאמר רב דבהא מודה רבי שמעון. וכן פירש רבינו חננאל
בסוף הפרק.
ולמעלה מזה הפרק ובכתובות פירש: מגופת החבית העשויה ממטלת או ממוך וכיוצא בו, אמר רב אסור לאמץ סתימתו דאתי לידי סחיטה.
לדברי שניהן האי נקב למעלה מן הכד הוא, ועל כן אסרו חכמים להדוקיה אלא לשומו רפה; למאן דאסר משום סתימת הפתח – כיון שמהדקו נראה כמחבר, למאן דאסר משום סחיטה – ניחא ליה שיזוב היין בתוך הכד, הלכך אסור. אבל בנקב מן הצד כגון שיש בחביות שלנו, לא אסרו להדוקי ביומא טובא שלא יאבד היין; ואפילו אם יסחוט, כיון שילך לאיבוד לא ניחא. (לשון הערוך)

ביאור הדברים: לפירוש הגאון (ולפירוש המאוחר של ר"ח) מדובר בנקב המותקן בצד העליון של הכד ומיועד להוציא דרכו יין במניקית על ידי מציצה ושאיבה (השוה מאמר רב פפא בפרק הערל: יוֹמָא דְעֵיבָא וְיוֹמָא דְשׁוּתָא לָא מָהֲלִינַן בֵּהּ וְלָא מְסוֹבְרִינַן בֵּהּ). לַנקב שסתום שמסירים אותו לפני השאיבה וחוזרים ופוקקים בו לאחר השאיבה. אומר רב: ביום טוב אסור לפקוק את הנקב בהידוק, משום שנראה כמחבר.
לפירוש הקודם של ר"ח מדובר במגופת כד העשויה מטלית או מוך. אומר רב: ביו"ט אסור לכסות בה את פי החבית בהידוק, משום שבא לידי סחיטה (והיין הנסחט נוזל לתוך הכד).
אבל פקק הברזא המותקן בשולי החביות שלנו, שמסירים אותו ומחזירים אותו לפני הוצאת היין מן החבית ולאחריה – לדעת הכל לא אסרו חכמים להחזירו בהידוק. לדעה הראשונה – משום שלא יאבד היין, ולדעה השניה – משום שהיין הנסחט הולך לאיבוד, והוי פסיק רישיה דלא ניחא ליה.

[יעקובי]

לא מובן כלל.
גם ברישא, בהסבירו את האיסור, איירי שהיין נשפך, כמפורש בדבריו: "בזמן שהיין יוצא משם, אם בא לסתמו ולהדקו ואמר למנוע שפיכות יין אני מתכווין ולא לסתום...", כלומר הגם שאינו מתכווין לסתום אלא למנוע שפיכת היין, אסור דפסי"ר הוא. ומאי שנא בסיפא שהתיר להדק בנקב מן הצד בחביות שלנו ומטעם "שלא יאבד היין" (לפי הסברך)?

[איש_ספר]

יש"כ גדול למשיבים!

ג"א תמהתי שקראתי את דברי הערוך שכותב שלשני הפירושים הנקב הוא דוקא למעלה, שלפו"ר לא מובן החילוק לפירוש זה, ושוב ראיתי שגם האו"ז מעתיק את דברי הערוך הללו.

עד שמצאתי דברי המאירי בשבת קמה א, (ונשמט ממני למעלה) ומדבריו למדתי פתרון הדבר.

והנה דבריו

מאירי שבת.jpg (45.74 KiB) נצפה 5620 פעמים

והנה מכל הראשונים מבואר, מי יותר ומי פחות, שהנושא כאן אינו סתימה של נקב שנוצר בחבית כתוצאה משבירה או קלקול, (כההיא דשבת קלט ב וכמשנה קמו א) אלא סתימה של פתח שיש בחבית והוא סותמה בעץ או בבגד. וולפיכך הוצרך ר"ת לעשות לו סמוכות משבת קכה ב לגבי אבן שמהדקה לקירויה שהיא חשובה דופן של הקירויה, והיינו, כשם ששם אמרו שהאבן נעשית כדופן לקירויה הוא הדין כאן שהסתימה נעשית כדופן לחבית, אבל כשמתקן נקב שיש בחבית והסתימה מתאחדת עם החבית לגמרי, בזה אין צורך לגמ' שם ופשוט שחייב וע"ז נכון יותר להביא דברי הגמ' בשבת קב ב: שכן קרש שנפלה בו דרנא מטיף לתוכה אבר וסותמו (ובאמת הר"י מלוניל והמיוחס לר"ן בשבת קלט ב הביאו גמ' זו לענין סותם נקב שבחבית, יעו"ש). ומה שהוא סותם את הפתח, זה מבואר מד' הרמב"ן בשבת קיא א שהובא למעלה, שכך השימוש בגיגית של שכר שסותמים את פתחה לימים רבים, ומד' המאירי בשבת קמה א, מבואר שיש לאותה חבית שני פתחים, אחד מלמעלה (ואולי דרכו מכניסים את היין) ואחד נקב להוצאת יין אותו סותמים בברזא. ומבואר מד' המאירי שהאיסור להדק הוא רק בנקב/פתח העליון שאז יש בו סרך של בונה כי זה פתח שסוגרים אותו שלא על מנת לפתוח (ועכ"פ מיד) אבל כשמהדק את הסתימה שמהצד אינו חשוב בונה כלל, שהרי הוא סותם במקום הברזא וזה מקום שאין סותמים אותו אלא הוא עומד לשימוש תמידי.

=====================================
אכן בספר התרומה שהובא למעלה מפורש שלפי' ר"ת הסתימה נעשית מן הצד.

מעניין גם הלשון בחלק מהראשונים שנאספו למעלה, 'מגופה מן הצד', והיינו שכל סתימה מכונה מגופה?

[ביקורת תהיה]

לא מובן כלל.

ההבדל פרושֹ כשמלה: הנקב שבו מדבר רב הוא ממעל ליין, אלא שעלול להישפך יין דרכו (בעת טלטול הכד וכיוצא בזה); הנקב שבחביות שלנו הוא הברז שבשולי החבית שדרכו מוציאים את היין, ואם לא יהדקו את הפקק באומץ יזל יין דרכו.

[ביקורת תהיה]

מצאתי דברי המאירי בשבת קמה א, ומדבריו למדתי פתרון הדבר.

לכאורה המאירי אמר חדא ובעל 'הערוך' אמר חדא:
א. את 'מסובריא' פירש שהוא נקב שעשוי להוציא בו יין.
ב. בטעם ההיתר להדק פקק הברזא כתב: שלא יאבד היין.

כל סתימה מכונה 'מגופה'?

הן! תדע, שגם את הדלתות מגיפין.

[איש_ספר]

מצאתי דברי המאירי בשבת קמה א, ומדבריו למדתי פתרון הדבר.

לכאורה המאירי אמר חדא ובעל 'הערוך' אמר חדא:
א. את 'מסובריא' פירש שהוא נקב שעשוי להוציא בו יין.
ב. בטעם ההיתר להדק פקק הברזא כתב: שלא יאבד היין.

יש"כ גדול

לגבי ההבדל הראשון הוא לא מהותי, לדברי שניהם, לא אסרו להדק סתימה אלא בפתח נוסף שיש למעלה, שאין משתמשים בו בתדירות. לערוך הוא פתח להוצאת יין (דרך שאיבה כמו שכתבת) ולמאירי אולי למטרה אחרת. אבל פתח שבו מוציאים היין תדיר, והוא הפתח ששמים בו ברזא, הוא אין בו איסור להדק, שלעולם אין נראה כמחבר.

מסכים?

לגבי החלק השני, אני לגמרי לא משוכנע שמש"כ הערוך 'שלא יאבד היין' הוא נימוק להיתר, ויותר נראה שזה המשך תיאור הפעולה: לא אסרו להדק כשרוצה להדק שלא יאבד היין משום שאפי' יסחוט הולך לאיבוד (ולפי"ז אין שם נימוק למה התירו מן הצד לטעם של חיבור, ואת זה למדתי מן המאירי).

כל סתימה מכונה 'מגופה'?

הן! תדע, שגם את הדלתות מגיפין.

יש"כ!

[ביקורת תהיה]

לאור הדברים הנכוחים של מר, שמא ההבדל בין הנקב שלמעלה ובין הנקב שמן הצד כך הוא:
לפקק העליון שתי מטרות: עיקרית ומשנית. המטרה העיקרית - סתימת הפתח כדי שלא יפוגו טעמו וריחו של היין, והמטרה המשנית - שמירה מפני שפיכה אפשרית של יין. למטרה המשנית די בסתימה רפויה, והמהדקו נראה כמחבר, ולפיכך אסור להדקו ביום טוב.
לעומתו פקק הברזא – כל עצמו אינו עשוי אלא לעצור את קילוח היין דרך הברזא, ולתכלית זו יש להדק את הפקק הדק היטב, ולפיכך מותר להדקו ביום טוב, שאינו נראה כמחבר. והיינו דאמר: לא אסרו להדוקי ביומא טובא שלא יאבד היין.

[ביקורת תהיה]

מדובר בנקב המותקן בצד העליון של הכד ומיועד להוציא דרכו יין במניקית ע"י מציצה ושאיבה.

ציונים:
א. כלים פרק ט משנה ב: חָבִית שֶׁהִיא מְלֵאָה מַשְׁקִין טְהוֹרִין וּמֵינֶקֶת בְּתוֹכָהּ (כְּמִין קָנֶה חָלוּל עָשׂוּי מִמַּתֶּכֶת, שֶׁנּוֹתְנִים רֹאשׁוֹ אֶחָד בְּנֶקֶב הֶחָבִית, וּמוֹצֵץ בְּפִיו בְּרֹאשׁוֹ הַשֵּׁנִי, וְיוֹצְאִין כָּל הַמַּשְׁקִין שֶׁבֶּחָבִית דֶּרֶךְ אוֹתָהּ
מֵינֶקֶת – רע"ב).
ב. פרק השוכר את הפועל: הַהוּא גַבְרָא דְּאַסִּיק חַמְרָא בְּגִשְׁתָּא וּבַת גִּשְׁתָּא (הַיְינוּ 'דְיוֹפִי' דְּגָרְסִינַן בְּעֵרוּבִין, חוֹתְכִין שְׁנֵי קָנִים בְּשִׁפּוּעַ וּמַדְבִּיקִין רָאשֵׁיהֶן מִלְמַעְלָה וּשְׁנֵיהֶן פּוֹנִין לְמַטָּה, וּמַנִּיחִין אֶחָד מִן הָרָאשִׁין בְּחָבִית מְלֵאָה עַד שֶׁמַּגִּיעַ לְשׁוּלֶיהָ, וְרֹאשׁ קָנֶה הַשֵּׁנִי נוֹתֵן בְּפִיו, וּמוֹצֵץ מְעַט עַד שֶׁעוֹלֶה הַיַּיִן, וְשׁוֹמְטוֹ מִפִּיו, וּמַנִּיחַ חָבִית רֵיקָנִית כְּנֶגֶד הַקִּלּוּחַ וְיַיִן עוֹלֶה מֵאֵלָיו כֻּלּוֹ מֵחָבִית לְחָבִית – רש"י).

ושמא אלו הן התפקידים השונים של נקבי החבית: הנקב העליון משמש להרקת יין מחבית לחבית בעתים מזדמנות, ומאחר שרוב הזמן סתום הוא – הסתימה היא סתימה קבועה ואסורה ביום טוב משום בנין; לעומתו הנקב התחתון משמש שימוש תמידי, ומאחר שכן, הסתימה היא סתימה עראית.

[יעקובי]

הרב אי"ס, ייש"כ על דברי המאירי. ופשיטא לגמרי כדברי מר ש:

לגבי החלק השני, אני לגמרי לא משוכנע שמש"כ הערוך 'שלא יאבד היין' הוא נימוק להיתר, ויותר נראה שזה המשך תיאור הפעולה: לא אסרו להדק כשרוצה להדק שלא יאבד היין משום שאפי' יסחוט הולך לאיבוד (ולפי"ז אין שם נימוק למה התירו מן הצד לטעם של חיבור, ואת זה למדתי מן המאירי).

אולם לכאורה זו שיטת המאירי. אבל עדיין אין זה מסביר מה שכתבו חלק מהראשונים לעיל, שמדבריהם נראה בבירור שהאיסור הוא בנקב שבצד/דופן החבית. רמב"ן כתובות: 'מגופה שבדופן החבית'; ריטב"א שבת: 'מגופה שבצד החבית'; ספר התרומה: 'איסור הידוק מסוכרא שהוא מן הצד...'.

לענ"ד כל הראשונים הללו למדו דמאי דקאמר הערוך שהנקב למעלה, לפי פירוש זה, היינו גם בנקב למעלה, וכמשנ"ת בדבריי הראשונים לעיל.

[יעקובי]

ובנוגע לסתימת חביות.

פשיטא ששום זו סתימה גרועה ובלתי שגרתית, אבל לגבי שעווה איני בטוח. הרי המשנה בדף קמו כותבת 'הייתה נקובה לא יתן עליה שעווה מפני שהוא ממרח...', מסתבר אפוא שהמשנה מדברת על המציאות הרגילה, שסותמים חביות בשעווה, ובאה ללמד שאין לעשות כן בשבת. וביותר, הרי לדעת רב גם במישחא אסור, 'גזירה משום שעווה', והלכתא כוותיה, ולכאורה קשה מאוד שיגזרו אטו מציאות גרועה של סתימה בשעווה, וגם לכאורה הוי גזירה לגזירה (הרי שום במקביל הוא מדרבנן דלכן הערמה שרי), אם לא שהיא סתימה מעלייתא, והוא דבר המצוי ורגיל תדיר לסתום החבית בשעווה.

אשר על כן נראה שהתירוצים שנאמרו לחלק בין שום לשעווה מיישבים גם את זה גופא. לדברי הב"י בדעת רש"י, אה"נ בעיקרון סתימה בשעווה אסורה ג"כ מדין מתקן, אך זה רק במקום שיש באמת קלקול, כשהיין זב, אבל כשאין היין זב לאו שמיה קלקול, וממילא הסתימה בשעווה לאו שמה תיקון. ולדברי המ"מ ברמב"ם, סתימה בעובי החבית בשעווה ג"כ אסורה מדין מתקן, אולם מגבה אין זה דרך תיקון.

[איש_ספר]

לענ"ד כל הראשונים הללו למדו דמאי דקאמר הערוך שהנקב למעלה, לפי פירוש זה, היינו גם בנקב למעלה, וכמשנ"ת בדבריי הראשונים לעיל.

כבר הערתי בקיצור שהראשונים מצטטים את הערוך באופן "חפשי". (וכבר רמז ע"ז החת"ס בכתובות) אין בערוך מילה על מבטל סתימה ולא על תיקון/עשית כלי. אני לא יודע אם היה להם גי' שונה בערוך או שהם בחרו לעשות עיבוד לדבריו. לכן אין הכרח שהם הבינו כך בערוך, יתכן שהם פשוט התעלמו מקטע זה או שלא היה לפניהם.

אגב, לפי המתבאר שהנושא כאן לא תיקון חבית מחור שנוצר בה אלא סתימה בפתח שהופכת לדופן החבית, יותר נכון להשתמש במונח של עשית כלי ולא של תיקון כלי. הכלי לא היה מקולקל ולא חסר.

[איש_ספר]

ובנוגע לסתימת חביות.

פשיטא ששום זו סתימה גרועה ובלתי שגרתית, אבל לגבי שעווה איני בטוח. הרי המשנה בדף קמו כותבת 'הייתה נקובה לא יתן עליה שעווה מפני שהוא ממרח...', מסתבר אפוא שהמשנה מדברת על המציאות הרגילה, שסותמים חביות בשעווה, ובאה ללמד שאין לעשות כן בשבת. וביותר, הרי לדעת רב גם במישחא אסור, 'גזירה משום שעווה', והלכתא כוותיה, ולכאורה קשה מאוד שיגזרו אטו מציאות גרועה של סתימה בשעווה, ------ולדברי המ"מ ברמב"ם, סתימה בעובי החבית בשעווה ג"כ אסורה מדין מתקן, אולם מגבה אין זה דרך תיקון.

מטונך, הרי במ"מ מבואר שאותה סתימה של קמו א, היא מגבה, ולכן היא אסורה רק משום ממרח (ולכן שמואל אמר, משחא שרי, שרי לגמרי, וגם מתקן אין בה) וכיון שאינה תיקון למה עושים אותה? כנראה שהיו משתמשים בחומר כזה כדי לסתום חביות באופן זמני (כמו תיקון פנצ'ר של ימינו...) וע"ז הזהירו מחטאת. ואילו על סתימה מעולה לא הוצרכו להזהיר כמובן וכפשוט.

אגב, עיינת במי טל? מה דעתך על חידושו בד' הר"ח והגאונים?

[יעקובי]

כבר הערתי בקיצור שהראשונים מצטטים את הערוך באופן "חפשי". (וכבר רמז ע"ז החת"ס בכתובות) אין בערוך מילה על מבטל סתימה ולא על תיקון/עשית כלי. אני לא יודע אם היה להם גי' שונה בערוך או שהם בחרו לעשות עיבוד לדבריו. לכן אין הכרח שהם הבינו כך בערוך, יתכן שהם פשוט התעלמו מקטע זה או שלא היה לפניהם.

גם סגנון כזה אפשרי בהחלט.
ובכ"ז לעניין מבטל סתימה, עשיית כלי וכו', הרי דבריו זוקקים הסבר בסיסי בטעם האיסור, וזה מה שעשו הראשונים, אא"כ יש למר הצעה אחרת בביאור הדברים.

אגב, לפי המתבאר שהנושא כאן לא תיקון חבית מחור שנוצר בה אלא סתימה בפתח שהופכת לדופן החבית, יותר נכון להשתמש במונח של עשית כלי ולא של תיקון כלי. הכלי לא היה מקולקל ולא חסר.

הערה נכוחה. וכבר אצתי רצתי לדייק בלשונות הראשונים שטרח מר להביא לעיל, ונוכחתי כן בדיוק לשונם, ובכ"ז בתוס' הרא"ש שהובא שם נאמר: 'ונמצא מתקן כלי בשבת'.

אגב, עיינת במי טל? מה דעתך על חידושו בד' הר"ח והגאונים?

מן הסתם אין כל הכרח לעשות מחלוקת בין ר"ח לבין הרמב"ם ורש"י, ובפשטות ר"ח בא לפרש את אופן הפעולה הנעשית בזה (שהוא סותם ע"י המירוח) ולא את טעם האיסור. והרי בדף עה ע"ב איתא 'הממרח רטיה בשבת חייב משום ממחק', ומאי שנא ממרח דמשנתנו (קמו) שלא יהיה בזה משום ממחק? אלא כאמור ר"ח פירש רק את הפעולה, והאיסור הרי הוא הממחק הידוע מהסוגיא הנ"ל.

[איש_ספר]

אגב, לפי המתבאר שהנושא כאן לא תיקון חבית מחור שנוצר בה אלא סתימה בפתח שהופכת לדופן החבית, יותר נכון להשתמש במונח של עשית כלי ולא של תיקון כלי. הכלי לא היה מקולקל ולא חסר.

הערה נכוחה. וכבר אצתי רצתי לדייק בלשונות הראשונים שטרח מר להביא לעיל, ונוכחתי כן בדיוק לשונם, ובכ"ז בתוס' הרא"ש שהובא שם נאמר: 'ונמצא מתקן כלי בשבת'.

אכן,
לצערי לא שמתי לב מתחילת הערך לעקוב אחרי הלשונות, ובכ"ז לתחושתי, בל' הראשונים אין כ"כ הבחנה בין מתקן לעושה. לתקן כלי יכול בהחלט להיות במובן של ליצור כלי. דומה לשימוש בעברית: להתקין את הכלי לשימוש.

אגב, עיינת במי טל? מה דעתך על חידושו בד' הר"ח והגאונים?

מן הסתם אין כל הכרח לעשות מחלוקת בין ר"ח לבין הרמב"ם ורש"י, ובפשטות ר"ח בא לפרש את אופן הפעולה הנעשית בזה (שהוא סותם ע"י המירוח) ולא את טעם האיסור. והרי בדף עה ע"ב איתא 'הממרח רטיה בשבת חייב משום ממחק', ומאי שנא ממרח דמשנתנו (קמו) שלא יהיה בזה משום ממחק? אלא כאמור ר"ח פירש רק את הפעולה, והאיסור הרי הוא הממחק הידוע מהסוגיא הנ"ל.

ג"א בעניי סברתי כך וביקשתי חוו"ד נוספת...

[איש_ספר]

בשולי הדיון החשוב הזה:

נראה, שכל הדיון האם מותר להדק סתימה בצד החבית או לא, הוא רק כשמהדקה ואין כוונתו לבטלה שם, שלסוברים שמותר, אינו נראה כבונה/כמחבר כיון שהפתח מן הצד עומד לשתיה, ואין מבטלים סתימה שם, וכל' המאירי שהובא מעלה, אבל כל שכוונתו לבטלה, כגון שרוצה ליישן יין בחבית או כל כיו"ב, לד"ה יהיה אסור.

שימו לב שהמאירי בד' קמו א, מצטט איזה מקור קדמון שכתוב בו לענין סתימה שבברזא, כולי עלמא לא פליגי דשרי. ורי"ש לנגה העיר שם שלא נמצא לפנינו בשום מקום.

ישל"ע אם ביטול הסתימה הוא מתקן מדאורייתא או רק נראה כמתקן מדרבנן. ובמאירי כתוב סרך בונה. ול' הערוך: נראה כמחבר.

תודה רבה לרבנים יעקובי ובקור"ת על עזרתם הגדולה !

[איש_ספר]

הרב אי"ס, ייש"כ על דברי המאירי. ופשיטא לגמרי כדברי מר ש:

לגבי החלק השני, אני לגמרי לא משוכנע שמש"כ הערוך 'שלא יאבד היין' הוא נימוק להיתר, ויותר נראה שזה המשך תיאור הפעולה: לא אסרו להדק כשרוצה להדק שלא יאבד היין משום שאפי' יסחוט הולך לאיבוד (ולפי"ז אין שם נימוק למה התירו מן הצד לטעם של חיבור, ואת זה למדתי מן המאירי).

אולם לכאורה זו שיטת המאירי. אבל עדיין אין זה מסביר מה שכתבו חלק מהראשונים לעיל, שמדבריהם נראה בבירור שהאיסור הוא בנקב שבצד/דופן החבית. רמב"ן כתובות: 'מגופה שבדופן החבית'; ריטב"א שבת: 'מגופה שבצד החבית'; ספר התרומה: 'איסור הידוק מסוכרא שהוא מן הצד...'.

לענ"ד כל הראשונים הללו למדו דמאי דקאמר הערוך שהנקב למעלה, לפי פירוש זה, היינו גם בנקב למעלה, וכמשנ"ת בדבריי הראשונים לעיל.

שוב זכיתי לעמוד על האמת והצדק, שאפי' נקרא דברי הערוך כפשוטן, אין מחלוקת בין הערוך (והאו"ז שהעתיקו) והמאירי שכתבו דאין איסור להדק נקב מהצד לבין הראשונים האחרים שכתבו להדיא שאסור גם להדק מן הצד. שהרי כבר נכתב למעלה שבד' הערוך אין זכר שמבטל הסתימה שם גם במאירי (בשלושת המקומות שעוסק בענין!) אין זכר לביטול הסתימה. והכל עניין של נראה כחיבור, ומובן איפוא שיש מקום לחלק בין סתימה למעלה לסתימה מהצד, אבל שאר הראשונים הנז' שכתבו שהסתימה מהצד, הם הרי כתבו להדיא שמבטל הסתימה שם, ואם מבטלה שם, בודאי אין חילוק מהצד או מלמעלה.

כנלענ"ד אמת!

אגב, יש לדון אם הידוק הסתימה הוא מה"ת או מדרבנן, והנה הערוך כתב: נראה כמחבר, והמאירי כתב: סרך בונה, ומ' שאינו אלא מדרבנן, אבל לפי האמור א"א ללמוד מהם אלא לפי הציור שלהם שאינו מבטל הסתימה, אבל כל שמבטל הסתימה, אפשר שחייבים עליו מהתורה. ובריטב"א שבת קג וסה"ת שם הל' חייב (ואינו מוכרח) ועי' שיטמ"ק כתובות שם משיטה ישנה: והוא תולדה.

[יעקובי]

שוב זכיתי לעמוד על האמת והצדק, שאפי' נקרא דברי הערוך כפשוטן, אין מחלוקת בין הערוך (והאו"ז שהעתיקו) והמאירי שכתבו דאין איסור להדק נקב מהצד לבין הראשונים האחרים שכתבו להדיא שאסור גם להדק מן הצד. שהרי כבר נכתב למעלה שבד' הערוך אין זכר שמבטל הסתימה שם גם במאירי (בשלושת המקומות שעוסק בענין!) אין זכר לביטול הסתימה. והכל עניין של נראה כחיבור, ומובן איפוא שיש מקום לחלק בין סתימה למעלה לסתימה מהצד, אבל שאר הראשונים הנז' שכתבו שהסתימה מהצד, הם הרי כתבו להדיא שמבטל הסתימה שם, ואם מבטלה שם, בודאי אין חילוק מהצד או מלמעלה.

דברי מר באו בקצרה, ולא זכיתי לרדת לעומקם.

ילמדנו רבנו, מהו 'נראה כחיבור' שכתב הערוך? איזה סוג איסור זה? והנה הרמב"ן שבת שהביא מר למעלה הזכיר ג"כ בשם הערוך ש'אסור משום מחבר', ופירשו ש'נמצא עושה דופן', וכן הוזכר ברבים מן הראשונים שטרח מר להעתיק למעלה לשון 'משוי לה דופן' 'עבד לה דופן'. האם לדעת מר ישנה דרך אחרת לפרש זאת?

עוד הזכיר הערוך 'למאן דאסר משום סתימת הפתח כיון שמהדקו נראה כמחבר', מהו איסור 'סתימת הפתח'? האם אין הכוונה להנ"ל שבזה הוא עושה דופן ע"י ההידוק?

והנה המאירי בדף קמה פירש להדיא שזהו משום בונה, וכתב שבברזא שבצד 'אינו בנין [כלל]', ואילו בנקב מלמעלה 'הרי זה בונה'. וכן הוא ביתר דברי המאירי שהביא מר למעלה, ג"כ פירש העניין משום 'בונה'. ולענ"ד הכל היינו הך, כלומר היינו 'נראה כחיבור' היינו 'עושה דופן' והיינו 'בונה'. האם מר לא מסכים עם זה?

וגם יתר הראשונים שטרח מר להעתיק למעלה, כתבו שזהו איסור בונה: ריטב"א שבת קג 'וחייב משום בונה', וכן הוא בריטב"א כתובות, ספר התרומה 'וחייב משום בונה'.

לסיכום, אלו הן הלשונות המשמשות כאן בערבוביה בדברי הראשונים: 'נראה כחיבור', 'סתימת הפתח', 'עושה דופן' ו'בונה'. לענ"ד הכל היינו הך.

ובכל זאת, לדברי הערוך והמאירי שבת קמה האיסור הוא רק בפתח מלמעלה ולא בפתח מן הצד, ואילו לדברי יתר הראשונים האיסור הוא (גם?) בפתח מן הצד. ומהו ההבדל?

יורנו המורה ויבא שכמ"ה.

[איש_ספר]

יש"כ על שימת עינו לטובה. וענותנותו תרבני לבאר הדברים יותר, וזה החלי:

ברור שפעולה של סתימת חבית שייכת למלאכת בונה או למכה בפטיש (אמנם באו"ש אתי עלה מדין סותר, כל שסותם פתח שהיה בחבית...) ובזה אין שום שאלה, וכל הלשונות של חיבור ומשוי דופן ועוד, הולכים למקום אחד.

השאלה אם הפעולה המדוברת של חיבור ומשוי דופן וכו', היא מלאכה גמורה או דבר שאסור משום שנראה כחיבור ומשוי דופן וכו'. וכמו הרבה דברים שאסרו משום שנראה כמתקן.

הערנו למעלה שבד' הערוך וגם בד' המאירי לא נזכר שהוא מבטל הסתימה שם, ומשמע שבהידוק לבד אסור. אמנם בתוס' ובשאר הראשונים, הזכירו כולם שמבטל הסתימה, ועי' תוס' ועוד שהוסיפו שבלא ביטול אין איסור כלל (או לפחות אין חיוב) !

ומזה נראה שלערוך והמאירי, ההידוק אסור מחמת עצמו משום שנראה כמחבר, כלומר נראה כמבטל וכמשוי דופן, (וראיתי שעמד בזה בקצרה בשערי שמועות לגרמש"ש כתובות שם) אבל שאר ראשונים שהזכירו שמבטל הסתימה, לא משתמשים בלשון נראה, (ופשוט שאם האיסור משום שנראה, אין חילוק אם מבטל בדעתו או לא), אלא שכל שמהדק ומבטל הסתימה שם, משויה לסתימה כדופן (ועדיין אפשר שהוא תיקון גמור וחייבים עליו מהתורה ואפשר שהוא תיקון קל ואינו אלא אסור מדרבנן).

הערנו, שמד' הערוך והמאירי מ' שפעולה זו אינה אסורה אלא מדרבנן, והטעמנו שזה עולה יפה עם משמעות דבריהם שאין כאן תיקון/חיבור של ממש (שהרי אינו מבטל) אלא דבר הנראה כתיקון. (אמנם גם לד' שא"ר שמבטל הסתימה יתכן שהוא תיקון/חיבור מדרבנן, וכנ"ל).

ונראה פשוט שגם הערוך מסכים שאם מבטל ומהדק סתימה הוא תיקון חשוב יותר (ואפשר שהוא אף מהתורה), אלא שלד' הידוק לבד אסור משום שנראה כחיבור.

ואם נכונים הדברים, שיש כאן שתי גישות בראשונים לפרש את האיסור של רב: האם משום שנראה כחיבור, או שהוא חיבור ממש. מובן איפוא שהערוך והמאירי שמחלקים בין הידוק מהצד להידוק מלמעלה, הרי זה משום שהם מפרשים את מימרא של רב, שהפעולה אסורה משום שנראה כתיקון/חיבור, וכיון שכך, לדעתם אינו נראה כתיקון/חיבור אלא פתח שלמעלה, אבל פתח מהצד שהוא מקום יציאת יין, אינו נראה כחיבור כלל, שהרי אין זה מקום שמחברים שם. אבל שאר ראשונים שכתבו להדיא שהאיסור הוא גם בסתימה מהצד, הרי זה משום שלדעתם האיסור הוא משום חיבור אמיתי, כיון שמבטל הסתימה, ואם מבטל הסתימה מה לי מהצד מה לי מלמעלה?! אטו אם רוצה לסתום פתח מהצד כדי להטמין את החבית במרתף של יין למשך שבעים שנה, ומבטל ומהדק הסתימה שם, יש מקום שיהיה קל יותר ממבטל ומהדק סתימה מלמעלה?

ופשוט שגם לערוך אם מבטל הסתימה שם, אין חילוק במקום הסתימה, ולא אמר הערוך את דבריו אלא באופן שמהדק ואינו מבטל שאין איסורו אלא משום שנראה כחיבור, ומהצד אינו נראה.

אלו הדברים לענ"ד.

[יעקובי]

ייש"כ על הטורח לבאר ולהרחיב. אני הולך ומבין את דבריו יותר ויותר.

ברם עדיין יורשה לברר דבר מה. כתב מר:

הערנו למעלה שבד' הערוך וגם בד' המאירי לא נזכר שהוא מבטל הסתימה שם, ומשמע שבהידוק לבד אסור. אמנם בתוס' ובשאר הראשונים, הזכירו כולם שמבטל הסתימה...

אולם לגבי המאירי, הן אמת שבסיפא (בביאור האיסור בנקב העליון) לא הזכיר ביטול הסתימה, אבל ברישא (בביאור ההיתר בברזא שבצד) כן הזכיר 'שאינו מבטלה לשם':

ומסובתא דנזייתא אין ביאורה בברזא שהיין יוצא דרך בה, שהרי אמרו בה כ[ו]לי עלמא לא פליגי דשרי, שאינו מבטלה לשם, שאין קבע לשתיה, וכל היום צריך להוציאו ומוציא ומחזירו לאלתר, ואם כן מה לי של עץ מה לי של בגד הרי אינו בנין [כלל], אלא פירושו נקב גדול שנוקבין מלמעלה ומהדקה הרבה בין בשל עץ בין בשל בגד כדי שלא יתקלקל לשם והרי זה בונה.

ובפשטות הרישא מגלה על הסיפא, שזהו ההבדל בין הברזא שברישא לנקב העליון שבסיפא, שכן בברזא אינו מבטלה לשם (את הסתימה), מאחר שתדיר צריך להוציא ולהחזיר, ומשמע דמשא"כ בסיפא שככל הנראה הוא אכן מבטל את הסתימה (שהרי הרישא והסיפא דבר והיפוכו).

הלא כן?

[איש_ספר]

כי שמחתני בתגובתך

ולהערתך:

(ראשית הקטע שהדגשת נראה ציטוט מאיזה מקור עלום כמו שהעיר המו"ל ולא נראה שהוא מל' המאירי אבל אפי' אם הוא מלשונו), הרי בשלושת (!) המקומות שהוא מבאר מהו האיסור, הוא אינו מזכיר שמבטלה לשם, פרט שלד' שא"ר הוא עיקר האיסור ! וצ"ל שכוונתו שכיון שדרך הברזא שאינו מבטלה לשם, לעולם - אף שמהדק - אינו נראה כחיבור, כי אין דרך לבטלה לשם (ולעולם אם מבטלה לשם יהיה אסור גם במקום הברזא).

[יעקובי]

נראים הדברים.
ייש"כ גדול מאוד.

[איש_ספר]

כהיום הזה מצאתי מקור חשוב לעניינו שנשמט ממני עד עתה והוא תשו' רש"ג (מהדו' רבינוביץ סי' לז וראו שם המקורות הקודמים) והוא מפרש כפי' הנזכר כאן, ואפשר שהוא הגאון המובא בערוך, ואף הוא (כר"ח וערוך) לא הזכיר שמבטל הסתימה שם, ולא רק שלא הזכיר אלא להדיא לדעתו אינו מבטל הסתימה שם כמוכח מהציור שם, ועכ"ז לד' אסור להדק גם בנקב שהיין יוצא ממנו. וא"כ סו"ס יש לנו מחלוקת בין רש"ג שלערוך, שלרש"ג אף בנקב שהיין יוצא ממנו ולערוך רק בפתח החבית.