א. בגמרא ראש השנה (דף ד.) מובא:
"והתניא האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיו בני ובשביל שאזכה בה לחיי העולם הבא הרי זה צדיק גמור, לא קשיא, כאן בישראל כאן בעובדי כוכבים".
ב. יש לעיין בדברי הגמרא; היאך זה נחשב לצדיק גמור בצדקה זו והלא אין כוונתו בכך לשם שמים כי אם לצורך עצמו?
וביותר, בתוס' (דב"ה בשביל) מקשה שהרי קי"ל "אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס" (אבות א, ג), וזה שעושה ע"מ לקבל פרס יחשב לצדיק גמור?
ועוד קשה, מה ההבדל בין עכו"ם וישראל בזה שבישראל מקרי צדיק גמור ובעכו"ם לא?
ג. ובאמת רבינו חננאל כאן כתב "ויש מפרשין הרי זו צדקה גמורה".
דהיינו לא שהנותן הינו צדיק גמור אלא שהצדקה עצמה נחשבת מכל מקום לצדקה גמורה.
(ועוד עיין תוס' רבינו פרץ (פסחים ח) שגרס "צדק גמור").
וראיתי כותבים בשם החפץ חיים שבאמת בגמרא היה כתוב בראשי תיבות "צ"ג" דהיינו "צדקה גמורה". ואילו המדפיסים כשהעתיקו את הגמרא ופתחו את ראשי התיבות טעו וכתבו "צדיק גמור".
(עיין חפץ חיים עה"ת, פרשת צו, הערות "מעשי למלך" של הרב שמואל גריינמן. ועיי"ש שמוכיח כן מהגמרא גופא (ב"ב י.) שבתחילה כתבה "צדקה גמורה" ואח"כ הביאה ראיה מ"צדיק גמור" ומשמע שהוא טעות).
ד. ועדיין יש שרצו ליישב את הנוסח של "צדיק גמור".
ומצאנו בזה כמה הסברים;
הסבר אחד הוא שמדובר בישראל שכבר נתן צדקה לפי מה שמחייבת ההלכה.
ומה שנותן סלע לעני הכוונה שנותן לו סלע יותר ממה שכבר נתן ויצא יד"ח מצוות צדקה.
וכתבו (מאדה"ז תקע"ב):
"כי מה שמחוייב ליתן לצורך להחיותם הנ"ל בודאי כבר נתן כי היו כופין על זה [...] רק שפירושו שנותן סלע לצדקה בתוספת על מה שנתן די חיובו, ומוותר זאת משלו לצורך הרחבת העניים כנ"ל כי גם זו מצוה היא".
והכוונה היא שרק על הנתינה הנוספת הוא מבקש "בשביל שיחיו בני ובשביל שאזכה לחיי העולם הבא", אבל את מה שנתן כדי לצאת יד"ח מצוות צדקה - נתן בלא תנאי.
ומוסיף לומר שכל מה שסייגו חז"ל ואמרו "אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס" היינו דווקא:
"על עיקרי המצות שמחוייב לקיימן כל הבא בדת יהודי' לשמוע בקול ה' ולשמור מצותיו ותורותיו.
שאותן המצות צריך לקיימן רק מצד כי רצון ה' הוא, ונחת רוח לפניו, ולא בשביל קבלת פרס עצמו. כי אם עושם בשביל קבלת פרס עצמו נמצא עובד את עצמו ולא את רבו, אלא צריך לקיימם ולעשותם רק בשביל קיום רצון הבורא יתברך [...].
ונמצא עכ"פ מובן מכ"ז שבכל המצות, אם עושה התוספת שלהן גם ע"מ לקבל פרס מקרי צדיק גמור ובלבד שיקיים גם העיקר בלי שום תשלום גמול".
ה. הסבר שני הוא שכוונת הגמרא במי שנותן סלע "בשביל שיחיו בני" שנחשב צדיק גמור היא כשהוא ממשיך ונותן צדקה גם כשבנו חי.
כלומר לא רק שנותן פעם אחת צדקה ומפסיק לכשיחיה בנו, אלא הוא ממשיך ונותן עוד ועוד.
ורצו לדייק כן מלשון רש"י שכתב "הרי זה צדיק גמור: אם רגיל בכך".
ו. עדיין יש לבאר מה ההבדל בין ישראל לעכו"ם ומדוע ישראל נחשב בצדקה כזאת לצדיק גמור ועכו"ם לא.
רש"י ותוס' (שם) הסבירו שישראל שנתן צדקה ע"מ שיחיו וכו', גם אם ח"ו לא עלתה לו הצדקה - הישראל מצדיק עליו את הדין.
אבל אוה"ע לא כך אלא "תוהין על הראשונות" (תוס').
וברש"י כתב "אם אין מטיבין לו כגמולו - קורא תגר".
ז. אכן עיין בתוס' יו"ט (אבות, א, ג) שביאר שמה שכתבה הגמרא "עכו"ם" הוא לדוגמא בעלמא, אך אמנם אם ישראל גם הוא מתחרט על צדקה שנתן ג"כ לא הוי צדיק גמור.
וז"ל:
"ולפ"ז הא דנקטי בר"ה עכו"ם לדוגמא בעלמא, שהם תוהים כדאיתא התם בגמרא. אבל משנתינו בישראל התוהה [...] והיינו ישראל התוהה, כמו עכו"ם שהוא מן הסתם תוהה".
ח. לסיום, יש וורט שנאמר בשם אחד מתלמידי הגרעק"א:
"לכאורה קשה, מדוע כתבה הגמרא "האומר סלע זו לצדקה", והלא היה צריך לכתוב: "הנותן סלע זו לצדקה"?
יש מתרצים זאת כך: ה"אומר", דהיינו אדם שכוונתו לתת צדקה בלב שלם, אך למקבל הוא אומר: "הנני נותן לך בתור סגולה בשביל שיחיה בני".
זאת כדי שהלה יצא בתחושה שעשה טובה עם הנותן, שקיבל ממנו את התרומה, ויקח ללא בושה.
על כן הנותן צדקה באופן זה אמרו: "הרי זה צדיק גמור"; כיון שמשכיל ונוהג בחכמה בצדקותיו".
ע"כ.
יהי רצון שנזכה ליתן צדקה ונהיה צדיקים גמורים.
קמצן_קדוש
