חומרות לא טובות

[ישראל הר כסף]

לא ידעתי איזה כותרת לכתוב כאן כי סתם התלהבתי כשראיתי את זה. אין לי כוונה לעורר על ענין מסויים.

ספר חסידים (מרגליות) סימן שסב

יש דברים אם תחמיר על האדם לא יעשה המצות כמו זה: מעשה בחסיד אחד שלא היה רוצה ליגע בבשרו כשקורצתו כינה או פרעוש שלא ימצא לו כינה או פרעוש והיה לו מאוס והיה חולץ תפילין ואח"כ נוגע ולקח המאכולת ורוחץ ידו ומניח תפילין, וכשהיה הולך לפני זקנים לא היה כופף קומתו כי אמר איך אשתחוה בעוד תפילין עלי, ועוד אמר איך אראה באשתי או איך אדבר עמה בעוד שם שמים עלי ואמרו האחרים מאחר שצריכים התפילין כל כך פרישות לא נוכל לסבול ולא הניחו תפילין, אמרו לאותו חסיד הרי בטלת אותם מן המצות בחסידות שלך א"כ לא תשליך הרוק מחוטמך בעוד התפילין עליך, הלא לא נתנה תורה למלאכי השרת, ועוד אם רצית להיות פרוש בהם לא היה לך לגלות לאחרים, ואותו חסיד לא היה מנשק את בניו אלא כשהיה שמח לדבר מצוה ולבו שמח באהבת הקדוש ברוך הוא היה מנשקם בפיהם כדי שמחשבתו תכנס בלבם אמרו לו לפי דבריך תהרהר ביראת שמים בשעת ביאה שיהיו בניך צדיקים, אמר להם ברבות התאוה יהיו הבנים צדיקים לפי שהרהור התורה מבטלת התאוה. ובניו מנשקים ידיו ורגליו וברכיו על שם גשה נא ושקה לי בני (בראשית כ"ז כ"ו).

בלי קשר ממש, אבל כך אמר רבי וועלועל איידלמן זצ"ל שאדם צריך לשבור את מידותיו אבל להיזהר שלא כולם ישמעו את ה'קנעק'...
והיו שאמרו שאם אדם שובר את מידותיו אז יש לו שתי מידות רעות אלא צריך לתקן אותם ולהפנות אותם לטוב.

[מורה צדק]

כתב מהרי"ק שורש נו: אין ראוי כלל שתתעכב מלטבול משום חששא רחוקה שיש בה כמה ספיקות ולבטל בנות ישראל מפריה ורביה וכל המרבה חומרות באיסור דרבנן שהקילו בו חכמים כ"כ כדי לבטל בנות ישראל מפריה ורביה אומר אני דאינו אלא מן המתמיהין ולא מצא ידיו ורגליו בבית המדרש, עכ"ל. ומקור לדברים אלו מצינו בדברי הרא"ש פרק התינוקת סי' ג' דהשיב ע"ד הראב"ד ז"ל שראה להחמיר בהוראה אחת, והשיבו דאין דבריו נראין להחמיר אדם מדעתו ולהוציא אשה מבעלה וכו' לא ידעתי אנה רמוזה גזירה זו בהש"ס, דרבי זירא הוא דאמר בנות ישראל החמירו על עצמן שאם רואות [טיפת דם] כחרדל בסתם ראייה הוא דקאמר. אבל אם היה ידוע שבא מן הצדדין בזה לא החמירו לטמאות דם המכה, ואין לנו אלא מה שמוצאין אנו בהש"ס, ואם אדם חשוב מרוב ענותו ופרישתו אינו רוצה לסמוך על עצמו לעשות מעשה, ינהג מדת פרישותו לעצמו, אבל לא ניתן ליכתב בספר להורות בו לדורות הבאין. כי מצינו הרבה בהש"ס שחשו חכמים לתקנת עגונות והקילו מאד, כל שכן שלא יורה אדם להחמיר מדעתו אם לא שיביא ראיות ברורות מן הש"ס, ע"כ. וכתב בגנזי חיים מע' ה' אות יח דאם זה כתב הרא"ש ע"ד הראב"ד שלא יורה להחמיר מדעתו וסברתו, כ"ש אנן יתמי דיתמי דאין להורות אם לא ימצא ראית ברורות מהש"ס והפוסקים ולא בתורה שבע"פ ומעשיות ועדיות שיש בהם כדי לדחות בקנה רצוץ וכבר הרחבתי הדיבור בסה"ק חקקי לב ח"א יו"ד סי' ג"ם בס"ד. ומיהו כל זה אינו אלא כשלא יש בחומרא ההיא משום גדר וסייג אבל כשהוא מחמיר משום פריצת גדר ולעשות גדר וסייג עליו תבא ברכת טוב.

[מיוחס]

גם נתפרסם לאחרונה באחד מכתבי העת
על צדיק וישר מלפני ע' שנים שבא לפגוש בת ישראל כשרה ותכף הבחין בה שאינה ראויה לו
ע"כ עשה עצמו צולע על ירכו והיא מאסה בו
ולמחר בא אביה בטענה לשדכן שהיה ראש הישיבה איך הציע לו בחור כזה שפל ברך
ורבו מיד הבין הטעם שהרי ידע שתלמידו איננו חיגר
וההללוהו בשערים על מעשהו הרם שלא חשש לבייש עצמו והעיקר שלא לבייש בת ישראל כשרה

ואני הקטן תמה תימה גדולה עד מאד האם הצדיק הנ"ל לא חשב שיום יהיה ותפגשנו האשה הולך כאחד האדם
ותשאל איה הרופא אשר ריפא צליעה זו וכשתקבל התשובה או לאותה בושה שתמלא אותה אוי אוי אוי
ובודאי לא טוב עשה האיש ולא מחכמה צלע
אחי אין כוונתי לזלזל בצדיקים ואף כאלו אלא להזהיר חכמים בכתיבתם שלא להלל אדם בחסרונותיו
וידעתי גודל הבזיון שמבזים המשודכים את המשודכות כאשר אין המשודכים בני תורה אך אכמ"ל

[ישראל הר כסף]

זכורני מימי עלומי בישיבה שהיו כמה שהיו מקפידים על מה שכתב ה'ארחות צדיקים' בשער השתיקה ז"ל "או אם אדם אומר לך דבר שידעת כבר, שתוק עד שיגמור הדבר...גם יש לו הנאה שיאמר לך דבר, ואפילו אם יודע אתה שלא יחדש לך, שתוק עד שיגמור". אבל כמה פעמים קרה שבסוף התברר שהם ידעו גם ידעו ואז הבושה על שעשו לך טובה היתה פי עשר מאשר אם היה אומר שהוא יודע כבר.

ודבריך מזכירים לי את אותו אחד מהסיפור המפורסם שלא רצה לומר לאמו על אוכל מסויים שלא אהב ולכן שבח את המאכל ההוא וע"כ הכינה לו את זה תמיד, אותו אח תמיד התנחם בליבו שכשיתחתן יפטר מהאוכל ההוא, אבל אימו כמובן ספרה לאשתו שאם היא רוצה לעשות לו משהו שהוא כ"כ אוהב שתכין לו את המאל ההוא. הכרתי מישהו שעשה ככה ובסוף אימו קלטה שהוא לא אוהב את האוכל המסוים ההוא ותאמין לי ששהבושה והאי נעימות שהיו אז גדולים פי אלף מאשר אם היה אומר בטבעיות של בן לאמא שהוא לא הכי אוהב את האוכל.
עכ"פ אמי היתה תמיד מזהירה אותנו לא להעיז להתנהג ככה. סתם מהרגשה טבעית של קשר בריא בין אמא לבן.

[אוצר החכמה]

בקיצור תמיד צריך גם שכל

[ישראל הר כסף]

ולכן רק על פרק החסידות במסילת ישרים יש תוספת שאין בכל המידות האחרות, והיא 'משקל החסידות' ועיקרו נוגע לבין אדם לחבירו, אבל גם לבין אדם למקום.

ובזה ביארתי את מה שאמרו חז"ל 'לא עם הארץ חסיד' שלכאו' יפלא מאוד מה חידשו בזה, הרי ברור שאם אין לאדם מנה- אין לו מאתיים, וא"כ איך יעשה לפנים משורת הדין כשעיקרי הדינים אינו יודע.(המפרשים ביארו באחד שעושה מה שאומרים לו אבל מ"מ אפשר לבאר בדרך נוספת).
חשבתי לבאר שיש שני חשבונות לאדם, חשבון המעשים, וחשבון בו נמדד האדם בקשר הנפשי שלו לקב"ה, וזה יתכן למצוא אדם שלא יודע הרבה אבל תנועתו הנפשית היא לקרבת ה' תמיד באמירת תהילים בהשתפכות וכו', למשל, והנה תואר חסיד הוא על התנועה הנפשית הזו, ולא על המעשים (שהם רק נובעים מתנועה זו שלכן מהדר מאוד ומשתדל להוסיף על מעשיו בדקדוק) וע"כ הו"א שאמנם במעשים חסר לע"ה אבל תואר חסיד יתכן לו להיקרא, קמ"ל שלא.
ולמה באמת לא, זה מה שקשור להנ"ל, כי עניני החסידות בקלות מטעים את האדם מדרכי חיים לדרכים אחרות, וע"כ רק בו כתב המס"י פרק שלם להזהיר על משקל החסידות, שכל פרק זה הוא כדברי האוצר, שחייבים לשתף את השכל ברגשות החסידות, וע"כ מכיוון שהוא ע"ה הרי לא ידע כיצד להוריד 'למעשה' את רגשותיו הסוערים באהבת ה' וע"כ גם תואר חסיד לא יקרא.
מתקבל על הדעת?

[חכם באשי]

ודבריך מזכירים לי את אותו אחד מהסיפור המפורסם שלא רצה לומר לאמו על אוכל מסויים שלא אהב ולכן שבח את המאכל ההוא וע"כ הכינה לו את זה תמיד, אותו אח תמיד התנחם בליבו שכשיתחתן יפטר מהאוכל ההוא, אבל אימו כמובן ספרה לאשתו שאם היא רוצה לעשות לו משהו שהוא כ"כ אוהב שתכין לו את המאל ההוא. הכרתי מישהו שעשה ככה ובסוף אימו קלטה שהוא לא אוהב את האוכל המסוים ההוא ותאמין לי ששהבושה והאי נעימות שהיו אז גדולים פי אלף מאשר אם היה אומר בטבעיות של בן לאמא שהוא לא הכי אוהב את האוכל.

כן סופר על ר' שמואל יודלביץ, בספרו של וואלך 'מעילו של שמואל'.

[הבונה]

ודבריך מזכירים לי את אותו אחד מהסיפור המפורסם שלא רצה לומר לאמו על אוכל מסויים שלא אהב ולכן שבח את המאכל ההוא וע"כ הכינה לו את זה תמיד, אותו אח תמיד התנחם בליבו שכשיתחתן יפטר מהאוכל ההוא, אבל אימו כמובן ספרה לאשתו שאם היא רוצה לעשות לו משהו שהוא כ"כ אוהב שתכין לו את המאל ההוא. הכרתי מישהו שעשה ככה ובסוף אימו קלטה שהוא לא אוהב את האוכל המסוים ההוא ותאמין לי ששהבושה והאי נעימות שהיו אז גדולים פי אלף מאשר אם היה אומר בטבעיות של בן לאמא שהוא לא הכי אוהב את האוכל.

ואני הכרתי אדם (ואיזה אדם!!!), שתמיד היה אוכל את העליון של העוף כי הילדים לא אהבו, וכדי שלא לזרוק אשתו תמיד היתה נותנת לו, כך סברו הילדים שהוא מעדיף את העליון, וכשהיה מתארח אצלם היו תמיד מכבדים אותו דוקא בעליון. וכיון שהוא חי לפי עקרונות, ואחד מעקרונותיו היה לא לדבר מה אוהבים ומה לא, אלא פשוט לאכול מה שנותנים, נמשך הדבר שנים רבות.
רק בערוב ימיו, כאשר התארח אצל אחד מבניו, והלה התנצל שאין לו את החלק העליון והוא נאלץ לכבדו בחלק התחתון, הוא חייך. חקר הבן מדוע הוא מחייך, רק אז נודע שאביו דוקא מבכר את התחתון, ומסיבה אחרת אכל תמיד את העליון...

[הרוצה בעילום שמו]

בכלל בעניני חומרות היו צדיקים שמנעו מזה, ואעתיק מש"כ הגה"ק רשכבה"ג מהר"ש קלוגער זי"ע מ"מ דק"ק בראד, בספרו שו"ת האלף לך שלמה או"ח סימן קי"ב

בדבר מנהגו לקבל שבת ב' שעות קודם הלילה הנה ודאי יפה עושה וכל המוסיף יוסיפו לו ברכה מן השמים. וכל הזריז ה"ז משובח אך מה שהי' מנהגו להתפלל מנחה אח"כ זה לא יאות עביד כאשר הרגיש בעצמו אך מה שנהג אח"כ להתפלל מנחה אחר חצות יפה עושה ואל יניח מנהגו אף שלא יתפלל מנחה עם הציבור וכבוד שבת קודם ומה ששאל על מנהגי ידע כי אני איני נוהג שום דבר חומרא יותר מדלת העם ומהדיוט שבהדיוטים הלואי שיהי' חלקי לעוה"ב עם חד עמא דארעא הולך תמים ודל

ושפתים יושק

[דראל]

ודבריך מזכירים לי את אותו אחד מהסיפור המפורסם שלא רצה לומר לאמו על אוכל מסויים שלא אהב ולכן שבח את המאכל ההוא וע"כ הכינה לו את זה תמיד, אותו אחד תמיד התנחם בליבו שכשיתחתן יפטר מהאוכל ההוא, אבל אימו כמובן ספרה לאשתו שאם היא רוצה לעשות לו משהו שהוא כ"כ אוהב שתכין לו את המאכל ההוא.

ראיתי שכתבו זאת על הרב קובלסקי.

[מיוחס]

נכון זה הרב קובלסקי

[יאיר.]

גם נתפרסם לאחרונה באחד מכתבי העת
על צדיק וישר מלפני ע' שנים שבא לפגוש בת ישראל כשרה ותכף הבחין בה שאינה ראויה לו
ע"כ עשה עצמו צולע על ירכו והיא מאסה בו
ולמחר בא אביה בטענה לשדכן שהיה ראש הישיבה איך הציע לו בחור כזה שפל ברך
ורבו מיד הבין הטעם שהרי ידע שתלמידו איננו חיגר
וההללוהו בשערים על מעשהו הרם שלא חשש לבייש עצמו והעיקר שלא לבייש בת ישראל כשרה

ואני הקטן תמה תימה גדולה עד מאד האם הצדיק הנ"ל לא חשב שיום יהיה ותפגשנו האשה הולך כאחד האדם
ותשאל איה הרופא אשר ריפא צליעה זו וכשתקבל התשובה או לאותה בושה שתמלא אותה אוי אוי אוי
ובודאי לא טוב עשה האיש ולא מחכמה צלע
אחי אין כוונתי לזלזל בצדיקים ואף כאלו אלא להזהיר חכמים בכתיבתם שלא להלל אדם בחסרונותיו
וידעתי גודל הבזיון שמבזים המשודכים את המשודכות כאשר אין המשודכים בני תורה אך אכמ"ל

פעם אמר לי ידיד בישיבה שאם מישהו לא מעוניין במשודכת אך גם לא רוצה לפגוע בה, שיוציא ממחטה/טישו ויקנח אפו ג"פ ויאמר לה יודעת את למה קנחתי ג"פ? כנגד...(כאן, עדיף שלא אכתוב מה הוא אמר כי הוא הגזים ביותר ואין ראוי להעלות. אבל מצאתי תחליף) תקיעה,שברים,תרועה...
המשודכת ודאי תקח את רגליה ותברח והוא יצא "נקי" מכל הסיפור...וגם אם תראה אותו ברחוב אין חשש כמו במה שהובא לעיל.
החשש היחיד (והוא רציני ביותר) הוא שאותו אחד עלול להשאר רווק הרבה שנים...