בעקבות הקריאה בספר תכלית המצוות התעוררתי פעם נוספת להתלבטות ישנה שעדיין אין לי עליה תשובה ברורה.
הנה, מתוך לימוד תוכחות הנביאים עולה התרשמות ברורה, כי עיקר התביעה שלהם מישראל היא סביב עניני באדל"ח. יתירה מזו, הרבה פעמים נוסח התוכחה הוא במה שאין שום תועלת בקרבנות וצומות ועבודת השם, אם עדיין יש גזילות ועושק ומרמה. אשר על כן מדגישים הנביאים, שהחורבן יבוא אם ימשיכו בדרך של עוול ושקר, אבל אם ישובו בתשובה וילכו בדרכי משפט וחסד, אז יזכו לרוב טוב. ואמנם, יש מקומות מעטים בהם הנביא מוכיח על שמירת שבת וזהירות מע"ז ומטומאת נידה וכיו"ב, אבל מדובר במיעוט יחסי לעומת ריבוי התביעות והאזהרות על עניני באדל"ח.
לכאו' יש ללמוד מכאן שעיקר התביעה של התורה מן האדם היא דוקא על עניני באדל"ח. זהו פרי היהדות! זהו עיקר התורה! זוהי נשמת מעלת עם ישראל! ועיקר הדרישה ממנו. ועל ענינים אלו תיחרב ח"ו או תיבנה בעז"ה ירושלים והמקדש וכו'. וכל המצוות שבין אדם למקום הם ענין שני, אולי הקדמה או אולי תוצאה, או אולי נוסח אחר, אבל עכ"פ זהו ענין מישני בחשיבותו, כי עיקר הדרישה מהאיש הישראלי בפרט ומהציבור בכלל, זה ההליכה בדרכי השם להיטיב ולעשות צדקה ומשפט בחסד וברחמים.
אלא שלכאו' ניתן לדחות כ"ז בפשיטות, ולומר "מעשה שהיה כך היה". דהיינו, אין שום הכרח מה יותר ומה פחות, אלא שבדורם של הנביאים כך היה המעשה שחטאו ישראל בגזילה ובעושק אף שעדיין היו זהירים בקרבנות ובשאר חלקי עבודת השם. על כן קראו הנביאים לישראל בשם ה' לשוב בתשובה מהחמס והרוע, והוסיפו עוד שבהיותם שקועים בעבירות אלו כבר אין חפץ לה' בעולות וזבחים וכו'. אבל היה יכול להיות גם אחרת, לו יצוייר שהיה העם בשעתו דבק בחסד ומשפט, אבל בטל מתפילין וסוכה וקרבנות ומילה, או אז היו דברי הנביאים באים לאידך גיסא, ואין לבנות את סולם הערכים וסדר הקדימה בחשיבות הדברים, ע"פ התוכחות שנאמרו על מה שהיה ראוי לומר באותו הזמן.
כמובן שלעצם הנושא, יש הרבה מה להרחיב ביחסיות שבין המצוות שבאדל"מ ובין אלו שבאדל"ח, ויש ע"ז הרבה במדרשי חז"ל וכן בספרי רבותינו, ויש בזה גם עומק יותר אחר הבירור מהי המטרה של מצוות שבאדל"ח וההיתדמות לבורא וכו' וכו'. אבל אני מתעניין כעת לברר רק את הפרט שבכותרת, האם יש ללמוד מדברי הנביאים שעסקו בנושא אחד באופן מודגש יותר, שבאמת זהו הנושא החשוב יותר, או שיש לדחות שבאותו הדור זה מה שהיה ראוי לעורר עליו ביותר.
משל למה"ד, אם יעיין מישהו עוד שנים רבות בשיחותיו של מי ממשפיעי דורינו, וימצא שעיקר תוכחתו הוא על שקיעות בהבלי העוה"ז ומותרותיו, האם עליו ללמוד מכך שזהו סוד נשמתה של היהדות (לפי דעתו של המשפיע) וזהו העיקר שעבודת השם עומדת עליו, או שלא נצרכה אלא למקומה ושעתה. ואמנם דברי הנביאים נכתבו רק מפני שנצרכו לדורות, אבל עדיין אין בזה הכרח ללמוד את כל סולם הערכים ע"פ התוכחות שהיו אז.
יתכן שיש בזה חילוק בין "פשט ל"דרש". והיינו דאע"ג דלפי פשוטו נאמרו הדברים למקומם ולשעתם, וא"כ אין להוכיח מהם, מ"מ ניתנו להידרש לדורות בתורת 'דרש'. ועדיין נצטרך לדון האם זה אחד מדרכי הדרש הנכונים, לספור מה מופיע יותר פעמים ומה פחות, מה ראשון ומה שני, וכיו"ב, או שאין אדם דורש דרשות מעצמו.
וחשבתי קצת להוכיח מדברי הגמ' במכות דכ"ד איך כל נביא בא והעמידן על כמה עיקרים, ולא דחינן "מעשה שהיה כך היה", אבל כמדומני שעדיין אין בזה הכרע על שאלתי, וקשה לפרט בכתב.
אולי תוכלו להמשיך את הדיון ולהעשיר אותו במקורות או בתובנות נכונות.