ונתתם אותה אל אלעזר הכהן. מצותה בסגן. כ' הרמב"ן א' הטעמים בזה 'או היה כדי להכתיר אלעזר ולחנכו בחיי אביו במצוה מן המצוות של כהונה גדולה'.
ובמלא העומר ביאר מש"כ ואהרון יאסף ומת שם מהי ההדגשה 'ומת שם'. אלא אמרו רבותינו שלשון 'מיתה' שייכת רק במי שלא הניח בן כמותו, לכן ביואב נאמר לשון מיתה אבל דוד שהניח בן כמותו נאמר לשון שכיבה), א"כ לכאו' הרי אהרון הניח בן כמותו, שהרי אלעזר בנו היה כהן גדול תחתיו, לא היה ראוי לכתוב בו לשון מיתה. אולם בגמ' נאמר ש'עבודתו מחנכתו', היינו אין הכהן נעשה כה"ג אלא ע"י עבודה, מכאן שכל זמן שלא החל אליעזר בעבודתו עדיין אין הוא כה"ג, וממילא שייך לשון מיתה אצל אהרון. לכן הדגישה התורה שבזמן הסתלקותו של אהרון הכהן בהר ההר, קודם שנתכהן אלעזר, רק אז היה אהרון בבחי' מיתה, וזהו ומת 'שם', שרק שם הי' שייך בחי' מיתה, אך לאחר מכן בעת שהחל אלעזר בעבודתו שוב לא יצדק לשון מיתה. עכ"ד. וזה אינו עולה בקנה אחד עם תי' הרמב"ן שכבר נתחנך בחיי אביו.
ועי' בשבת ל: ששלח שלמה לחכמים אבא מת ומוטל בחמה וכלבים של בית אבא רעבים, דלכאו' צלה"ב היאך נעשו פתאום כלבים של בית אבא רעבים, וכי לא הכינו להם אוכל כבכל שבת. ותי' בלשמוע בלימודים שכל העולם ניזון בזכות הצדיקים, ואף דוד היה בזכותו מזון לכל הדור כולו, וכשמת פסקה ההשפעה, עד שאפילו כלבים ששוהים אכילתם במעיהם שלשה ימים נעשו מיד רעבים, וכל זמן שלא נקבר הצדיק אין הקב"ה מזמין פרנס אחר תחתיו, ועל כן אף ששלמה המלך היה ראוי להמשיך את השפעת המזון לעולם תחת אביו אך עדיין לא נקבר דוד, ולכן כלבים של בית אבא רעבים. ומבואר דהבן ממשיך את אביו רק אחר הקבורה.