'השכר לאמצע' בזמן הזה

[עושה חדשות]

כך כתוב בגמ' במס' כתובות
אמר שמואל: שנים שהטילו לכיס, זה מנה וזה מאתים - השכר לאמצע. אמר רבה: מסתברא מילתיה דשמואל - בשור לחרישה ועומד לחרישה, אבל בשור לחרישה ועומד לטביחה - זה נוטל לפי מעותיו וזה נוטל לפי מעותיו; ורב המנונא אמר: אפילו שור לחרישה ועומד לטביחה - השכר לאמצע.

וכך נפסק בשו"ע חו"מ סי' קעו ללא פקפוק -
השותפין שהטילו לכיס, זה מנה וזה מאתים וזה שלשה מאות, ונתעסקו כולם בממון, סתם, ופיחתו או הותירו, השכר או הפחת ביניהם בשוה לפי מנינם, לא לפי המעות. ואפילו לקחו שור לטביחה, שאילו לא מכרוה [טבחוהו] היה נוטל כל אחד מבשרו לפי מעותיו, אם מכרוהו חי ופחתו או הותירו, השכר או הפחת לאמצע... ואם התנו ביניהם, הכל לפי תנאם, בין בריוח בין בהפסד.

ובתרגום לזמנינו אפשר לומר שאם שניים נשתתפו בקניית דירה ואח"כ השכירוה, או מניות שנרכשו בשותפות ונשאו פירות, וכל כיו"ב כמו חנות פעילה, השכרת מכוניות וכו', ואחד מן השותפין השקיע פי שניים ממה שהשקיע חבירו, ולא התנו כלום ביניהם; השכר לאמצע! וכמדומה שאי אפשר לחשוב בכלל שזאת היתה הכוונה בהשתתפות, שיחלקו ברווחים שווה בשווה ולא לפי אחוזים.

ובאמת ראוי להבין את שורש הדין, וכבר עמד ע"ז הרמב"ן בכתובות. ז"ל שם "וטעמא דהא מלתא דכיון שהטילו לכיס זה מנה וזה מאתים ולא התנה עמו שיטול לפי מעותיו מסתמא השכר לאמצע משום דניחא ליה בשותפותיה כי היכי דליעסיק בה טפי או משום דכי לית ליה אלא מאתים לא מצי זבין כמה דניחא ליה וכי אית ליה תלת מאה מצי מזבין כמה דבעי. הרי שהיה שור שוה שלש מאות ואית ליה מאתן לא מצי למזבניה וכי משתף בהדיה האי מצי למזבניה, וכן אתה אומר בכל מיני עיסקא ואף על גב דלאו בעלי חיים נינהו דמאן דאית ליה זוזי טפי רווח בהו טובא ועוד דמזלא דבי תרי עדיף ומחלי להדדי". ועוד האריך שם הרמב"ן בדברי הירושלמי בסוגיא זו עי"ש, (ז"ל הירושלמי "וקשיא ההין יהיב מאה דינרין וההין יהיב עשרה ואת אמר הכין, חברייא אמרין יכול הוא מימר ליה על ידי עשרה דינראי סלקת פרקמטיא, פירוש על ידי עשרה דינרין שלי הפרקמטיא עולה שאינך יכול לקנות כל דבר אלא בעשרה דינרין שלי"). אבל עכ"פ להלכה אין בזה חילוק בין סוגי השותפויות, ולעולם השכר לאמצע.

כעת השאלה מתחלקת לשניים
א} מה נהוג לפסוק בכה"ג בזמנינו, האם יש בפוס' שכבר כ' להדיא דהאידנא לא דייני' הכי.
ב} מה שורש הדבר שגרם (אם גרם) לשינוי באומדנא בזמנינו לעומת זמן הגמ' והשו"ע.

[ישנו]

מה שגורם לשינוי האומדנא זה שהשוק היום בנוי אחרת לגמרי, פעם מי שמכר חפצים זה היה בהכרח בגלל אונסי דזוזי. מה שיל"ע זה איך להתייחס לכל דיני חו"מ הנובעים מזה.

[עושה חדשות]

פעם מי שמכר חפצים זה היה בהכרח בגלל אונסי דזוזי.

זה הסבר להנ"ל או דוגמא נוספת?

[ישנו]

פעם מי שמכר חפצים זה היה בהכרח בגלל אונסי דזוזי.

זה הסבר להנ"ל או דוגמא נוספת?

כמדומני שזה גם יכול להסביר, כשאדם קונה היום חפץ ההסתכלות עליו זה כערך מסחרי, ולכן פשוט שמסתכלים לפי אחוזים, פעם כשאדם קנה חפץ היה לו איזו זהות עם החפץ, ומה שזה נתן מנה וזה מאתיים לא כ"כ משנה, כי למעשה בזכות שניהם החפץ קיים, והוא קשור לשניהם, זה שתאורטית אם ימכרו אותו האחוזים יתחלקו באופן שונה לא כ"כ משנה על ההסתכלות העכשווית על החפץ.

[עושה חדשות]

תודה, מאד מעניין. יש לך דוגמאות נוספות לדיני חו"מ הנובעים מזה?

[גם זו לטובה]

היה לי פשוט שלדינא כיום יש אומדנא ברורה שאין השכר לאמצע, ומעיון מקופיא בספר פתחי חושן, ל"מ שהעיר בזה, אלא הוא מאריך כדרכו בכל פרטי הדינים, וצ"ע.

[שש ושמח]

לדעתי ההסבר משום שלא היה כ"כ יחס לכסף כדבר נושא פירות [והיינו טעמא דריבית], ועיקר ריוח המסחר היה ע"י טרחת הסוחר ולא ע"י השקעת המעות, ולכן סתמא דמילתא שאם טורחים בשווה נחלקים ברווחים בשוה. ומסתבר שגם בזמנם אם השתתפו בעיסקה שאין בה טירחא, כגון שקנו קרקע ע"מ למוכרה בריוח וכדו', השכר לפי המעות.
ולכן בזמנינו שהיחס למסחר הוא שהכסף נושא פירות ודאי שיחלקו לפי המעות.

[בברכה המשולשת]

בפשטות, מכיוון שהכל לפי תנאם, כמבואר, ובימינו הרגילות הפשוטה היא בכל מסחר משמעותי לעגן את הדברים בחוזה מראש, ושם הדברים מפורטים, אז אין צורך שהפוסקים יכתבו לגבי האומדנא

[ישא ברכה]

אין ספק שדברי הגמרא נראים כנגד ההבנה הפשוטה.
האם כוונת הגמרא מצד אומדנא שכאשר לא עשו תנאי בינהם אז האודמנא היא שהשתפפו על דעת שיחלקו ברווחים בשוה, או שיש כאן סיבה מהותית, כלומר עצם מה שהם שותפים אז הם צריכים ליטול חצי ברווחים, אולי מפני שסיבת הרווח בסופו של דבר היא מחמת שניהם יחד, וכל אחד בפני עצמו אינו יכול להרויח מאומה, במיוחד כלפי רווחים שהם מפעולת הדבר המשותף, ואינם תוספת בעצם הדבר.

אולי סיבת השינוי נעוצה בכך שבעבר האפשרויות היו מעטות, ויתכן כי שני השותפים הללו, אין להם כל אפשרות אחרת, ואף אמנם אחד השקיע יותר מחבירו אולם בסופו של דבר כלפי התוצאה אין לזה הרבה משמעות. מה שאין כן בימינו האפשרויות רבות, ואף אדם לא יסכים להשקעה בצורה כזו, ואם השותף ירצה לקבל יותר מחלקו, לא תתחיל בינהם כל שותפות.

[ישנו]

תודה, מאד מעניין. יש לך דוגמאות נוספות לדיני חו"מ הנובעים מזה?

כמובן הדין של תליוהו וזבין.
ודין אונאה מעשית לא נוהג בכלל, ונראה לי שזה גם קשור לזה שאין מחיר אמיתי לחפץ, המחיר היום הוא מה שניתן להשיג על החפץ בשוק, בניגוד לפעם שהשווי אמור להוות תמורה אמיתית לחפץ והשוק יותר סימן למהו שוויו האמיתי ולא רק אמצעי לעשיית עסקים.

[שומע ומשמיע]

שאין מחיר אמיתי לחפץ, המחיר היום הוא מה שניתן להשיג על החפץ בשוק, בניגוד לפעם שהשווי אמור להוות תמורה אמיתית לחפץ והשוק יותר סימן למהו שוויו האמיתי ולא רק אמצעי לעשיית עסקים.

איני מבין את דבריך מה הכוונה שווי אמיתי ונכב"ב

[שומע ומשמיע]

שאין מחיר אמיתי לחפץ, המחיר היום הוא מה שניתן להשיג על החפץ בשוק, בניגוד לפעם שהשווי אמור להוות תמורה אמיתית לחפץ והשוק יותר סימן למהו שוויו האמיתי ולא רק אמצעי לעשיית עסקים.

איני מבין את דבריך מה הכוונה שווי אמיתי ונכב"ב

[גם היום המחיר לא נקבע על פי מה שאפשר להשיג עליו אלא על פי היצע וביקוש (כמו פעם וכנכב"ב), כמובן שחלק מההיצע וביקוש מורכב מאחוז אלו בשוק שמעונינים לעשות איתו עסקאות ושוקלים כמה ירוויחו עליו]

[הוגה ומעיין]

אופן החלוקה לא צריך להיות קשור לתיאוריות המשתנות מאז אדם סמית ועד ימינו על מה מתבסס המחיר. הוא תלוי במישרין במנהג השותפין בכל מקום, וכפי שכתבו רשב"ח והרמב"ם וכל הפוסקים בעקבותיהם שאם התנו הכל לפי תנאם כיון שתנאי שבממון קיים, ובמקום שבלי להתנות בפירוש המנהג שונה, הרי שהולכים לפי מנהג המדינה.

בטעם הדבר שבעבר נהגו שיהיה השכר לאמצע, לא צריך לשער השערות והרי דברי רבותינו לפנינו, לדעת הרא"ש כיון שהמתעסק חריף ובקי (ולכן כשיש תחרות בתחום המתעסקים משתנה טעם זה), ובירושלמי הובאו עוד טעמים, והסמ"ע סובר שתלוי אם דין זה הוא רק בדבר שא"א למכרו לחצאין, שא"כ הטעם בזה שונה וכמו שרמז הפותח כאן.

[ישנו]

שאין מחיר אמיתי לחפץ, המחיר היום הוא מה שניתן להשיג על החפץ בשוק, בניגוד לפעם שהשווי אמור להוות תמורה אמיתית לחפץ והשוק יותר סימן למהו שוויו האמיתי ולא רק אמצעי לעשיית עסקים.

איני מבין את דבריך מה הכוונה שווי אמיתי ונכב"ב

הכוונה פשוטה, כיום מסחר בנוי על שיווי המשקל שיש בין הקונה למוכר, מה שהמוכר יכול לנצל מהקונה ולהיפך, ולכן אם מישהו בשעת לילה מאוחרת מוצא בקבוק קולה קטן קר ב12 שקל, לא יכול להתלונן שגוזלים אותו, ובוודאי לא יכול לבקש את ההפרשים מהמחיר, מי שלא רוצה שלא יקנה, (הגמ' ריש איזהו נשך שואלת למה לא נלמד אונאה מגזל, מאידך בדף נ"א. מבואר שגם מי שיודע שמאנים אותו יש לו תביעת אונאה).
ברור שגם פעם המחיר היה בנוי על ההסכמה של השוק, אבל זה עבד לפי הנתונים המציאותיים, כמה שיש באמת יותר היצע בשוק המחיר משתנה, וזה לא שכל אחד מחליט בכמה למכור, אלא זה נתפס שכשיש חסר בשוק באמת הדברים שווים יותר ולהיפך.
(העולם של פעם הוא בלתי נתפס כיום, אבל באמת המציאות הייתה אחרת, וכפי שר"ת תמה בריש הזהב איך ייתכן שמחיר הזהב ירק ב50% אחרי כאלף שנים, מה שהיום קורה בשבוע).

[עושה חדשות]

תודה לכולם.

אחרי כל ההגבלות והחילוקים המבוארים בפוס', אולי כבר אין תימה כ"כ.

הנה לש' הנתיבות, בחידושים סקי"ד -

עיין ביאורים [ס"ק ח' - י"ב] שיצא מהן הרבה חילוקי דינים. א) דאם נשתתפו לעסוק בסחורה לטרוח במכירתה השכר לאמצע, כיון דבעל המועט מחויב לטרוח עצמו כמו בעל המרובה בשוה, ולכך הריוח וההפסד ג"כ בשוה. ואפילו קנו שור לטרוח בו לפטמו להשביחו ולשחטו וכל כיוצא בזה, כל שמוטל הטרחה על בעל המועט כמו על בעל המרובה, נוטל השכר בשוה. ב) הריוח שעלה אחר זמן חלוקה שאין לאחד שוב שעבוד על חבירו לכוף לחבירו לטרוח במכירת הסחורה של שותפות, משום הכי הריוח שעלה אחר זמן חלוקה הוא לפי מעותיהם. ג) אם התחילו לישא וליתן בהעסק על קביעת זמן, ואח"כ שינו מדעתם הראשונה שלא לעסוק שוב בהעסק זה רק בעסק אחר, ולא התחילו לישא וליתן עדיין בעסק אחר, הריוח שעלה על העסק הראשון אחר השינוי הוא לפי מעותיהן, דהוי כאחר זמן החלוקה כיון שאין להם שוב שעבוד מאחד על חבירו בעסק הראשון, אבל אם כבר עשו ביניהם זמן בעסק אחר והתחילו לישא וליתן בהעסק אחר, השכר לאמצע כמו בעסק הראשון. ד) הריוח וההיזק אפילו מגניבה שעלה על המעות או סחורה שהניחו לתוך השותפות ועדיין הוא בעין מה שהניחו בתחילה לתוך השותפות, הריוח וההפסד העולה על הבעין הוא לפי המעות. ה) אמנם בסחורה שהחלקים מצורפים שא"א לאחד מהן לחלוק ולקבל הריוח על חלקו עד שימכר ג"כ של חבירו עמו, כגון שקנה שור לחרישה או מרגלית אחת או כלי אחד, וכן בכל מקום שא"א לקבל הריוח עד שימכר שני החלקים, אז אפילו אחר זמן החלוקה או כששינו, השכר לאמצע. ואפילו הריוח שעלה על המעות שהניחו בעין, כל שא"א להיות הריוח בלתי מכירות שני החלקים ביחד השכר לאמצע. ו) וכן אם קנה שור לשחיטה לחלקו באיברים מיד, או שאר דבר כיוצא בו שאין אחד משועבד לטרוח לחבירו, ואפילו בשור לחרישה שקנו שלא לטרוח בשותפות רק לחרוש בו זה ב' ימים וזה יום אחד. שהדין הוא שהריוח לפי מעותיהן, מ"מ אם מכרוהו השור החי ולקחו ריוח באופן שלא היה באפשר ליטול ריוח זה בלתי מכירת שני החלקים יחד, ריוח כזה הוא לאמצע: ז) אם עלה ריוח הרבה בעוד שהיה השכר לפי מעות, ואח"כ נזדמן אחד נותן ריוח מועט בכדי שימכור לו הכל ביחד, ואותו המעט אי אפשר ליקח בלתי אם ימכור שני החלקים ומכרו בסתם, ודאי דהדין נותן שאין בעל המרובה מפסיד חלקו שהיה מגיע לו מקודם. ח) אם קנו שור לחרישה והרויחו וחלקו הריוח לאמצע, ואח"כ נמלכו לשחיטה ושחטוהו והיה בו היזק, אף דעכשיו ההיזק הוא לפי מעותיהן, מ"מ משלימין תחילה היזק שהיה להם ואח"כ חולקים בהריוח, כי רווחא לקרנא משתעבד. ט) אם קנו קרקע שאין בה דין חלוקה לעצמם, ואח"כ מכרו והרויחו, הריוח לפי מעותיהן כל שאין הריוח מחמת שותפות שיש בו טורח והתעסקות, דדוקא דכל שהשותפות הוא על דבר שיש בו טורח ונשתעבד בעל המועט לעסוק בשוה עם בעל המרובה, אז הריוח לאמצע. י) כל הני דינים בנשתתפו לדעת, אבל אם נעשו שותפים שלא מדעת, כגון בכור לפשוט או שהיה לו שותפות עם אביו בשור לחרישה ואח"כ מת אביו וירש עם אחיו החצי, שיש לזה ג' חלקים ולאחיו רביע, הריוח לפי מעותיהן אף במקום שהחלקים מצורפים. כך נראה לי ביאור דינים היוצאים מסעיף זה.