מבואר בשו"ת הרי"ד (סימן מז) שאם אדם כונס את אשתו לחופה ואינו מתכון לקנותה לא חלו הנישואין והיא נשארה רק ארוסה (מקודשת), וקשה למה אין כאן חיסרון של דברים שבלב? מה זה שונה ממכירת חמץ שעושה קנין בלי כוונה לקנות ומהני מדין דברים שבלב?
עלו בדעתי שתי רעיונות, איזה מהם הוא הנכון?
א) נישואין אינם קנין אלא מצב ומציאות של הנהגת אישות (קה"י קידושין יט), וממילא אין כאן את הכללים של דברים שבלב, שאין כאן עשיית חלות קניינית, אלא ענין מציאותי.
ב) אה"נ אם האיש לא אומר את דעתו לאשה יש כאן דברים שבלב, אבל אם הוא אומר לה (או להפך) אין כאן דברים שבלב, אף שכולם אינם יודעים, ולפ"ז צריך לבדוק מה הדין במקדש אשה ואומר לה בשקט 'אני לא מתכון לקדש אותך ואין זה אלא משחק', 'הרי את מקודשת וכו''