גַּם הוּא לִי לִישׁוּעָה כִּי לֹא לְפָנָיו חָנֵף יָבוֹא
מי יראה ישועה?
ומי פה החנפן?
לשון הרמב"ן
גם הוא לי לישועה - שלא אענש על תוכחתי ודברי. אבל אם אשתוק ואסבול הרהורי לבבי , תאבד נפשי מלפניו; כי אז אהיה חונף , ולא יבוא חונף לפניו. או יהיה פירוש גם הוא לי לישועה - בתוכחתי , ולא לכם שתאמרו חנף. כי לא לפניו חנף יבוא - ליהנות מזיו השכינה.
לפירוש הראשון מדברי הרמב"ן עולה שאדם שעובר קושי מסוים בחיים, ובא נאמר יש לו פה שם שאלות וספקות אז אם הוא מדבר ושואל על דרכי ההשגחה זה בסדר ולא יענש ע"כ אבל אם האדם שומר את התלונות בבטן וסובל (ואולי אפי' אומר לעצמו שהוא צריך להתחזק באמונה) אז הוא פשוט חנפן ולא לפניו חנף יבוא להינות מזיו השכינה.
ובפירוש הר''י מטראני לאיוב הדברים יותר חדים
גם הוא לי לישועה - יושיעני בעבור דברי , כי אינו רוצה חנף. ואם הייתי אומר כי כדין עושה לי , הייתי חנף , ואין השם מתרצה בכך.
רק שדבר אחד אני לא מבין הרי בסופו של דבר האדם יודע שהקב''ה צודק וכמו שאיוב בסופו של דבר ג''כ הודה, אז הבן אדם יכול לטעון בשביל מה לי כל התהליך של הבירור ושאלות וכו' הרי בסופו של דבר אני אגיע לאותה מסקנא ולמה האדם יחשב לחנפן.
ולומר שאיוב לא צודק בטענתו כאן לא ככ"כ נראה מדברי המפרשים.