קושיית האמרי אמת

[מתפעל]

בגמרא ברכות נ"ד ע"א נאמר:

"חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה שנאמר {דברים ו-ה} ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך וגו' בכל לבבך בשני יצריך ביצר טוב וביצר הרע, ובכל נפשך אפילו הוא נוטל את נפשך, ובכל מאדך בכל ממונך".

מקשה הרבי מגור זצ"ל, הרי מצות אהבת השם היא מצות עשה. והרי לא חייבים למסור את הנפש על מצות עשה?

באופן פשוט היה ניתן ללמוד את הגמרא שמדובר כשרוצים להעביר אדם לשמד ואז חייב למסור את הנפש בגלל שאוהב את השם. כלומר, כן מדובר על ע"ז שמצווים למסור את הנפש ולא לעבור עליה.
אבל כפי הנראה הרבי מגור למד את הגמרא שלא מדובר בגזירת שמד אלא למשל שאדם נמצא בצרה גדולה של סכנת חים ועומד למות, והתורה מצוה עליו שלא יבוא בטרוניא לקב"ה, בדומה למימרא הקודמת שחייב לברך גם על הרעה, וימשיך לאהוב את השם.
ועל זה שאל, וכי מצווה למסור הנפש עבור מצות עשה? רק שלא כל כך ברור, אם מדובר שעומד למות, מה הברירה שלו? וכי הוא מוסר את נפשו?

באמת קשה לי להבין את דבריו.

[אוצר החכמה]

הגמרא בפסחים כה א מפרשת את הפסוק הזה על ע"ז, (אבל באמת אינה מביאה את המשנה הזאת אלא ברייתא שם וזה עצמו צריך ביאור)

מה התירוץ שלו אולי זה יעזור להבין מה היה קשה.

[מתפעל]

הנה תירוצו המעניין:
"אך מכאן ראיה דהא דאיתא שבכל מצוות עשה מכין אותו עד שתצא נפשו, ואין לזה מקור אלא מכאן". עכ"ל.

לכאורה לפי דרכו, היה יכול גם להקשות על ההמשך: 'בכל מאודך בכל ממונך', והלא למצות עשה מחויב רק חומש ממונו.

[שמח תשמח]

לכאורה לפי דרכו, היה יכול גם להקשות על ההמשך: 'בכל מאודך בכל ממונך', והלא למצות עשה מחויב רק חומש ממונו.

תעשה חיפוש באוצר החכמה +כל-ממונך חומש ותקבל הרבה תוצאות שמדברים מזו הקושיא.

[מתפעל]

למה שיהיה קשה, הרי הפשט הפשוט בגמרא שתתן את כל מאודך בכדי שלא לעבור על דת. וע"ז שואלים אם את נפשך, ק"ו לממונך.
רק לא"א שלמד שמדובר בעשה גרידא קשה.

ואין לי כניסה לאוצר.
אדרבה, אולי תביא לי כמה מראי מקומות.

[אוצר החכמה]

הנה תירוצו המעניין:
"אך מכאן ראיה דהא דאיתא שבכל מצוות עשה מכין אותו עד שתצא נפשו, ואין לזה מקור אלא מכאן". עכ"ל.

נשמע לא מובן, הלא מכין אותו עד שתצא נפשו זה בגלל שהוא מסרב לעשות את המצווה, אבל מי שרוצה ולא יכול, לא מחוייב להוציא יותר מחומש, וכן לא מחוייב למסור את נפשו, ואפילו חולה שכרוך בייסורים, לא מחייבים אותו ללכת לעשות את המצווה. איפה הדברים כתובים?

אלא אם כן כוונתו לגמרי אחרת, שהפשט הפשוט הוא כדבריך, שמדובר בע"ז וכדומה רק יש כאן רמז לעניין? השאלה אם זה נכנס בדבריו?

[מתפעל]

לא מובן לי מה לא מובן לך.
למה מכין אותו עד שיעשה את המצוה?
כי יש כאן רמז בכל נפשך (אסמכתא כמובן לא לימוד גמור הרי מכין אותו הוא מדרבנן) שצריך אדם למסור נפשו על מצות עשה ומכיוון שהוא עצמו לא עושה כך, "עוזרים" לו בי"ד לקיים את זה.

זה נמצא באמרי אמת ליקוטים.

[אוצר החכמה]

לא מובן לי, שהרי אדם לא צריך למסור נפשו לקיים המצווה וכאן עושים את זה רק בגלל שהוא רשע ומסרב לקיים את המצווה, אבל אם זה רק רמז בעלמא, אז אין קושיה כמובן.

[שמח תשמח]

הסתכלתי קצת בספרים וראיתי דפשיטא לרובם שבכל מאודך שחייב אדם למסור כל ממונו הוא רק במצוות ל"ת, אבל במצוות עשה רק עד חומש.

[מתפעל]

יישר כח

ועוד שאלה נחמדה מהאמרי אמת


בבראשית רבה פר' צ"ג מובאת הטענה שהיתה ליהודה ליוסף שרצה לקחת את בנימין לעבד:

"אמר רבי סימון בנימוסות שלנו כתיב (שמות כב) ואם אין לו ונמכר בגניבתו וזה יש לו לשלם".

"וקשה, הלא הדין הוא ונמכר בגניבתו ולא בכפילו והגביע חזר לידי יוסף ובעבור הכפל ממה נפשך לא היה לו להימכר אף אם לא היה לו לשלם.
ואפשר לומר שיוסף תפס את הגביע עבור הכפל ותבע את הקרן". עכ"ל.

האם באמת כך הדין? שאם תופס בעל הבית הגניבה יכול לומר שלוקח את זה עבור הכפל ונמכור את הגנב עבור הכפל? נשמע לי חידוש גדול.
הרי לפי תירוץ זה, איך בכלל יתקיים הדין של בגניבתו ולא בכפילו? תמיד כשהגנב ישלם את הקרן, יגיד הנגנב שלוקח את זה עבור הכפל.

[איש אשכולות]

יישר כח

ועוד שאלה נחמדה מהאמרי אמת


בבראשית רבה פר' צ"ג מובאת הטענה שהיתה ליהודה ליוסף שרצה לקחת את בנימין לעבד:

"אמר רבי סימון בנימוסות שלנו כתיב (שמות כב) ואם אין לו ונמכר בגניבתו וזה יש לו לשלם".

"וקשה, הלא הדין הוא ונמכר בגניבתו ולא בכפילו והגביע חזר לידי יוסף ובעבור הכפל ממה נפשך לא היה לו להימכר אף אם לא היה לו לשלם.
ואפשר לומר שיוסף תפס את הגביע עבור הכפל ותבע את הקרן". עכ"ל.

האם באמת כך הדין? שאם תופס בעל הבית הגניבה יכול לומר שלוקח את זה עבור הכפל ונמכור את הגנב עבור הכפל? נשמע לי חידוש גדול.
הרי לפי תירוץ זה, איך בכלל יתקיים הדין של בגניבתו ולא בכפילו? תמיד כשהגנב ישלם את הקרן, יגיד הנגנב שלוקח את זה עבור הכפל.

עי' מנחת חינוך מצוה מב אות ב באריכות.

[מתפעל]

יישר כח איש אשכולות

לא תוכל לסכם לנו במשפט אחד מה המסקנה שלו שם?

האם באמת בזה הוא מסתפק?

[יאיר.]

לדעתי התירוץ נאמר ע"ד המליצה והדרוש, וודאי לא באופן מעשי-הלכתי...

[שמח תשמח]

לדעתי התירוץ נאמר ע"ד המליצה והדרוש, וודאי לא באופן מעשי-הלכתי...

אם התירוץ נגד ההלכה, אזי אי אפשר לאומרו על דרך מליצה ולא על דרך דרוש. כמובן.

[יאיר.]

לדעתי התירוץ נאמר ע"ד המליצה והדרוש, וודאי לא באופן מעשי-הלכתי...

אם התירוץ נגד ההלכה, אזי אי אפשר לאומרו על דרך מליצה ולא על דרך דרוש. כמובן.

חלוקות דיעותינו.

[שמח תשמח]

לדעתי התירוץ נאמר ע"ד המליצה והדרוש, וודאי לא באופן מעשי-הלכתי...

אם התירוץ נגד ההלכה, אזי אי אפשר לאומרו על דרך מליצה ולא על דרך דרוש. כמובן.

חלוקות דיעותינו.

חיפשתי באוצר החכמה ולא מצאתי בשום מקום תירוץ על דרך הדרוש שיהיה נגד ההלכה. אולי תתן לנו דוגמא לאמת את אמירותיך. הרי דעתך כמובן מתבססת על איזה מידע מוקדם...

[יאיר.]

כרגע הדוגמא שעולה לי לראש היא נשואי בת שלמה עם הנער במגדל (מובא במבוא לתנחומא הקדום -בובר שנישאה לנער עפ"י שני עדים-מיכאל וגבריאל שהוא נגד ההלכה שאינם בנ"א) למרות שאני מודה בשני דברים:

א.אינו דומה מקרה זה לדוגמא דלעיל משום שאצל יוסף עדיין לא נתנה התורה בזמנו (ולמרות שקיימו השבטים את התורה עדיין צריך ביאור בכמה וכמה מקרים שנראים סותרים לזה) ולכן יכל לקחת את בנימין לעבד ואילו אצל בת שלמה התורה נתנה כבר ומחוייבת היתה להנשא לפי ההלכה.

ב.יהיו אולי מי שיערערו באמיתות המעשה של נשואי בת שלמה.

[הבונה]

כרגע הדוגמא שעולה לי לראש היא נשואי בת שלמה עם הנער במגדל (מובא במבוא לתנחומא הקדום -בובר שנישאה לנער עפ"י שני עדים-מיכאל וגבריאל שהוא נגד ההלכה שאינם בנ"א).

אולי תוכל לציין באיזה עמ' זה שם, תמיד סברתי שזו המצאה של ממציאן מפורסם, והנה אני מבין מדבריך שיש לזה מקור קדום.
אך המבוא אינו חלק מן המדרש עצמו אלא של המהדיר בובר. כך שצריך לראות מאין שאב כך, לכן אבקש לציין כנ"ל.

[יאיר.]

כרגע הדוגמא שעולה לי לראש היא נשואי בת שלמה עם הנער במגדל (מובא במבוא לתנחומא הקדום -בובר שנישאה לנער עפ"י שני עדים-מיכאל וגבריאל שהוא נגד ההלכה שאינם בנ"א).

אולי תוכל לציין באיזה עמ' זה שם, תמיד סברתי שזו המצאה של ממציאן מפורסם, והנה אני מבין מדבריך שיש לזה מקור קדום.
אך המבוא אינו חלק מן המדרש עצמו אלא של המהדיר בובר. כך שצריך לראות מאין שאב כך, לכן אבקש לציין כנ"ל.

אכן הרבה כנראה סוברים שהיא הומצאה ע"י ח"נ ביאליק וי"ח רבינצקי שר"י ב"ספר האגדה" אך להוי ידוע שבסוף כל אגדה המובאת שם מצויין מקורה.
אגדה זו מובאת ע"י בובר באחד מכתבי היד שראה והרי היא לפניכם:
http://www.otzar.org/wotzar/Book.aspx?7755&&page=139 אות מב

אמנם עיין כאן:
http://btjerusalem.com/km_files/km02.htm

[הבונה]

תודה רבה
דוקא לא חשבתי על ביאליק, אלא על ספרו של ר"י רוזנברג על שלמה המלך (באוצר מצאתי רק את התרגום ליידיש בשם "חכמת שלמה המלך" בלא ציון שם המחבר), שם ראיתי את הסיפור. שמחתי לדעת כי יש מקור לסיפור זה.
לקישור השני שהבאת אינני יכול להכנס כי הנני מנותב.
אשמח אם תרשום ראשי פרקים.

[יאיר.]

לקישור השני שהבאת אינני יכול להכנס כי הנני מנותב.
אשמח אם תרשום ראשי פרקים.

בת שלמה במגדל

אגדה זו לקוחה מתוך מדרש תנחומא שהועלה על הכתב בסביבות המאה התשיעית לספירה.

ח"נ ביאליק כתב בהשראת הטקסט המדרשי את "אגדת שלושה וארבעה" שנכללה בספרו "ויהי היום" בשני נוסחים שונים.

[מתפעל]

עוד קושיא מהאמרי אמת זי"ע על הגאון מוילנא, שהרבי קורא לה 'טעות'.

אביא את דברי הגאון במלואם, ואחר כך את דברי הרבי.

הגאון נמצא בסוף זרעים ליקוטים מהגר"א, בדיבור המתחיל: איתא בקידושין.

"אמר שמואל קידשה בתמרה, אפילו עומד כור תמרים בדינר, מקודשת חיישינן שמא שווה פרוטה במדי. וכתב רש"י כלומר במקום שאין תמרים מצויים. ורבינו הגאון ז"ל אמר פירוש אחר. דאיתא במשנה דבבא קמא הגוזל את חברו שווה פרוטה ונשבע, יוליכנו אחריו אפיו למדי. יש לדקדק בלשון, 'אפילו למדי', מפני מה אמרו דוקא מדי? ואם שרחוק הוא הוי ליה למימר אפילו לסוף העולם מחויב הגזלן לילך בכדי שיחזיר את הגזילה. אבל נראה דאיתא בישעיה 'הנני מעיר עליהם את מדי אשר כסף לא יחשבו וזהב לא יחפצו בו', ופירש הרב הגאון ז"ל דפירושו מחמת שיש להם כסף וזהב הרבה. לכך אמר יוליכנו אחריו אפילו למדי אף שבמדי לא חשוב פרוטה אף על פי כן צריך. לכך אמר חיישינן שמא שווה פרוטה במדי, פירוש מחמת שהמטבע לא חשיב כלל, יכול להיות שהתמרים שווה פרוטה במדי". עד כאן לשון המלקטים.

הנה כי כן הגאון ביאר שני מימרות שבהם מוזכרת מדי. המקדש בתמרה והגזלן שצריך להשיב הכסף עד למדי.

הרבי האמרי אמת מקשה על הגאון ומתייחס רק לביאור שלו על המשנה בבבא קמא מענין הגזלן וזה לשונו:

"הגר"א ז"ל כתב משום שכתוב במדי: וכסף לא יחשובו וכו' ולכן נקט מדי. וטעות הוא דבמשנה איתא: שווה פרוטה ולא כסף ויש לתרצו בדוחק ודו"ק היטב".
עד כאן לשונו.

הנה לשון המשנה בבבא קמא דף קג,א
"הגוזל את חבירו שוה פרוטה ונשבע לו יוליכנו אחריו למדי".

טענת הרבי היא שבמשנה לא מדובר שגזל כסף בדוקא ומשיב כסף בדוקא, אלא למשל פרי ששוה פרוטה, יוליכנו אחריו למדי או חפץ כלשהוא ששווה פרוטה. ואם כן מה לי אם כסף לא נחשב במדי.

מה דעתכם על קושיא זו? אני חשבתי שזה נכון שהמשנה מדברת גם באופן שגזל חפץ. אבל כשמוליך למדי מסתמא מוליך כסף שווה פרוטה כי רק אם הגזילה בעין צריך להשיבה כמות שהיא ולמה להעמיד שהגזילה בעין? וממילא אומר הגאון טוב מאד, הייתי חושב ששם פרוטה זה כלום כי כולם עשירים, בשביל מה לטרוח ולהביא לו פרוטה למדי. קמ"ל שחייב.

[שמח תשמח]

כרגע הדוגמא שעולה לי לראש היא נשואי בת שלמה וכו'.

סליחה. הוויכוח הוא לא אם נמצא מדרשים תמוהים שנוגדים את ההלכה, אלא כשיש לנו קושיא על איזה מדרש, האם נוכל לתרצו בתירוץ נגד ההלכה. אני מקוה שתבין את ההבדל, אבל יש לי הרגשה שלא תבין. אבל לא משנה.

[אוצר החכמה]

ה דעתכם על קושיא זו? אני חשבתי שזה נכון שהמשנה מדברת גם באופן שגזל חפץ. אבל כשמוליך למדי מסתמא מוליך כסף שווה פרוטה כי רק אם הגזילה בעין צריך להשיבה כמות שהיא ולמה להעמיד שהגזילה בעין? וממילא אומר הגאון טוב מאד, הייתי חושב ששם פרוטה זה כלום כי כולם עשירים, בשביל מה לטרוח ולהביא לו פרוטה למדי. קמ"ל שחייב.

נשמע הגיוני, ואולי הדגש העקרי הוא לא על זה שכולם עשירים, אלא שהכסף זול (היינו הזהב הכסף, והנחושת? זה תלוי לכאורה בריש הזהב) שהרי התמרים יקרים שם בגלל זילות הכסף, כמו שמבאר והולך על הגמרא בקידושין, ולכאורה קמ"ל לפי זה שאפילו במקום שהכסף זול מאד, כמו בימינו, שאין איש טורח טירחה כל דהו עבור פרוטה, גם דין גזל תלוי בשיעור פרוטה דאורייתא, ויש לפלפל בזה, שא"כ מפני מה לא כתב הגוזל פרוטה במדי וצ"ע

[מתפעל]

יישר כח
באמת יש לחקור,
אדם גזל פרוטת נחושת בארץ ישראל והנגזל גר במדי.
שם במדי פרוטת הנחושת עשויה ממשקל כפול מהפרוטה שבא"י.
מה חייב להשיב לו? הרי מדובר בכח הקניה. בא"י ניתן לקנות נניח פרוסת לחם בפרוטת נחושת במשקל 100 גרם.
אבל במדי הפרוטה במשקל 200 גרם נחושת. אז אם אכן גזל מטבע של נחושת, ייכול הגזלן לומר לו הרי שלך לפניך.
אבל אם גזל פרוסת לחם, מסתמא יצטרך לתת לו פרוטת נחושת של מדי כדי שיוכל לקנות פרוסת לחם.

[צביב]

כתב הרמב''ם בהלכות ברכות ( פרק י הלכה ב)
שנאמר ואהבת את ה''א וכו' ובכל מאודך , ובכלל אהבה היתירה שנצטוינו בה שאפילו וכו'

היכן מבואר ציווי על אהבה יתירה?
מצות אהבת ה' כמדומה שכתובה ברמב''ם בשלשה מקומות,
הלכות יסודי התורה תחילת פרק ב', סוף פרק ד',
והלכות תשובה פרק י',
ולא ראיתי שם מצות אהבה יתירה,

( אגב, כעת ראיתי שבפרק י' מהלכות תשובה הלכה ג לא הזכיר בכל מאודך)

וחבר שלי הסביר שבכל מאודך, פשוטו ''מאוד מאוד'',
האם כך הפשט?