ידועה מחלוקת רש"י (יבמות פח, א-ב; גיטין ב, ב; חולין י, ב) ותוספות (יבמות פח, א וגיטין ב, ב) בהא דע"א נאמן באיסורין, אי ילפינן לה מדהאמינה תורה כל אחד על שחיטה והפרשת תרו"מ כו' (ומטו לה הראשונים משמיה דהירושלמי) או דיליפינן מנדה, ד"ספרה לה" - לעצמה (כתובות עב, א).
והנה הרשב"א במסכת גיטין כתב:
אימור דאמרי' עד אחד נאמן באיסורין כגון חתיכה ספק של חלב ספק של שומן דלא איתחזק איסורא אבל הכא הא איתחזק איסורא, כלומר דאשת איש. וא"ת והא שחיטה דהאמינה תורה לכל א' וא' וכדכתיב ושחט את בן הבקר וכמו שפרש"י ז"ל והתם ודאי הא איתחזק איסורא דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת. איכא למימר דהתם שאני דבידו לתקנו, והכא ה"ק אבל הכא הא איתחזק איסורא שאין בידו לתקנה, אבל שחיטה בידו לתקנה, דרוב מצויין אצל שחיטה מוחזקין הן, ואפי' מי שאינו מומחה ומוחזק בידו לתקנו ע"י שלוחו הלכך עד אחד נאמן עליה. וחתיכה ספק חלב ספק שומן אע"ג דאין בידו לתקנה הא לא איתחזק איסורא, וא"ת התם מנא לן, נפקא לן מוספרה לה ודרשינן לה לעצמה בפ' המדיר (ע"ב א'). וא"ת א"כ אפי' איתחזק איסורא ואין בידו לתקן נמי כי התם, י"ל כיון דדמיה פוסקין ממילא, וימי ספירה באין מאליהן, כחתיכה ספק חלב ספק שומן חשבינן לה, דהשתא דקאמרה טהורה אני לא איתחזק איסורא, ואי משום טבילה הויא לה כשחיטה דבידה לתקן.
ולענ"ד משמע מדברי הרשב"א שמרכיב שיטת רש"י ותוספות, והיינו דהלימוד משחיטה הוא להיכא דאיתחזק איסורא ובידו, והלימוד מנדה הוא להיכא דלא איתחזק ואינו בידו. אמנם, מדברי הרשב"א במסכת חולין י, ב משמע שהם ב' שיטות.