למה לא מזכירים בפה מעשה מרים

[עליך עיננו]

הרמב"ן כ' להדיא שזכירת מעשה מרים היא כזכירת עמלק ושבת ושניהם מצוותם בפה
ולמה להלכה לא מצינו להזכיר כך בפה (לפחות פעם בשנה כמעשה עמלק)
וזכור לי שראיתי שכך הק' הח"ח ולא מצאתי..
האם יש מי שכ' שלמעשה יש להזהר בזכירה זו?

[עזריאל ברגר]

רבים נוהגים להזכיר זאת בכל יום, באמירת "שש זכירות" (או עשר כמנהג אחב"י הספרדים).

וכולנו מזכירים זאת פעמיים בשנה בקרה"ת - בפרשת שלח ובפרשת תצא.

[עליך עיננו]

נכון. אבל כוונתי היתה לשאול היכן זה מוזכר בהלכה כמו ב' הזכירות הנ"ל ולא רק בתורת מנהג?

[ירדן ירחו]

ראה שלחן ערוך הרב אורח חיים סימן ס סעיף ד.
בנוסף לזה בסידורו ובעוד סדורים רבים מודפסים הפסוקים של שש זכירות שיש לאמרם בכל יום.

[מה שנכון נכון]

כי נוהגים כהרמב"ם שאי"ז מצוה בפה ואי"ז עשה כלל (אלא הוראה להתבונן מה אירע למרים כמ"ש בסוף הל' טו"צ, וכיתר דברי המוסר שבתורה).
וגם לרמב"ן לכאו' יוצאים יד"ח בקריאת הענין בתורה. ע' מנ"ח שלא נתבאר מתי חייבים להזכיר לדעת הרמב"ן, וערמב"ן סוף תצא שהציווי הוא "להודיעו לבנים ולספר בו לדורות".

[עליך עיננו]

כי נוהגים כהרמב"ם שאי"ז מצוה בפה ואי"ז עשה כלל (אלא הוראה להתבונן מה אירע למרים כמ"ש בסוף הל' טו"צ, וכיתר דברי המוסר שבתורה).
וגם לרמב"ן לכאו' יוצאים יד"ח בקריאת הענין בתורה. ע' מנ"ח שלא נתבאר מתי חייבים להזכיר לדעת הרמב"ן, וערמב"ן סוף תצא שהציווי הוא "להודיעו לבנים ולספר בו לדורות".

ועל זה אני שואל למה הקילו בזה יותר מזכירת מחיית עמלק הרי זה נוגע למעשה בכל יום..

[סעדיה]

ארצות החיים סי' א' בארץ יהודה סק"ד

[עליך עיננו]

ראה שלחן ערוך הרב אורח חיים סימן ס סעיף ד.
בנוסף לזה בסידורו ובעוד סדורים רבים מודפסים הפסוקים של שש זכירות שיש לאמרם בכל יום.

זה שזה מופיע בסידורים לא מורה שזה ההלכה כמובן..גם יג' עיקרים מופיע בכל הסידורים..

[מה שנכון נכון]

כי נוהגים כהרמב"ם שאי"ז מצוה בפה ואי"ז עשה כלל (אלא הוראה להתבונן מה אירע למרים כמ"ש בסוף הל' טו"צ, וכיתר דברי המוסר שבתורה).
וגם לרמב"ן לכאו' יוצאים יד"ח בקריאת הענין בתורה. ע' מנ"ח שלא נתבאר מתי חייבים להזכיר לדעת הרמב"ן, וערמב"ן סוף תצא שהציווי הוא "להודיעו לבנים ולספר בו לדורות".

ועל זה אני שואל למה הקילו בזה יותר מזכירת מחיית עמלק הרי זה נוגע למעשה בכל יום..

א. לא בכל יום, וכאמור.
ב. מי אמר שהחמירו בזכור לחשוש שהוא דאו'? גם לרמב"ם הוא תק"ח לקרוא בכל שנה. [וכל ה'רעש' הוא די חדש].

[עליך עיננו]

כי נוהגים כהרמב"ם שאי"ז מצוה בפה ואי"ז עשה כלל (אלא הוראה להתבונן מה אירע למרים כמ"ש בסוף הל' טו"צ, וכיתר דברי המוסר שבתורה).
וגם לרמב"ן לכאו' יוצאים יד"ח בקריאת הענין בתורה. ע' מנ"ח שלא נתבאר מתי חייבים להזכיר לדעת הרמב"ן, וערמב"ן סוף תצא שהציווי הוא "להודיעו לבנים ולספר בו לדורות".

ועל זה אני שואל למה הקילו בזה יותר מזכירת מחיית עמלק הרי זה נוגע למעשה בכל יום..

א. לא בכל יום, וכאמור.
ב. מי אמר שהחמירו בזכור לחשוש שהוא דאו'? גם לרמב"ם הוא תק"ח לקרוא בכל שנה. [וכל ה'רעש' הוא די חדש].

התכונתי שיש ענין לזכור כל יום מעשה מרים כי זה נוגע למעשה כל יום וכל שעה..(לא משנה מה בדיוק הזכירה אבל לכו"ע זה מזכיר את ענין לשון הרע שנוגע לכל אדם כל יום)
ב.בשו"ע כ' להדיא בשם י"א שזכור זה מדאוריתא ולכן מחמירים בזה וזה פשוט..

[מה שנכון נכון]

כתב הח"ח בבמ"ח עשה א: "וא"כ ממילא מי שמדבר לשון הרע או רכילות בודאי שוכח בשעת מעשה ענין עונשה של מרים הנביאה (דאם לא ישכח ויעבור גרע הרבה יותר דהוא כמומר לדבר זה) ועובר להרמב"ן על זו".
ויש לעיין כיון שהעשה להרמב"ן הוא "שנצטוינו לזכור בפה ולהשיב אל לבנו" (שכחת עשין ז); "נצטוינו להודיעו לבנינו ולספר בו לדורות" (תצא), א"כ מהכ"ת שמי שזוכר מעשה מרים בפיו ובלבו, ועבר ע"ז וסיפר לשה"ר, עובר בעשה זה.
גם במחית עמלק מצאנו שתי מצוות לזכור ולמחות, ועל המצוה לזכור כתב החינוך (תרג) "ועובר ע"ז ולא זכר בלבו ולא קרא בפיו... בטל עשה זה". ובמצות המחיה (תרד) כתב "ועובר ע"ז ובא לידו אחד מזרע עמלק ולא הרגו ביטל עשה זה". אך את העשה של זכירה לא ביטל בזה.
ואם כי כאן תכלית הזכירה היא לקו"ע וכאן לשוא"ת, מ"מ מנ"מ.
וכי"ב מי שאמר קידוש בפיו, אך חילל אח"כ את השבת במעשיו, האם לא קיים עשה דקידוש. [ומש"כ הח"ח דגרע הרבה יותר צ"ב דמ"מ לא בטל עשה זה].
ובמנ"ח כתב כעין ד' הח"ח, דלרמב"ן "בכל פעם שירצה לדבר בטל עשה זו ג"כ, ואז כשירצה לדבר חלה עליו המצוה". ולענ"ד ל' הרמב"ן ל"מ כן.

[מה שנכון נכון]

ב.בשו"ע כ' להדיא בשם י"א שזכור זה מדאוריתא ולכן מחמירים בזה וזה פשוט..

כל כלל ישראל קרא פרשת זכור עוד לפני השו"ע, וע"ז כתבתי שאי"ז מוכיח שחשו לשיטות הראשונים שהוא דאו'.

[במסתרים]

נידון גם כאן viewtopic.php?f=28&t=50882&p=626930#p626890

[עליך עיננו]

כתב הח"ח בבמ"ח עשה א: "וא"כ ממילא מי שמדבר לשון הרע או רכילות בודאי שוכח בשעת מעשה ענין עונשה של מרים הנביאה (דאם לא ישכח ויעבור גרע הרבה יותר דהוא כמומר לדבר זה) ועובר להרמב"ן על זו".
ויש לעיין כיון שהעשה להרמב"ן הוא "שנצטוינו לזכור בפה ולהשיב אל לבנו" (שכחת עשין ז); "נצטוינו להודיעו לבנינו ולספר בו לדורות" (תצא), א"כ מהכ"ת שמי שזוכר מעשה מרים בפיו ובלבו, ועבר ע"ז וסיפר לשה"ר, עובר בעשה זה.
גם במחית עמלק מצאנו שתי מצוות לזכור ולמחות, ועל המצוה לזכור כתב החינוך (תרג) "ועובר ע"ז ולא זכר בלבו ולא קרא בפיו... בטל עשה זה". ובמצות המחיה (תרד) כתב "ועובר ע"ז ובא לידו אחד מזרע עמלק ולא הרגו ביטל עשה זה". אך את העשה של זכירה לא ביטל בזה.
ואם כי כאן תכלית הזכירה היא לקו"ע וכאן לשוא"ת, מ"מ מנ"מ.
וכי"ב מי שאמר קידוש בפיו, אך חילל אח"כ את השבת במעשיו, האם לא קיים עשה דקידוש. [ומש"כ הח"ח דגרע הרבה יותר צ"ב דמ"מ לא בטל עשה זה].
ובמנ"ח כתב כעין ד' הח"ח, דלרמב"ן "בכל פעם שירצה לדבר בטל עשה זו ג"כ, ואז כשירצה לדבר חלה עליו המצוה". ולענ"ד ל' הרמב"ן ל"מ כן.

לא יודע למעשה האם המחלל שבת ביטל עשה דקידוש.. אבל לענ"ד יש לחלק שהרי עצם הזכרת קידוש בדברים הוא להזכר במעשה בראשית וכ'ו כדברי החינוך ולכא' יש בזה מצווה בפנ"ע.. אבל זכירת מעשה מרים (וכן עמלק) איזה מצווה מקיים שמזכיר את המעשה אם עושה ההיפך מזה? הרי אין שום מצוה סתם לספר ולהזכיר אלא רק שע"י כך יזהר בדיבורו וכן בעמלק (אמנם זה שונה כי לא שייך תמיד למעשה לקיים את המחייה בפועל א"כ עדיין יש מצוות זכירה) וצ"ע

[ירדן ירחו]

ראה שלחן ערוך הרב אורח חיים סימן ס סעיף ד.
בנוסף לזה בסידורו ובעוד סדורים רבים מודפסים הפסוקים של שש זכירות שיש לאמרם בכל יום.

זה שזה מופיע בסידורים לא מורה שזה ההלכה כמובן..גם יג' עיקרים מופיע בכל הסידורים..

מכיון שזה נראה שלא מספיק הובנתי אסביר יותר.
א. אתה סיימת את הודעתך הראשונה בשאלה, האם יש מי שכתב להזהר בזכירה זו? ובנוגע לזה, ציינתי לשולחן ערוך הרב שם הוא מביא זאת להלכה.
ב. בנוסף הוספתי שבסידורו מובאים השש זכירות והתכוונתי בדוקא לסידורו שהוא מדויק מאוד (אם נתייחס לדוגמא שלך אין שם את יג העיקרים). באמת טעיתי בזה שציינתי גם לסידורים נוספים זה היה רק לחזק את העניין.
ג. להקל על הקוראים אצטט את לשון שוע"ר בסימן ס סעיף ד:
"זכירת מעמד הר סיני ומעשה עמלק ומעשה מרים ומעשה העגל הן מ"ע של תורה וגם זכירת שבת י"א שמצותה בכל יום וטוב לזכרן אצל ק"ש שכשיאמר ובנו בחרת יזכור מתן תורה וקרבתנו להר סיני לשמך הגדול מעשה עמלק שאין השם שלם עד שימחה זרעו להודות לך הפה לא נברא אלא להודות ולא לדבר לה"ר וזהו זכירת מעשה מרים וזכרתם את כל מצות ה' זו היא שבת ששקולה כנגד כל המצוות. ומעשה העגל יש מי שאומר שיזכור כשאומר (ליחדך) באהבה ולא באותה שעה שעשו את העגל שלא היה באהבה עם הקב"ה".

[עליך עיננו]

כתב הח"ח בבמ"ח עשה א: "וא"כ ממילא מי שמדבר לשון הרע או רכילות בודאי שוכח בשעת מעשה ענין עונשה של מרים הנביאה (דאם לא ישכח ויעבור גרע הרבה יותר דהוא כמומר לדבר זה) ועובר להרמב"ן על זו".
ויש לעיין כיון שהעשה להרמב"ן הוא "שנצטוינו לזכור בפה ולהשיב אל לבנו" (שכחת עשין ז); "נצטוינו להודיעו לבנינו ולספר בו לדורות" (תצא), א"כ מהכ"ת שמי שזוכר מעשה מרים בפיו ובלבו, ועבר ע"ז וסיפר לשה"ר, עובר בעשה זה.
גם במחית עמלק מצאנו שתי מצוות לזכור ולמחות, ועל המצוה לזכור כתב החינוך (תרג) "ועובר ע"ז ולא זכר בלבו ולא קרא בפיו... בטל עשה זה". ובמצות המחיה (תרד) כתב "ועובר ע"ז ובא לידו אחד מזרע עמלק ולא הרגו ביטל עשה זה". אך את העשה של זכירה לא ביטל בזה.
ואם כי כאן תכלית הזכירה היא לקו"ע וכאן לשוא"ת, מ"מ מנ"מ.
וכי"ב מי שאמר קידוש בפיו, אך חילל אח"כ את השבת במעשיו, האם לא קיים עשה דקידוש. [ומש"כ הח"ח דגרע הרבה יותר צ"ב דמ"מ לא בטל עשה זה].
ובמנ"ח כתב כעין ד' הח"ח, דלרמב"ן "בכל פעם שירצה לדבר בטל עשה זו ג"כ, ואז כשירצה לדבר חלה עליו המצוה". ולענ"ד ל' הרמב"ן ל"מ כן.

ויותר מזה כ' הח"ח בשער התבונה סוף פרק יב' שלא יועיל להזכיר מעשה מרים אם לא מכיר את ההלכות כדבעי..
דבר שודאי לא יתכן לומר על הלכות שבת שמי שלא מכיר את ההלכות כלל שלא יעשה קידוש ..

[מה שנכון נכון]

ויותר מזה כ' הח"ח בשער התבונה סוף פרק יב' שלא יועיל להזכיר מעשה מרים אם לא מכיר את ההלכות כדבעי..
דבר שודאי לא יתכן לומר על הלכות שבת שמי שלא מכיר את ההלכות כלל שלא יעשה קידוש ..

אי"ז שייך לענין. הוא לא מדבר שם על קיום או בטול העשה, אלא שואל למה אין אנו רואים שהזכירה משפיעה על האדם ו'איה עצת התורה', ומשיב.

[מקדש מלך]

העניין שהוזכר מהשלחן ערוך הרב לזכור את מעשה מרים בברכת ק"ש הוא מהאר"י, והובא במגן אברהם סימן ס'. לגבי הזכירות יש אריכות באחרונים (באוצר יש ספר שלם בשם "שש זכירות"), אבל המראה מקום הבסיסי ביותר כמדומה הוא ערוך השלחן בסימן ס' שם:

סעיף ד
ודע דזכירות אלו יש שאומרים אותם אחר התפלה ונדפסו בסידורים ששה זכירות זכירת יציאת מצרים זכירת מתן תורה זכירת עמלק זכירה דהקצפה זכירת מרים וזכירת שבת ואינו אלא הידור בעלמא דלא מצינו בגמרא ובפוסקים חיוב זכירות אלו רק זכירת יציאת מצרים הוא חיוב בכל יום ערב ובוקר מדאורייתא וזכירת עמלק הוא חיוב מדאורייתא לקרא פעם אחת בשנה ולכן קיי"ל דפרשה זכור היא מן התורה כמו שיתבאר בסי' תרפ"ה וזכירת שבת היא חיוב בכל שבת לזכור בתפלה ובקידוש כדדרשינן זכור את יום השבת זכרהו על היין אבל שארי הג' זכירות לא מצינו חיוב כלל להזכירם [עמג"א ססק"ב ודוחק דאם התורה חייבה להזכירם אין לנו להביט על הגנאי ועוד למה זכירת יצ"מ פעמים בכל יום וזכירת עמלק פעם אחת בשנה וזכירת שבת בכל שבת]:

סעיף ה
ויראה לי דהענין כן הוא דזכירת יציאת מצרים כתבה התורה [דברים טז, ג] למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך וזהו כמו דכתיב שתזכור בכל יום ומכל מרבינן הלילות כדאיתא ספ"ק דברכות הרי צותה התורה מפורש להזכיר בכל יום ובזכירת עמלק כתיב [דברים כה, יט] והיה בהניח וגו' תמחה את זכר וגו' וגילתה התורה דתכלית זכירה זו כדי לקיים תמחה וזהו לעתיד לבא כמובן ולכן די כשנזכירה פעם בשנה שבכל שנה אנו מצפים לתכליתינו בחדש ניסן כמו שאמרו חז"ל [ראש השנה י"א.] בניסן נגאלו ובניסן עתידין וכו' ולכן מסמיכין זכירת עמלק קודם פורים הסמוך לניסן וזכירת שבת כיון דכתיב זכור את יום השבת לקדשו בע"כ דהזכירה הוא רק על יום השבת דאין קידוש אלא בשבת אבל במתן תורה לא כתיב כלל לשון זכירה וכן כתוב בתורה רק השמר לך וגו' פן תשכח וגו' יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחורב וזהו שמירה בלב דזכור דרשו חז"ל במגילה [י"ח.] ובסיפרא שהוא בפה ובכאן לא כתיב זכירה ושמירה בלב אנו מקיימין בכל עת ובכל שעה בקיום התורה והמצוה וזכירה דהקצפה נראה להדיא שנאמרה רק לדור המדבר דהכי מוכחי קראי בפ' עקב שהתחיל שמע ישראל אתה עובר היום את הירדן וגו' לא בצדקתך וגו' אתה בא לרשת את ארצם וגו' וידעת כי לא בצדקתך וגו' כי עם קשה עורף אתה זכור אל תשכח את אשר הקצפת וגו' הרי מפורש שלדור המדבר נאמרה וכן בזכירת מרים דרישא דקרא הוא השמר בנגע הצרעת ואינו בזמן הזה ואינו בח"ל ובספרי מסמיך זה על איסור לשון הרע והוא איסור ככל האיסורים ואינו בזכירה והזכירה היא על נגע הצרעת לעשות כדין [כנלע"ד]:

ועיקר קושיית פותח האשכול מפורשת במגן אברהם שם עם תשובתה:

וצריך טעם למה תקנו לקרות פ' עמלק מה שלא תקנו בזכירות אחרים עססי' תרפ"ה וי"ל דמ"ת יש לנו חג עצרת וה"ה שבת ומעשה מרים ומעשה עגל לא תקנו מפני שהי' גנותן של ישראל:

[מקדש מלך]

כי נוהגים כהרמב"ם שאי"ז מצוה בפה ואי"ז עשה כלל (אלא הוראה להתבונן מה אירע למרים כמ"ש בסוף הל' טו"צ, וכיתר דברי המוסר שבתורה).
וגם לרמב"ן לכאו' יוצאים יד"ח בקריאת הענין בתורה. ע' מנ"ח שלא נתבאר מתי חייבים להזכיר לדעת הרמב"ן, וערמב"ן סוף תצא שהציווי הוא "להודיעו לבנים ולספר בו לדורות".

ועל זה אני שואל למה הקילו בזה יותר מזכירת מחיית עמלק הרי זה נוגע למעשה בכל יום..

א. לא בכל יום, וכאמור.
ב. מי אמר שהחמירו בזכור לחשוש שהוא דאו'? גם לרמב"ם הוא תק"ח לקרוא בכל שנה. [וכל ה'רעש' הוא די חדש].

החרדים סובר שאדרבה, לדעת הרמב"ם קיימת חובה לזכור בפה את מעשה עמלק בכל יום (כן נראה מלשונו בהלכות מלכים פ"ו שכתב "ומצות עשה לזכור תמיד מעשיו הרעים ואריבתו, כדי לעורר איבתו, שנאמר זכור את אשר עשה לך עמלק, מפי השמועה למדו זכור בפה לא תשכח בלב, שאסור לשכוח איבתו ושנאתו"). ואילו אנו נוהגים כהמקילים, שיוצאים ידי חובה פעם בשנה.