מפרשי האוצר
חיפוש גוגל בפורום:

חיוב שמירת הנפש

דברי תורה, עיוני שמעתתא, חידושי אגדה וכל פטפוטיא דאורייתא טבין
אליעזר ג
הודעות: 351
הצטרף: ד' ינואר 01, 2020 10:28 pm

חיוב שמירת הנפש

הודעהעל ידי אליעזר ג » ג' אוקטובר 13, 2020 8:04 pm

נושא שמירת הנפש הוא נושא הנמצא היום במוקד תשומת הלב ורבים נבוכים בו על היבטיו השונים לכן יש עניין מיוחד לברר אותו באופן יסודי .

אני רוצה בשני הקטעים הראשונים להציע יסוד שנראה לי שניתן לבסס עליו את המבנה כולו ואשמח להתייחסות מהלומדים.

הקטע הראשון דן במקורו של דין החיוב לשמור על נפשו שגם לגביו יש לא מעט מבוכות .

בחרתי להעלות את זה היום שהוא יום היורצייט של אמי רבקה בת מתתיהו ושיהיה לעילוי נשמתה.

היו כאלו שביקשו ממני להעלות נושא זה בפורום זה ואשמח שישתתפו בדיון.

א
מקור הדין:
דברים פרק ד
(ט) רַ֡ק הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֩ וּשְׁמֹ֨ר נַפְשְׁךָ֜ מְאֹ֗ד פֶּן־תִּשְׁכַּ֨ח אֶת־הַדְּבָרִ֜ים אֲשֶׁר־רָא֣וּ עֵינֶ֗יךָ וּפֶן־יָס֙וּרוּ֙ מִלְּבָ֣בְךָ֔ כֹּ֖ל יְמֵ֣י חַיֶּ֑יךָ וְהוֹדַעְתָּ֥ם לְבָנֶ֖יךָ וְלִבְנֵ֥י בָנֶֽיךָ:-בפסוק זה ישנה לכאורה חזרה פעמיים על האיסור השמר לך ,ושמור נפשך מאוד , ועוד פעמיים פן , פן תשכח ופן יסורו
נבחן :
הגמרא מביאה בהרבה מקומות שהישמר פן ואל זה לאו. [אומנם יש לדון בכך ונראה בהמשך]
נראה שפן אחד וודאי נצרך לומר ממה צריך להישמר והכרחי הניסוח השמר פן , יוצא שיש כאן לכל היותר שלושה לאווים .
מאידך אפשר שזה לאו אחד כאשר כוונת הדברים להדגיש שצריך לשמור נפשך מאוד כי בטבע האדם שיפנה ליבו וישכח, וגם הפן יסורו מלבבך , מראה שצריך להישמר מכך שליבו נסחף בטבע.
אם נניח שהשמר ושמור נפשך הם שני לאווים , אומנם יש מקרים שבהם אומרים חז"ל שכוונת התורה לתת שני לאווים באותו גדר לאיסור , אבל עדיף מסברא שיהיה גדרם שונה ,ובוודאי בנושא דידן שהם מנוסחים באופן שונה .
לכן ההישמר הראשון כפשוטו הולך על שכחת מעמד הר סיני ותוכן הדברים שנמסרו בו ומחמתו , כלומר התורה[כך מפרשים חז"ל]. אבל השני נכתב בלשון שמור נפשך ,לפי פרשנות של שני לאווים מסתבר כאמור ששמור נפשך הוא עניין נפרד שמכוחו נצרכים לזכור את התורה ,כאשר הוראתו שתוצאת שכחת התורה היא מוות ועליך לשמור נפשך שלא תגיע לתוצאה זו .
כלומר כתוב כאן שאתה מחויב לשמור נפשך שלא תמות ,זה הוא האיסור שלא להשמר ממיתה וממילא אין נפקה מינה מה היא סכנת או סיבת המוות ממנה אתה מחויב להישמר . יוצא שמסיבה שונה אין גדר שונה באיסור שהוא להישמר מהתוצאה ולכן זה אינו בניין אב או גילוי מילתה לגבי שמירת הנפש מסיבות שאינן שכחת התורה, אלא גוף האיסור שכתוב על אי שמירת הנפש מכל סיבה שלא תהיה.
אפשר לקשר זאת עוד יותר לפסוק זה ללא שינוי המובן הדיני, לאמר שזכירת התורה עסוקה ושמירתה זה כל האדם ולכן ניתנו לו חיים ולכן מתאים שבפסוק תאמר מצוות שמירת החיים על מנת שישתמש בהם למטרות אלו.

נבחן את הדברים בחז"ל
משנה מסכת אבות פרק ג משנה ח
רבי דוסתאי ברבי ינאי משום רבי מאיר אומר כל השוכח דבר אחד ממשנתו מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו שנאמר (דברים ד') רק השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך—רואים שחז"ל הבינו שאין הכוונה רק שתשמור את נפשך שלא תשכח מכיוון שליבך יסור ,אלא שיש כאן רמז לתוצאה , האם הכוונה שזה ממש תוצאה מוחלטת או רק גדר מעלה עליו הכתוב ? צריך עדיין לבחון.
ונמשיך במשנה: יכול אפילו תקפה עליו משנתו תלמוד לומר (שם /דברים ד'/) ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך הא אינו מתחייב בנפשו עד שישב ויסירם מלבו:-עולה מכך שהמשנה דנה במתחייב בנפשו ממילא יוצא שזה לא רק כעין אלא אכן תוצאה ברורה של שכחת תלמודו ממילא שנכתב שמור נפשך הכוונה שזו אכן התוצאה של השכחה ומכיוון שזה יצא בצורת לאו המשמעות הפשוטה לא רק שזו התוצאה אלא חובת השמירה ישירות מהתוצאה כדברינו.
ילקוט שמעוני תורה פרשת ואתחנן רמז תתכה
רק השמר לך [ד, ט], אמר ר"ל כל השוכח דבר אחד מתלמודו עובר בלאו שנאמר רק השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים,-לר"ל יש כאן רק לאו אחד של שכחת התורה בפשטות שמור נפשך מאוד צורתו לאו, ולמי שסובר שאינו לאו נוסך בהכרח סובר שכוונתו הדגשה על כך שצריך שמירה יתרה על נפשו שסוחפתו לשכחה בטבעה וכן חשיבות השמירה. וממילא אין ייתור להעמיס בדברים גם תוצאת מיתה כפשוטה. וכדר' אבין א"ר אילעא כל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה, -הלשון היא צורת לאו. רבינא אמר עובר בשני לאוין השמר ופן,-יוצא ששמירת הנפש אינה בכלל גם לדבריו כי לא מחלק את השמר לך ללאו שונה רב נחמן בר יצחק אמר עובר בשלשה לאוין השמר לך, ושמור נפשך, ופן תשכח,-נראה כדברינו שיש לאו נוסף לעניין שכחת התורה והוא להיזהר באופן ישיר מתוצאתה שהיא מיתה ,ואם כך ישנה אזהרה להיזהר ממיתה ובכללה לכאורה כל סכנת מיתה ולא רק מחמת שכחת התורה כי ההישמרות היא מהתוצאה ולא מהסיבה .
המשך הילקוט דיון מתי תוצאת המוות קוראת בשכחת התורה בתחילה סתם אח"כ רבי דוסתאי ברבי ינאי ואח"כ תנא דבי ישמעאל ןרבי יוחנן ורבי אלעזר שכותבים כולם שאכן תוצאת שכחת התורה מוות. -אומנם אין הכרח אבל יותר נראה לאור האמור לעיל שמתאים לרבי נחמן.
נראה מקור מפורש לכאורה שההלכה כך ושלומדים מפסוק זה לאו כללי על שמירת הנפש.
תלמוד בבלי מסכת שבועות דף לה עמוד א
המקלל אביו ואמו בכולן - חייב, דברי ר"מ, וחכמים פוטרין. המקלל עצמו וחבירו בכולן - עובר בלא תעשה.-מדובר על מקלל בכינויים לגבי אביו ואמו חייב מיתה לרבי מאיר, לגבי עצמו כתוב בסתם שעובר בלאו.
והמקלל עצמו וחבירו כו'. אמר רבי ינאי: ודברי הכל. עצמו, דכתיב: רק השמר לך ושמור נפשך מאד, כדרבי אבין אמר רבי אילעא, דאמר: כל מקום שנאמר השמר פן ואל - אינו אלא לא תעשה. -בפשטות דברי הכול כולל גם שנלמד משמור נפשך מאוד והכוונה דברי הכול במשנה רבי מאיר וחכמים .
בילקוט מופיעים דברי רבי ינאי כהמשך למדרש של השמר.
יוצא שמכיוון שהמקלל עצמו גורם לעצמו סכנה אסור מדין שמור נפשך. ומכיוון שמדובר בפעולת קללה שהיא קום ועשה ועל קללה לוקים מחמת חומרתה לוקה ואולי מחומרת השימוש בכנויי השם לעבירה.
ואין נראה שמדובר באסמכתא , כי הרי לומדים מכך איסור תורה מפורש בתורת לאו ועוד שלוקים עליו. ועוד שלכאורה אין לקללת עצמו שום מקור אחר וכן לא נזכר שזה אסמכתא בחז"ל וגם למיטב ידיעתי לא בראשונים ,ועוד שהסברנו איך יתכן וסביר שזו דרשה גמורה מבחינת תוכנה-ממילא גם אין סיבה לתרץ אסמכתא . וכן לולא מקור זה אין מקור לחיוב לשמור על הנפש.

לסיכום: בגמרא כתוב שכך סובר רבי ינאי ולדבריו גם רבי מאיר ורבנן וכך סותמת הגמרא וכן משמע במשנה וכן המשנה באבות דברי רבי מאיר ורבי דוסתאי בן רב ינאי וכן מהמדרש תנא דבי רבי ישמעאל רבי יוחנן ורבי אלעזר וכמובן רבי נחמן בר יצחק כפי שראינו . וחולקים ר"ל ורבינא .ויוצא שכך ההלכה מדברי חז"ל.
נערך לאחרונה על ידי אליעזר ג ב ה' אוקטובר 15, 2020 8:47 pm, נערך פעם 1 בסך הכל.

עושה חדשות
הודעות: 9758
הצטרף: ו' ספטמבר 18, 2015 9:23 am

Re: חיוב שמירת הנפש

הודעהעל ידי עושה חדשות » ג' אוקטובר 13, 2020 8:13 pm

אליעזר ג כתב:נראה מקור מפורש לכאורה שההלכה כך ושלומדים מפסוק זה לאו כללי על שמירת הנפש.
תלמוד בבלי מסכת שבועות דף לה עמוד א
המקלל אביו ואמו בכולן - חייב, דברי ר"מ, וחכמים פוטרין. המקלל עצמו וחבירו בכולן - עובר בלא תעשה.-מדובר על מקלל בכינויים לגבי אביו ואמו חייב מיתה לרבי מאיר, לגבי עצמו כתוב בסתם שעובר בלאו.
והמקלל עצמו וחבירו כו'. אמר רבי ינאי: ודברי הכל. עצמו, דכתיב: רק השמר לך ושמור נפשך מאד, כדרבי אבין אמר רבי אילעא, דאמר: כל מקום שנאמר השמר פן ואל - אינו אלא לא תעשה. -בפשטות דברי הכול כולל גם שנלמד משמור נפשך מאוד והכוונה דברי הכול במשנה רבי מאיר וחכמים .
בילקוט מופיעים דברי רבי ינאי כהמשך למדרש של השמר.
יוצא שמכיוון שהמקלל עצמו גורם לעצמו סכנה אסור מדין שמור נפשך. ומכיוון שמדובר בפעולת קללה שהיא קום ועשה ועל קללה לוקים מחמת חומרתה לוקה ואולי מחומרת השימוש בכנויי השם לעבירה.
ואין נראה שמדובר באסמכתא , כי הרי לומדים מכך איסור תורה מפורש בתורת לאו ועוד שלוקים עליו. ועוד שלכאורה אין לקללת עצמו שום מקור אחר וכן לא נזכר שזה אסמכתא בחז"ל וגם למיטב ידיעתי לא בראשונים ,ועוד שהסברנו איך יתכן וסביר שזו דרשה גמורה מבחינת תוכנה-ממילא גם אין סיבה לתרץ אסמכתא . וכן לולא מקור זה אין מקור לחיוב לשמור על הנפש.


ולפ"ז איסור קללה (עכ"פ במקלל עצמו) הוא רק כשמקלל את עצמו במיתה או סכנת מיתה, אבל המקלל על עניני ממון או בושת או חולי שאיב"ס וכד', אינו בכלל זה. האם זה פשוט כך?

viewtopic.php?f=17&t=49925&hilit#p609749

אליעזר ג
הודעות: 351
הצטרף: ד' ינואר 01, 2020 10:28 pm

Re: חיוב שמירת הנפש

הודעהעל ידי אליעזר ג » ג' אוקטובר 13, 2020 9:19 pm

עושה חדשות כתב:
אליעזר ג כתב:נראה מקור מפורש לכאורה שההלכה כך ושלומדים מפסוק זה לאו כללי על שמירת הנפש.
תלמוד בבלי מסכת שבועות דף לה עמוד א
המקלל אביו ואמו בכולן - חייב, דברי ר"מ, וחכמים פוטרין. המקלל עצמו וחבירו בכולן - עובר בלא תעשה.-מדובר על מקלל בכינויים לגבי אביו ואמו חייב מיתה לרבי מאיר, לגבי עצמו כתוב בסתם שעובר בלאו.
והמקלל עצמו וחבירו כו'. אמר רבי ינאי: ודברי הכל. עצמו, דכתיב: רק השמר לך ושמור נפשך מאד, כדרבי אבין אמר רבי אילעא, דאמר: כל מקום שנאמר השמר פן ואל - אינו אלא לא תעשה. -בפשטות דברי הכול כולל גם שנלמד משמור נפשך מאוד והכוונה דברי הכול במשנה רבי מאיר וחכמים .
בילקוט מופיעים דברי רבי ינאי כהמשך למדרש של השמר.
יוצא שמכיוון שהמקלל עצמו גורם לעצמו סכנה אסור מדין שמור נפשך. ומכיוון שמדובר בפעולת קללה שהיא קום ועשה ועל קללה לוקים מחמת חומרתה לוקה ואולי מחומרת השימוש בכנויי השם לעבירה.
ואין נראה שמדובר באסמכתא , כי הרי לומדים מכך איסור תורה מפורש בתורת לאו ועוד שלוקים עליו. ועוד שלכאורה אין לקללת עצמו שום מקור אחר וכן לא נזכר שזה אסמכתא בחז"ל וגם למיטב ידיעתי לא בראשונים ,ועוד שהסברנו איך יתכן וסביר שזו דרשה גמורה מבחינת תוכנה-ממילא גם אין סיבה לתרץ אסמכתא . וכן לולא מקור זה אין מקור לחיוב לשמור על הנפש.


ולפ"ז איסור קללה (עכ"פ במקלל עצמו) הוא רק כשמקלל את עצמו במיתה או סכנת מיתה, אבל המקלל על עניני ממון או בושת או חולי שאיב"ס וכד', אינו בכלל זה. האם זה פשוט כך?

http://forum.otzar.org/viewtopic.php?f= ... it#p609749



שאלה טובה אבל היא לכאורה על הגמרא עצמה . דומני שיש צדדים שבשמירת הנפש יש גם מקצת נפש. ועדיין צריך עיון.

אליעזר ג
הודעות: 351
הצטרף: ד' ינואר 01, 2020 10:28 pm

Re: חיוב שמירת הנפש

הודעהעל ידי אליעזר ג » ד' אוקטובר 14, 2020 12:47 pm

במקביל לחשיבה על הקושיא שהועלתה נמשיך:

ב
גדר הדין:

א. לגבי שמירת הנפש היינו יכולים לפרש כפשוטו שצריך להישמר מסכנות מכל הסוגים ועל כך הולך שמור נפשך מאוד. אבל אם זה לאו המופיע בפסוק זה נראה שגם פן יסורו מלבבך נאמר גם על לאו זה ובפשטות אינו לצדדים ועוד שהכללת לאו זה בלאו שכחת התורה היא יותר מסתם סמיכות ושכחת התורה ברור שהישמרות היא פן יסורו מליבו דברי תורה וכנראה הרצון להם כפי שמובן וכתוב מפן יסורו. וזו סיבה נוספת שגם גדר שמירת החיים הוא פן יסורו, אבל צריך לבחון, איך והאם זה שייך בשמירת הנפש?
ב. נבחן מה קורה לעניין שמירת הנפש?
1 מחד יש אינסטינקט טבוע לאדם לשמור על נפשו מאוד וכל דבר ייתן בעד נפשו.
2. אבל אנו מכירים מצבים שאנשים מסכנים את נפשם ללא סיבה מוצדקת ואפשר לתאר שתי סיבות יסוד לכך:
א. כאשר יש תמורה לסיכון ,או הפסד מחוסר לקיחתו שגם הם אצלו ברמת עצם החיים וזה יכול להיות שחייו ריקים ואינם נקראים חיים ורק אל מול סכנה הוא מרגיש חי, או שרוצה להשיג דברים שחייו לא מספיק חיים בלעדיהם , כגון כסף או פרסום וכבוד, או נאמנות לעצמו ולערכיו [לא מוצדק כאשר הערכים אינם מוצדקים או אינם כאלו שמצדיקים סיכון חיים]או שרוצה להישמר מדברים שחייו אינם חיים אתם כגון השפלה או תחושה של בגידה בערכיו וכדומה .
ב. כאשר מדחיק את סכנת החיים ואת עצם עובדת המוות. דבר שקיים לפעמים כתוספת גם במקרים דלעיל אבל בעיקר בסכנות לטווח רחוק כגון אוכל קלוקל ,סיגריות וכדומה.
ג. אם כנים הדברים שיש כאן עניין של פן יסורו מלבבכם גם לגבי שמירת הנפש זה יכול להתייחס רק ל-ב ולעניין זה הנקודה מושלמת כי בטבע האדם להשכיח ולהדחיק את הסכנה מליבו ולהרגיש כאילו הוא חי לעולם.
ד. וממילא יצא לנו מהאמור את גדר האיסור שהוא לדאוג שלא יסורו , או לפחות להתנהג בשמירה כפי שהיה מתנהג אם לא סרו. ותישאר שמירת הנפש גם לגבי סכנות לזמן ארוך ולכל הסכנות ברמה שהסכנה על לבבו וממילא אינסטינקט ההישמרות פועל בו כפי שיצרו השם בכל העוצמה כטבעו. זה לא אומר שלא כתוב כאן שגם אסור להחשיב מה שהתורה לא מחשיבה כיותר מהחיים ולסכן אותם עליהם .אבל האמור מגדיר לנו את הגדר של האיסור.
ה. כלומר שהגדר הוא שעלייך לא להדחיק או לפחות להתנהג ברמה שהיית מתנהג לעניין שמירת הנפש אם לא היית מדחיק שאתה בן תמותה. בכל המצבים וגם לטוח ארוך.
ו. ומכיוון שכך גבולות האיסור נגזרים מההתנהגות במצב מודע שכזה לא מול ערכים מזויפים אלא מול דברים בעלי חשיבות אמיתית ,אם למרות שאדם מרגיש בכל ליבו את הסכנה , בסכנה באחוזים מסוימים לא היה מסתגר בגללה עשרות שנים בבית, הוא הדין באיסור שאין חיוב להסתגר.
ז. ואכן אנו רואים בחז"ל שהותרו סכנות לצורך פרנסה אפילו שבמקומות אחרים לכאורה היו צריכים להיאסר ,ולא נראה שבדווקא בפרנסה כזו שלולא היא ימות ברעב ,כי מדובר בכל מצב וודאי בהנהגה הראויה לכלל ישראל לא היו מאפשרים לעניים למות ברעב במצבים כתיקונם. וכן על פי זה צריך לבאר את ההיתר לצאת למלחמת רשות.
גדר הדין מסקנה: נראה שהנדרש הוא ההנהגה בכל המצבים כפי שאדם היה נוהג במודעות מלאה לסכנת המוות על פי האינסטינקט הבריא שטבע בו השם.
תוצאות:
א. בהחלט אפשר לשמוע שמכיוון שגדר האיסור הוא לא להדחיק לא לשכוח כשכחת התורה, במקום שישנם הבדלים בין בני אדם לא מסיבות של השכחה ,אלא מסיבות אחרות שהן על פי תורה יהיו הבדלים בהנהגה הנגזרת מכך ויהיה שוני באיסור באותו מצב בין אחד לשני ,ובפרט זה שייך בשוני במידת הביטחון.
ב. אפשר עוד מכיוון שבשכחת התורה יוצא שגדר האיסור אינו השכחה עצמה אלא ,הגרימה לה ,מי שלא גרם לא עבר כלל באיסור ולא שעבר איסור באונס וגבול הגרימה בשכחת התורה הוא שבקרוב לאונס אינו נקרא שגרם ואפשר שהוא הדין כאן.
ג. נושא נוסף שיש לדון בו שמקובלנו ככלל בתורה שאיסורי תורה לא ניתנו למלאכי השרת וממילא בחששות רחוקים שאין להם סוף , הם לא נאמרו . ממילא יצאו בדינים אלו מצבים שמצד אחד אדם כן יזהר מצד שני , התורה בכלל איסוריה גם היכן שלא הולכים אחר רוב וכדומה לא חייבה להתייחס לחשש כזה.
1. נדגים : כשיתנו לאדם כוס של מים שיש אפשרות של אחד לעשרת אלפים שיש בה רעל , הוא ישפוך וימזוג כוס אחרת כלומר מכיוון שהוויתור הנדרש הוא קל מאוד הוא יעדיף לעשותו ולא להסתכן , אבל מאידך התורה באופן עקרוני לא חששה לאיסורים באחוזים שכאלו.
2. ונראה שאומנם כשזה לא מנהג העולם לעשות ניסיונות שכאלו בכוסות מים ולראות איך האדם יגיב , אפשר בהחלט שלא נאסר . אבל אם זה היה מנהג העולם יוצא שברבות האנשים שיעשו זאת הסכנה סבירה וממילא הכלל הרוחבי של לא לחשוש לדברים רחוקים לא יתפוס וכל עוד האדם הפרטי חושש לעצמו ושופך, זה יכלל בכלל האיסור.
3. ביחס למצוות ועבירות מחד הם אינם צרכי האדם והנאתו באופן ישיר ,אלא חיובי שמיים ואפשר לשמוע שאם נדון לגבי וויתור עליהם במצב של סכנה רחוקה בהתחשב באינסטינקט הטבעי אדם היה מוותר עליהם מצד הצורך העצמי שבהם ,מאידך אולי החשיבות הרוחנית תתפוס את מקומה .
4. במצוות יש עוד יסוד לגבי שלוחי מצווה שהיכן שלא שכיח היזיקה לא צריכים לחשוש , אבל לכאורה מדובר דווקא על העסוקים במצווה ולא לגבי מניעת איסורים -כפי שנאמר מצווה בעידנא דעסיק ביה מגנא ומצלא וכן לא לגבי מי שהמצווה נעשית בו, כנימול למשל.
ד. התורה חייבה את האדם לשמור על נפשו שלו בדרגה שראינו , השאלה היא מה היא חייבה ביחס לנפש האחר? לכאורה דבר אחד בשלב זה אפשר לומר בברור רק מכוח מקור זה שמכיוון שדם האחר אינו פחות סמוק, לפחות ביחס ללהיות הגורם למותו של אחר צריך לחשוש באותו החשש שהיה חושש על עצמו, או שאדם רגיל היה חושש על עצמו. [לכאורה הבטוח ניצול בזכות ביטחונו ואם השני אינו בטוח הוא א יכול לסכנו כפי שהיה מסכן עצמו מחמת ביטחונו,ולכן נראה יותר כלישנא בתרא לפחות לגבי ביטחון]
נערך לאחרונה על ידי אליעזר ג ב ה' אוקטובר 15, 2020 8:47 pm, נערך פעם 1 בסך הכל.

עושה חדשות
הודעות: 9758
הצטרף: ו' ספטמבר 18, 2015 9:23 am

Re: חיוב שמירת הנפש

הודעהעל ידי עושה חדשות » ד' אוקטובר 14, 2020 2:11 pm

יש"כ.

אליעזר ג כתב:ג. נושא נוסף שיש לדון בו שמקובלנו ככלל בתורה שאיסורי תורה לא ניתנו למלאכי השרת וממילא בחששות רחוקים שאין להם סוף , הם לא נאמרו . ממילא יצאו בדינים אלו מצבים שמצד אחד אדם כן יזהר מצד שני , התורה בכלל איסוריה גם היכן שלא הולכים אחר רוב וכדומה לא חייבה להתייחס לחשש כזה.
1. נדגים : כשיתנו לאדם כוס של מים שיש אפשרות של אחד לעשרת אלפים שיש בה רעל , הוא ישפוך וימזוג כוס אחרת כלומר מכיוון שהוויתור הנדרש הוא קל מאוד הוא יעדיף לעשותו ולא להסתכן , אבל מאידך התורה באופן עקרוני לא חששה לאיסורים באחוזים שכאלו.
הדין הידוע שכל קבוע כמע"מ דמי, לכאו' גורם איסור גם בשיעור של אחד למליון, וגם כשההפסד גדול מחמת האיסור על כל התערובת. (אסור בכל הנשים שבעולם...)

אליעזר ג
הודעות: 351
הצטרף: ד' ינואר 01, 2020 10:28 pm

Re: חיוב שמירת הנפש

הודעהעל ידי אליעזר ג » ד' אוקטובר 14, 2020 7:46 pm

עושה חדשות כתב:יש"כ.

אליעזר ג כתב:ג. נושא נוסף שיש לדון בו שמקובלנו ככלל בתורה שאיסורי תורה לא ניתנו למלאכי השרת וממילא בחששות רחוקים שאין להם סוף , הם לא נאמרו . ממילא יצאו בדינים אלו מצבים שמצד אחד אדם כן יזהר מצד שני , התורה בכלל איסוריה גם היכן שלא הולכים אחר רוב וכדומה לא חייבה להתייחס לחשש כזה.
1. נדגים : כשיתנו לאדם כוס של מים שיש אפשרות של אחד לעשרת אלפים שיש בה רעל , הוא ישפוך וימזוג כוס אחרת כלומר מכיוון שהוויתור הנדרש הוא קל מאוד הוא יעדיף לעשותו ולא להסתכן , אבל מאידך התורה באופן עקרוני לא חששה לאיסורים באחוזים שכאלו.
הדין הידוע שכל קבוע כמע"מ דמי, לכאו' גורם איסור גם בשיעור של אחד למליון, וגם כשההפסד גדול מחמת האיסור על כל התערובת. (אסור בכל הנשים שבעולם...)



אפשר לחלק לקבוע שמשמעותו שיש מיעוט ניכר ומובחן כשלעצמו למרות שבשלב שדן בסוגיה הוא כבר לא יודע להבחין בו אבל במקור ידע או שיודעים אחרים וזה נקרא שיש דבר קיים מובחן לאדם שעמד מול עינינו ולא צריך להגיע למלאכי השרת . ולכן הוא אינו יכול להתבטל כלומר התערובת לא יכולה לבטל את שמו ויש לה שתי שמות. אבל אנו דנים בספק שאינו תערובת כלומר שנולד הספק הדבר היה אחד רק הסתפקנו מהיכן יצא, ממילא יש רק דבר אחד לפנינו בברור עם שם אחד ולא שניים. ממילא אין לפנינו מצב מובחן של המיעוט.

אליעזר ג
הודעות: 351
הצטרף: ד' ינואר 01, 2020 10:28 pm

Re: חיוב שמירת הנפש

הודעהעל ידי אליעזר ג » ה' אוקטובר 15, 2020 8:43 pm

בס"ד

המשך

ג

דברים פרק כב
(ח) כִּ֤י תִבְנֶה֙ בַּ֣יִת חָדָ֔שׁ וְעָשִׂ֥יתָ מַעֲקֶ֖ה לְגַגֶּ֑ךָ וְלֹֽא־תָשִׂ֤ים דָּמִים֙ בְּבֵיתֶ֔ךָ כִּֽי־יִפֹּ֥ל הַנֹּפֵ֖ל מִמֶּֽנּוּ: ס

המילה הנופל לכאורה משונה בהקשר זה והוראתה מי שהוא כבר נופל בהווה כלומר לפני שיפול בעתיד ,ונראה שהמשמעות היחידה האפשרית כאן ,שהוא נופל בהווה ,שנגזר עליו בהווה כבר ליפול.

תלמוד בבלי מסכת שבת דף לב עמוד א
תנא דבי רבי ישמעאל: כי יפל הנפל ממנו (ממנו) ראוי זה ליפול מששת ימי בראשית, שהרי לא נפל והכתוב קראו נופל. אלא שמגלגלין זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב-


נראה יותר לפרש שהחייב חייב בעצם זה ששם דמים ,מההקשר אבל לא הכרח. בכל מקרה מיחסים לשם דמים את גרימת המיתה למרות שכבר נגזרה ולא הוספת מיתה , וזה הרי חלק מהאיסור של שימת דמים שלא יפול הנופל ממנו כלומר יש איסור גם כהי גוונא . כלומר אם עלולה בפועל לצאת מיתה מהמעשה לא משנה שהיא בהשגחה עבור חטאים שכבר נעשו וגזרות שכבר נגזרו, אסור ומתיחסים אליך כגורם המיתה.
לפ"ז גדר מעשה האיסור שמחדל שלך לא יהיה הגורם הטבעי למיתה . יוצא שהתנאים בהם יש וודאי איסור הוא במצטרף:
מבחינה טבעית מה שעשית יוצר סכנה לגרימת מיתה.
יש אפשרות שאכן ימותו ומספיק לעניין זה גם אם כבר נגזר עליהם בעבר.
בפשטות גדר העניין הוא שמבחינה טבעית ראוי לחשוש.
נוסיף מכיוון שגם ראינו מסברא מכוח שמור נפשך שאותם גדרים אמורים להיות גם באי גרימת מוות לשני ,יוצא שלעניין אי שימת דמים אנו מדברים על אותו יחס סיכון מול על מה מוותרים. אומנם במקרה זה סיכויי הסכנה הנגרמים על ידי אדם יחיד מסכנים הם עצמם רבים ולכן הסיכון הוא צירוף הסיכונים שלהם. וכן היה ראוי ללמוד גם מגילוי מילתה בין האיסורים השונים לעניין שמירת הנפש.

תהלים פרק קטז
(ו) שֹׁמֵ֣ר פְּתָאיִ֣ם יְקֹוָ֑ק דַּ֝לּוֹתִ֗י וְלִ֣י יְהוֹשִֽׁיעַ:-

תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף קי עמוד ב
דתניא: קטני בני רשעי ישראל אין באין לעולם הבא, שנאמר כי הנה היום בא בער כתנור והיו כל זדים וכל עשה רשעה קש ולהט אתם היום הבא אמר ה' צבאות אשר לא יעזב להם שרש וענף. שרש - בעולם הזה, וענף - לעולם הבא, דברי רבן גמליאל. רבי עקיבא אומר: באים הם לעולם הבא, שנאמר שמר פתאים ה', שכן קורין בכרכי הים לינוקא פתיא.


רואים שפתי מבחינת הלשון הם קטנים, כלומר חסרי דעת ,לא אשמים ,וממילא אפשר גם גדולים בנסיבות מסוימות.
יש לברר אם נגזר על אדם בוגר למות והוא נכנס כפתי לסכנה מסוימת האם הכוונה שמובטח שהגזירה לא תתקיים באותה סכנה ? או שהכוונה שכהי גוונא למרות שמצבו הוא בסכנה לא תהיה מיתה מעבר לנגזר?
ונבחן:
א.לכאורה אין סברא לומר שיתחדש מעבר לזה שהאדם הכניס עצמו לסכנה ובגלל שהוא פתי , עצם ההכנסה לא תהיה גורם למוות שלא נגזר עליו ובפרט בגדולים . כי הרי זו הוראת הפתיות הוא פתי חסר דעה ממילא אינו אשם וממילא יש שמירה שמכוח מעשה שטות זה שלא אשם בו לא ימות , אבל אם אשם בדברים בעבר ונגזר עליו מיתה מחמתם מה עניין זה לפתיותו דעכשיו? מה יש כאן איזה עניין להראות שהמכניס עצמו לסכנה בפתיות לא ימות בה גם אם נגזר עליו? האם זה שהוא פתי זו סיבה להצילו ממה שנגזר עליו בעקבות מעשים בהם לא היה פתי.
ב. מהגמרא הידועה על הזימון לפונדק אחד של הרוצח במזיד בעבר אם זה שיפול עליו ויהרגו רואים שלמרות שהיושב בפונדק הוא פתי ביחס למותו זה ,בכל אופן מת. ואומנם גם מסוגיה דידן של יפול הנופל אפשר היה להוכיח , אבל אפשר היה לדחות שתמיד ישנה אי זהירות מצד הקרבן במעשים אלו ואינו פתי מוחלט , אם כי זה דוחק לומר שתמיד אינו פתי או שיפול הנופל או רק ביחס למצבים שאינו פתי.
ג. מהמציאות גם בקטנים לאורך כל הדורות רואים שקטנים אכן נהרגים בהיכנסם למקומות סכנה ואין לך פתאים גדולים מקטנים שהם מקור השם.
ד. וכן רואים שחששו במדבר ולא מלו קטנים, וכן בהמשך עד שדשו ביה רבים ונדון בל"נ בהמשך.
ה. בחידוש מפסוק הכלל הוא שאין לך בו אלא חידושו ומחדשים את המועט האפשרי.

מסקנה -שמירת פתאים היא רק ביחס לכך שלא תהיה להם מיתה מחמת ההכנסה לסכנה שנכנסו אליה כפתאים ,אבל כן תהיה גם במסגרת הסכנה אם נגזר עליהם בעבר.
אבל יש לדון עוד נידון, מגמרות רבות משמע ששומר פתאים הוא מתיר לכתחילה ,[נראה בהמשך] ואם היה הפשט כהבנתנו עד כאן, מי שרואה את הפתי המבוגר לפחות מכניס עצמו לסכנה ויודע שישמע לו עליו להאיר את עיניו שלא יהיה יותר פתי לעניין זה ולא יכניס עצמו אליה.
ונראה, הרי אמרנו שהלימוד לא להכניס עצמו לסכנה, הוא משמור נפשך, ועוד ראינו שלגבי הזולת אסור גם אם לא יגרם מוות שלא נגזר מראש ולכאורה הוא הדין כלפי עצמו בכ"ש. ומה איכפת לנו שומר פתאים.?
אפשר לתרץ בכמה אופנים:
א. מכיוון שהלימוד של שמור נפשך הוא בגדר שלא ידחיק את חשש הסכנה ,אם עובדת היותו פתי נגרמת מסיבה אחרת ,או אפילו מסיבה זו אבל הוא קרוב לאנוס עליה ,אין איסור ולכן מותר לכתחילה.
ב. כאשר אין איסור כלומר שהיה מעדיף להסתכן ולא לוותר מתוך מודעות מלאה לסכנה וממילא מותר לו לכתחילה.

יוצא שלפי שני התירוצים שומר פתאים אומר שאחרי שמותר לו, לא תקרה מיתה אלא אם כן נגזר בעבר למרות שנמצא בסכנה ,אבל הוא אינו המתיר. רק ההבדל שלטעם הראשון העובדה שהוא פתי היא עצמה סיבת ההיתר ואילו לשני אין לה קשר להיתר.
אפשר אומנם כן להציע את שומר פתאים כמתיר שאילו לא היה, רבנן היו אוסרים כפי שאסרו לכאורה בכותל כדי שמתוך רבים לא ימותו גם אם האדם עצמו היה מסכים להסתכן במודע ואין איסור תורה . ולמעשה אסרו בכותל ואולי בעוד מקרים כי לכתחילה לא מטריחים כביכול את השם לשמור באופן ניסי , אבל היכן שזו הצורה הטבעית של חיי האדם או שכך נוהגים בפועל ויש בכך עניין חשוב כן אפשר להטריח.
ישנן אולי עוד אפשרויות, אבל בשביל לא לסבך את הדיון נעלה אותם בל"נ בציורים ששם מקומם , בקטע הבא נתחיל בל"נ לבדוק לגבי גמרות שונות האם הנתיב שנסלל מסביר אותן ופוטר את הקשיים בהן ולאיזה אפשרויות מהאפשרויות שהעלינו הן מכוונות.

אליעזר ג
הודעות: 351
הצטרף: ד' ינואר 01, 2020 10:28 pm

Re: חיוב שמירת הנפש

הודעהעל ידי אליעזר ג » א' אוקטובר 18, 2020 3:20 pm

ד
נקדים עוד יסודות שקשורים בחלקם לסוגיות אחרות ולכן רק אכתוב את מסקנותי בסוגיות ההן :

א. אין הכוונה שהדין בשבועה הוא הדין שמור נפשך עצמו ,אלא שמכיוון שיש חיוב לשמור נפשו בדרגת לאו לא פחות מהחיוב לשמור או לא לשים מוקש שיכול להרוג את הזולת מכאן שאם נאמר על חברו איסור שבועה שכזה הוא הדין עליו , והגדר באיסור שבועה אינו רק הסיכון אלא השימוש כביכול בהשם בשביל לסכן .
ב. אומנם כתוב שהשמר פן ואל זה לאו, ונפסק כמאן דאמר הזה , אבל כוונת הדברים לפי הרמבם שאם יש היכי תימצי אחד להחיל את האיסור זה יהיה לאו ,אבל אם יש מספר אפשרויות להחיל את האיסור:
1. כמו אצלנו שהשמר כולל תוצאה של קום ועשה כגון להשמר מסכנה חיצונית ושב ואל תעשה לא להיכנס לסכנה.ויש מקום היכן ללאו לחול.
2. שבפשטות הלימוד נכללים שניהם.
3. אין איסור אחר כבר על המקרים הרלוונטיים ובלבד שללאו ישאר מקום כלשהו לחול , כגון במקרה דידן אינו מכוסים ע"י אל תשים דמים ועשית מעקה. כי במקום שיש כבר איסורים או חיובים אלו ויש מקום ללאו של השמר לחול לא יחול כלאו או עשה שני כי כבר נכלל האיסור או החיוב העקרוני ואין בהשמר לשון מפורשת המחייבת להוסיף לאו נוסף.
לכן היכן שחל אל תשים דמים אין לאו של הישמר אבל נראה לכאורה שבמכניס עצמו גופו לסכנה אינו בכלל אזהרת על תשים דמים ואין מזהירין מן הדין ולכן יהיה לאו מחמת הישמר . וכן היכן שחל ועשית מעקה אין השמר אבל בכל שאר המקרים שצריך לשים גדר לזהירות יש השמר ככתוב ברמבם. וכן רואים בתפילין מ"ושמרת את החוקה הזו למועדה" שלומדים להלכה כרבי יוחנן איסור הנחת תפילין בלילה כלאו, אבל לגבי היום אין שום לימוד מכך לכאורה. וכן מעוד מקומות.
ג. לכאורה מסתבר שמדין תורה לא יהיה חיוב אל תעמוד על דם רעך או השבת אבדת גופו כאשר האדם יכול להשמר, אבל אין עליו חיוב להישמר כי לא מוותר על הדברים הכרוכים בשמירה בשביל רמת הסיכון המדוברת מתוך מודעות שלמה לה כאמור לעיל. ולא מסתבר שמישהו יחויב להצילו כשיכול ולא מחויב להציל את עצמו. ועוד שהכוונה כאן היא להכריח אותו לוותר ולא נראה שגם ביה"ד מחויבים לכך.
נערך לאחרונה על ידי אליעזר ג ב ג' אוקטובר 20, 2020 8:21 pm, נערך פעם 1 בסך הכל.

בריה נמוכה
הודעות: 138
הצטרף: ג' יוני 02, 2020 12:19 pm

Re: חיוב שמירת הנפש

הודעהעל ידי בריה נמוכה » א' אוקטובר 18, 2020 7:21 pm

לעיל הובא
תלמוד בבלי מסכת שבועות דף לה עמוד א
המקלל אביו ואמו בכולן - חייב, דברי ר"מ, וחכמים פוטרין. המקלל עצמו וחבירו בכולן - עובר בלא תעשה.-מדובר על מקלל בכינויים לגבי אביו ואמו חייב מיתה לרבי מאיר, לגבי עצמו כתוב בסתם שעובר בלאו.
והמקלל עצמו וחבירו כו'. אמר רבי ינאי: ודברי הכל. עצמו, דכתיב: רק השמר לך ושמור נפשך מאד, כדרבי אבין אמר רבי אילעא, דאמר: כל מקום שנאמר השמר פן ואל - אינו אלא לא תעשה. -בפשטות דברי הכול כולל גם שנלמד משמור נפשך מאוד והכוונה דברי הכול במשנה רבי מאיר וחכמים .



דין זה נראה לענ"ד הבנה שונה
כי המקלל אלוקים ונשיא ואביו ואמו
טעם האיסור אינו בשביל שמזיקם אלא בגלל הזלזול בכבודם
וכן איסור לא תקלל חרש טעמו אינו כי מזיקו אלא כי מבזהו
וא"כ פלא לומר שעל עצמו כן מזיק הקללה
שהרי ממה נפשך אם הקללה מזיקה יתחייב משום מזיק לחבירו ולאביו
ואם אינו מזיק לאחרים מדוע לעצמו מזיק
שנית שאף נניח שהקללה מזקת הוא ג"כ חידוש שההלכה מתייחסת לדברים של סגולות ולא מצינו כזאת
ולכן לענ"ד לכאורה האיסור לקלל עצמו טעמו גם משום שמתבזה בכך
ומהפסוק רק השמר לך הכונה שמירת הכבוד העצמי של האדם
ואין המדובר פה בגלל שמזיק לעצמו
וקצת ראיה לדברינו שהרי בכל הדורות לא מצינו שמביאים ראיה לאיסור להזיק עצמו מהגמרא הנ"ל
ואולי סברו כמ"ש ועדין צ"ע

אליעזר ג
הודעות: 351
הצטרף: ד' ינואר 01, 2020 10:28 pm

Re: חיוב שמירת הנפש

הודעהעל ידי אליעזר ג » א' אוקטובר 18, 2020 10:29 pm

בריה נמוכה כתב:לעיל הובא
תלמוד בבלי מסכת שבועות דף לה עמוד א
המקלל אביו ואמו בכולן - חייב, דברי ר"מ, וחכמים פוטרין. המקלל עצמו וחבירו בכולן - עובר בלא תעשה.-מדובר על מקלל בכינויים לגבי אביו ואמו חייב מיתה לרבי מאיר, לגבי עצמו כתוב בסתם שעובר בלאו.
והמקלל עצמו וחבירו כו'. אמר רבי ינאי: ודברי הכל. עצמו, דכתיב: רק השמר לך ושמור נפשך מאד, כדרבי אבין אמר רבי אילעא, דאמר: כל מקום שנאמר השמר פן ואל - אינו אלא לא תעשה. -בפשטות דברי הכול כולל גם שנלמד משמור נפשך מאוד והכוונה דברי הכול במשנה רבי מאיר וחכמים .



דין זה נראה לענ"ד הבנה שונה
כי המקלל אלוקים ונשיא ואביו ואמו
טעם האיסור אינו בשביל שמזיקם אלא בגלל הזלזול בכבודם
וכן איסור לא תקלל חרש טעמו אינו כי מזיקו אלא כי מבזהו
וא"כ פלא לומר שעל עצמו כן מזיק הקללה
שהרי ממה נפשך אם הקללה מזיקה יתחייב משום מזיק לחבירו ולאביו
ואם אינו מזיק לאחרים מדוע לעצמו מזיק
שנית שאף נניח שהקללה מזקת הוא ג"כ חידוש שההלכה מתייחסת לדברים של סגולות ולא מצינו כזאת
ולכן לענ"ד לכאורה האיסור לקלל עצמו טעמו גם משום שמתבזה בכך
ומהפסוק רק השמר לך הכונה שמירת הכבוד העצמי של האדם
ואין המדובר פה בגלל שמזיק לעצמו
וקצת ראיה לדברינו שהרי בכל הדורות לא מצינו שמביאים ראיה לאיסור להזיק עצמו מהגמרא הנ"ל
ואולי סברו כמ"ש ועדין צ"ע


אנא הבא מקור לטענתך שכל איסורי קללה גם לחברו הם מצד ביזוי ,כי הרי הלשון היא יכה יוסי וכו'

לגבי השימוש בהשמר כמקור הרמבם והשו"ע מביאים אותו כמקור לשמירת הנפש , ווהמנחת חינוך מסיר שהמקור הוא בגמרא בשבועות וכן אחרים.

בריה נמוכה
הודעות: 138
הצטרף: ג' יוני 02, 2020 12:19 pm

Re: חיוב שמירת הנפש

הודעהעל ידי בריה נמוכה » ב' אוקטובר 19, 2020 8:53 am

כך מבואר ברמב"ם ובאגר"מ ואביא לשונם

ספר המצוות לרמב"ם מצות לא תעשה שיז

המצוה השי"ז היא שהזהירנו מקלל אי זה איש שיהיה מישראל והוא אמרו (קדושים יט יד) לא תקלל חרש. והבין ממני ענין אמרו חרש מה הוא. וזה כי הנפש כשהתנועעה לנקום מן המזיק לפי צורת ההזק הקיימת בדמיון הנה לא תסור מתנועתה עד שתגמול למזיק לפי צורת ההזק הרשומה בדמיון, וכאשר שלמה לו גמול תנוח אותה התנועה ונעדרת אותה הצורה מן הדמיון. ופעמים תשלמהו גמול בקללה ובחרופין לבד ותנוח בדעתה בשיעור מה שהגיע למזיק מן ההזק באותם המאמרים והחרוף. ופעמים יהיה הענין יותר קשה ולא תנוח התנועה ההיא עד שתאבידהו כל ממונו ואז תנוח בדעתה שיעור מה שהגיע לו מכאב לאבוד ממונו. ופעמים יהיה הענין יותר קשה ולא תנוח עד שתנקם ממנו בגופו במיני ההכאות וחסרון האיברים. ופעמים יהיה הענין יותר קשה ולא תנוח התנועה ההיא עד שתקח נפש המזיק ותסלקו מן המציאות. וזה הוא התכלית. ופעמים תהיה תנועת הנפש קטנה לבקשת עונש המזיק, וזה לקטנות עונו, עד שתנוח התנועה ההיא בצעקות וגזמו עליו וקללו אותו ואף על פי שלא ישמע אותו ולא יהיה במעמד ההוא. וזה הוא מפורסם מפועל בעלי החמה והכעס שהם תנוח נפשם בזה השעור מהחטאים הקלים מאד ואף על פי שיהיה החוטא בלתי יודע בכעסם וגידופיהם בלתי שומע
ואולי היה עולה במחשבתנו כי תכלית מה שנאסר לנו קללת איש מישראל כשיהיה שומע אותה, למה שישיגהו מן הצער והכאב, אבל קללת חרש אחר שלא ישמע ושלא יכאב בו שלא יהיה חוטא בזה, הנה הודיענו שהוא אסור והזהיר ממנו. כי התורה לא הקפידה בענין המקולל לבד אבל הקפידה בענין המקלל גם כן שהזהירה שלא יניע נפשו אל הנקמה ולא ירגילה לכעוס. וכן מצינו בעלי הקבלה הביאו ראיה על איסור קללת כל איש שיהיה מישראל מאמרו לא תקלל חרש.


בשו"ת אגרות משה אורח חיים חלק ג סימן עח
ולכן אמינא דבר חדש דמקלל עצמו ומקלל חברו הם שני עניני איסורים, דמקלל עצמו הא איתא בשבועות דף ל"ו שהוא מקרא דהשמר לך ושמור נפשך וכן הוא ברמב"ם פכ"ו מסנהדרין ה"ג, שפשטות פירושו הוא מחמת שיענש בנפשו בשביל קללתו שאפשר שתקויים קללתו ויוזק, אבל במקלל חברו אינו מצד החשש דשמא תקויים קללתו דודאי לא יחושו בשמים לקללתו שהרי עושה איסור בזה, וגם הוא קללת חנם שמפורש בקרא דאין לחוש שיתקיים וברור שלא יבא מזה שום רעה לחברו, אלא שהאיסור הוא מצד הבזיון שמבזה לחברו בשם, וכמו איסור מגדף שודאי לא עשו דבריו כלום וחייב סקילה שהוא על מה שמבזה השם בשם, ולשון שאמר איסי בן יהודה כאדם האומר לחברו גירפתה הקערה וחיסרתה הוא לפי מדת רשעתו דפשט ידו בעיקר, וכן הוא איסור מקלל לנשיא ולדיין ולהדיוט שאף שאין קללתו עושה כלום חייב על מה שביזה אותם בשם. וראיה גדולה לזה מהא דכתב הרמב"ם בה"א שם ויראה לי שהמקלל את הקטן הנכלם לוקה וכתב הכ"מ למדה רבינו מדאמרינן דקטן דמכלמינן ליה ונכלם יש לו בושת וסובר רבינו דה"ה לענין קללה, וזה שייך רק אם הלאו והמלקות הוא על מה שביזהו בשם אבל אם הוא מצד חשש היזק אף בקטן בן יומו יש לחייבו מלקות כמו בגדול.

ולפי דברינו מתורץ שפיר קושית התוס' שם לו. ד"ה ושמור עיי"ש

אליעזר ג
הודעות: 351
הצטרף: ד' ינואר 01, 2020 10:28 pm

Re: חיוב שמירת הנפש

הודעהעל ידי אליעזר ג » ב' אוקטובר 19, 2020 10:28 am

בריה נמוכה כתב:כך מבואר ברמב"ם ובאגר"מ ואביא לשונם

ספר המצוות לרמב"ם מצות לא תעשה שיז

המצוה השי"ז היא שהזהירנו מקלל אי זה איש שיהיה מישראל והוא אמרו (קדושים יט יד) לא תקלל חרש. והבין ממני ענין אמרו חרש מה הוא. וזה כי הנפש כשהתנועעה לנקום מן המזיק לפי צורת ההזק הקיימת בדמיון הנה לא תסור מתנועתה עד שתגמול למזיק לפי צורת ההזק הרשומה בדמיון, וכאשר שלמה לו גמול תנוח אותה התנועה ונעדרת אותה הצורה מן הדמיון. ופעמים תשלמהו גמול בקללה ובחרופין לבד ותנוח בדעתה בשיעור מה שהגיע למזיק מן ההזק באותם המאמרים והחרוף. ופעמים יהיה הענין יותר קשה ולא תנוח התנועה ההיא עד שתאבידהו כל ממונו ואז תנוח בדעתה שיעור מה שהגיע לו מכאב לאבוד ממונו. ופעמים יהיה הענין יותר קשה ולא תנוח עד שתנקם ממנו בגופו במיני ההכאות וחסרון האיברים. ופעמים יהיה הענין יותר קשה ולא תנוח התנועה ההיא עד שתקח נפש המזיק ותסלקו מן המציאות. וזה הוא התכלית. ופעמים תהיה תנועת הנפש קטנה לבקשת עונש המזיק, וזה לקטנות עונו, עד שתנוח התנועה ההיא בצעקות וגזמו עליו וקללו אותו ואף על פי שלא ישמע אותו ולא יהיה במעמד ההוא. וזה הוא מפורסם מפועל בעלי החמה והכעס שהם תנוח נפשם בזה השעור מהחטאים הקלים מאד ואף על פי שיהיה החוטא בלתי יודע בכעסם וגידופיהם בלתי שומע
ואולי היה עולה במחשבתנו כי תכלית מה שנאסר לנו קללת איש מישראל כשיהיה שומע אותה, למה שישיגהו מן הצער והכאב, אבל קללת חרש אחר שלא ישמע ושלא יכאב בו שלא יהיה חוטא בזה, הנה הודיענו שהוא אסור והזהיר ממנו. כי התורה לא הקפידה בענין המקולל לבד אבל הקפידה בענין המקלל גם כן שהזהירה שלא יניע נפשו אל הנקמה ולא ירגילה לכעוס. וכן מצינו בעלי הקבלה הביאו ראיה על איסור קללת כל איש שיהיה מישראל מאמרו לא תקלל חרש.


בשו"ת אגרות משה אורח חיים חלק ג סימן עח
ולכן אמינא דבר חדש דמקלל עצמו ומקלל חברו הם שני עניני איסורים, דמקלל עצמו הא איתא בשבועות דף ל"ו שהוא מקרא דהשמר לך ושמור נפשך וכן הוא ברמב"ם פכ"ו מסנהדרין ה"ג, שפשטות פירושו הוא מחמת שיענש בנפשו בשביל קללתו שאפשר שתקויים קללתו ויוזק, אבל במקלל חברו אינו מצד החשש דשמא תקויים קללתו דודאי לא יחושו בשמים לקללתו שהרי עושה איסור בזה, וגם הוא קללת חנם שמפורש בקרא דאין לחוש שיתקיים וברור שלא יבא מזה שום רעה לחברו, אלא שהאיסור הוא מצד הבזיון שמבזה לחברו בשם, וכמו איסור מגדף שודאי לא עשו דבריו כלום וחייב סקילה שהוא על מה שמבזה השם בשם, ולשון שאמר איסי בן יהודה כאדם האומר לחברו גירפתה הקערה וחיסרתה הוא לפי מדת רשעתו דפשט ידו בעיקר, וכן הוא איסור מקלל לנשיא ולדיין ולהדיוט שאף שאין קללתו עושה כלום חייב על מה שביזה אותם בשם. וראיה גדולה לזה מהא דכתב הרמב"ם בה"א שם ויראה לי שהמקלל את הקטן הנכלם לוקה וכתב הכ"מ למדה רבינו מדאמרינן דקטן דמכלמינן ליה ונכלם יש לו בושת וסובר רבינו דה"ה לענין קללה, וזה שייך רק אם הלאו והמלקות הוא על מה שביזהו בשם אבל אם הוא מצד חשש היזק אף בקטן בן יומו יש לחייבו מלקות כמו בגדול.

ולפי דברינו מתורץ שפיר קושית התוס' שם לו. ד"ה ושמור עיי"ש


תודה ישר כוח על המובאות ,המשמעות ברמבם בספר המצוות היא שזה מצד היסוד של איסור נקמה.

ומה שהבאת משו"ת אגרות משה מסביר למה אכן הגדר חלוק במקלל עצמו ונשאר מקוללים ונשאר כעיקר לנידון דידן שאכן המקלל עצמו מצד סיכון נפשו ונראה שאין מנוס מפשט זה במקלל עצמו לפי הגמרא בשבועות .

זה אכן מראה שלגדר המדויק בקללה צריך עוד הרבה לעיין ,אבל לכאורה לסוגיתינו העוסקת בשמירת הנפש נשארים הדברים על מכונם.

אליעזר ג
הודעות: 351
הצטרף: ד' ינואר 01, 2020 10:28 pm

Re: חיוב שמירת הנפש

הודעהעל ידי אליעזר ג » ג' אוקטובר 20, 2020 8:20 pm

ה
עד עכשיו ראינו את החיוב לשמור על נפשו שלו ואת החיוב לא לגרום למותו של השני .

בנוסף ישנם בגמרא חיובים של הצלה מאל תעמוד על דם רעך ומהשבת אבדתו כ"ש גופו וכן חיוב הצלה גם תוך עבירה מוחי בהם . בשלב זה אין בכוונתי להיכנס לסוגיות אלו בהרחבה רק אציין:
א. מהצורך בצריכותא שהגמרא מביאה בין השבת אבידה ללא תעמוד רואים לכאורה שלא היו לומדים בפשטות אותם גדרים שישנם בהצלת עצמו. ואפשר להבין את הסברה בזה שבהצלת עצמו זה אכן מוטל עליו ,אבל בהצלת האחר מי אמר שמוטל עליו באותם גדרים, זה פחות באחריותו.
ב. לפי זה הפוך לכאורה אפשר ללמוד שעד כמה שמחויב בהצלת האחר מחויב כ"ש בהצלת עצמו.
ג. מ -וחי בהם לומדים שגם בעבירה מחויב להציל את השני וגם את עצמו, ובפשטות היינו אומרים שכ"ש שלא בעבירה וממילא מצב שנמצא שמחויב להציל בעבירה ילמדנו על לא בעבירה.
ד. אבל ניתן לחלק שבוחי בהם יש רכיב נוסף של חילול השם ,כלומר שזה חילול שם שמים שאדם ימות כתוצאה מהימנעות ממעבר עבירה כי התורה היא תורת חיים ויתכן שזו כוונת הרמבם שמוסיף קטע כזה בעניין וחי בהם, ואם כן יעלה חידוש שיתכן שמחויב יותר בהצלה בעבירה מאשר באינה עבירה.
ה. נוסיף שתוס לומדים שאנו יודעים שבפיקוח נפש לעניין וחי בהם איננו הולכים אחר הרוב ,שצריך למנוע בכל גוונא שלא תצא מיתת יהודי ותוס מובא בפוסקים כלשונו לכאורה ללא חולק, אבל דברים אלו אינם מתאימים לכאורה לטענה שמחלקים בין סכנה בפנינו לשאינה כזו , כי אם הכוונה היא שלא תצא תוצאה מה לי אם ימות כתוצאה מסכנה בפנינו ומה לי כתוצאה מסכנה עתידית הנובעת באותו סיכוי מאי מעבר העבירה?

אליעזר ג
הודעות: 351
הצטרף: ד' ינואר 01, 2020 10:28 pm

Re: חיוב שמירת הנפש

הודעהעל ידי אליעזר ג » ד' אוקטובר 21, 2020 11:31 am

                                                             ו
נקדים עוד הקדמה לגבי רוב בפיקוח נפש שבעיקרה תקציר המסקנות מלימודי בסוגיית רוב , אם כי מכיוון שבנוהג שבעולם אין נכנסים לאיך חז"ל לומדים את הדינים מהפסוקים , בנקודה זו ארחיב קצת כתרומה קטנה לשיפור המצב.

מקור דין רוב:

(ב) לֹֽא־תִהְיֶ֥ה אַחֲרֵֽי־רַבִּ֖ים לְרָעֹ֑ת וְלֹא־תַעֲנֶ֣ה עַל־רִ֗ב לִנְטֹ֛ת אַחֲרֵ֥י רַבִּ֖ים לְהַטֹּֽת:-מתוכן הדברים וכן מהפסוק לפני ואחרי נראה שאנו עסוקים בביה"ד . ואם כך מה כוונת שלושת חלקי הפסוק מצד אחד ברישא כתוב לא ללכת אחרי רבים לרעןת ובסיפא כן ללכת אחרי רבים ? אלא נראה שהפשט הפשוט הוא מהלך הדברים בבית דין:

א. אחרי רבים לרעות -אם אתה סובר אחרת מהרוב הצג דעתך ואל תתקפל לפניהם עד שתמצו את הדיון.

ב. על רב לנטת- גם אל תהיה מאומרי הן של המופלא שבבית הדין אלא אמור דעתך ולבן העניינים עד גמירא.

ג. אחרי רבים להטות- אחרי שמיציתם את הדיונים תעמדו למניין ותכריעו לפי פסק הרוב . כלומר מדובר בשני מצבים ברישא בדיון עצמו ובסיפא אחרי העמידה למניין.

נקדים יסודות לגבי בית הדין:

מטבע מהותו של ביה"ד ובפרט בהרכבים גדולים רחוק שימצא מצב שתתקבל החלטה פה אחד .
מאידך פסק ביה"ד פרושו שמשקל בית הדין כולו עומד מאחרי הפסיקה כלומר גם אם היה מיעוט שסבר אחרת ,אחרי הפסיקה המשקל של כל הדיינים מאחוריה.
כלומר מסברא עוד לפני הפסוק אנו חייבים מנגנון הכרעה ולא רק שיכריע אלא יבטל המיעוט.
יכולנו להציע כל מיני מנגנונים כגון הליכה אחרי החכמים יותר, הזקנים יותר, רוב מיוחס ועל זה בה הפסוק ואומר, לך אחרי רוב רגיל .
כלומר יעלה שבמקום שבו אנו מחויבים לצאת עם תוצאה ותוצאה אחידה יוכרע המיעוט ויתבטל.
אבל עדיין אפשר שמדובר בהכרעה במקום שאין ברירה אלא להכריע אבל במקום שיש ברירה כוח הכרעת הרוב אינו מספיק חזק על מנת להסתמך עליו. מה שמחזק אפשרות זאת הוא שמדובר כאן במיעוט הניכר בקבוע, שבעלמא אינו מתבטל וכאן כן.

אליעזר ג
הודעות: 351
הצטרף: ד' ינואר 01, 2020 10:28 pm

Re: חיוב שמירת הנפש

הודעהעל ידי אליעזר ג » ה' אוקטובר 22, 2020 1:47 pm

ז
המשך רוב כל דפריש ודליתא קמן.

יש לקחת בחשבון שני מצבים עקרוניים של אי הכרח:
1. שאין הכרח להכריע בדבר הספציפי אלא אפשר להישאר בספק .
2. יש אפשרות לבדוק האם הוא מהרוב או מהמיעוט.


תלמוד בבלי מסכת חולין דף יא עמוד א
מנא הא מילתא דאמור רבנן זיל בתר רובא? מנלן? דכתיב: אחרי רבים להטות! רובא דאיתא קמן, כגון ט' חנויות -כל דפריש, . וסנהדרין -מיעוט ורוב הקיימים מולינו הכרעה כרוב וביטול המיעוט כאשר יש הכרח לעשות זאת ואין אפשרות בדיקה. לא קא מיבעיא לן, כי קא מיבעיא לן - רובא דליתיה קמן, כגון קטן וקטנה, מנלן?-


א. כלומר חתיכה שיכולה להיות או טריפה או כשרה ולא שניהם בניגוד לכאורה לתערובת .
ב. אבל כל דפריש אין הכרח להכריע בחתיכה שנמצאה והכיצד נלמד זאת מבית הדין ? והנראה שאומנם זה נכון גבי הציור הספציפי של אותה חתיכה, אבל בריבוי הציורים הדומים שאי אפשר לפסוק בהם באחד שונה מחברו , שבשדה החיים אומנם בכל אחד כשלעצמו אפשר להחמיר, אבל לא בכולם ולכן אנו מגיעים לפחות לדעת רבנן למצב הקרוב להכרח.
ג. לגבי רוב דליתא קמן , המגדיר אותו שאין בפנינו תערובת לכן דליתא קמן ,ואין מקור לחדש שמצב של אי ידיעה מי מהרוב ומי מהמיעוט יוצר תערובת במקום שאינה פיזית לפנינו . וזה מוכח מכל דפריש כי הרי איננו יודעים למי הוא שייך אבל אין לו דין מעורב. ובפרט לגבי הדין של שתי שמות ודין ביטול ואינו קרוב בכלל לצורת בית דין. ועוד ראיה לחדד שכל דפריש מלבד עוד שמשמו רואים כך אינו חלק מהתערובת, שהרי בחנויות הפורש פורש מתערובת שהיא קבוע ואם היה נקרא שהוא עדיין בתערובת היה צריך גם לפורש להיות דין קבוע . ועוד נראה לקמן נפקא מינא בין הפורש מקבוע לפורש מתערובת שאין בה קבוע.
ד. וכן אי אפשר כי מדובר בדר"כ בהחלטות עקרוניות המשפיעות כל אחת על הרבה מקרים . תלויות ברוב דליתא קמן ואין גם אפשרות לבדוק בדר"כ.
ה. מאידך יש צד בהבא אמינא שהרוב יותר חלש כי אינו בפנינו אם כי זה לא פשוט ויתכן שלמסקנה לרבי מאיר זה דווקא בציורים חריגים דומיה דקטן וקטנה שאין הכרח עכשיו ועתיד להתברר לפני זמן החיוב המלא. ובדוחק אולי אפילו בהבא אמינא אפשר להציע כדוגמת זה, שמכיוון שהמקרים של אפשר בדליתא קמן מועטים אין בהם חיבור לכלל אי אפשר והנידון האם הם מספיק חלוקים מדאיתא קמן על מנת לא להכלילם בהם כי אפשר לאסור כאן ולהתיר שם ורק הסה"כ אי אפשר כאמור לעיל. ועוד יש לומדים שהדין של רבי מאיר הוא דרבנן ומדאוריתא כן היינו לומדים גם אי אפשר ואולי מההיתר לאכול בשר. והגמרא מתכוונת שגם לרבנן מן הראוי שיגבילו היכן שאפשר.
ו. בכל אופן למסקנא להלכה לומדים אותו או מביה"ד או מהלכה למשה מסיני. או מבשר או בכלל ממקרי האי אפשר ובכל מקרה דינו כרוב.

אליעזר ג
הודעות: 351
הצטרף: ד' ינואר 01, 2020 10:28 pm

Re: חיוב שמירת הנפש

הודעהעל ידי אליעזר ג » ה' אוקטובר 22, 2020 7:40 pm

ח
דין ביטול ברוב בתערובת רגילה ודין קבוע.


עדיין יש לדון בתערובת רגילה , ביה"ד שמו האחד הוא מעצם מהותו ותכליתו ,כל דפריש הוא אחד במציאות , אבל בתערובת רגילה האם האחדות כל כך ברורה ? ועוד יותר ביבש ביבש ואם כן למה שלא ישארו עליה שתי השמות אחד של הרוב ואחד של המיעוט ? וגם אם נאמר כמו כל דפריש שיש הכרח כי ישנם הרבה מקרים שכאלו , עדיין חלוק בנושא האחדות ואיך נלמד אותו מבית הדין?
תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף עט עמוד
מאי טעמא דרבי שמעון? –
שצריך לכוון להרוג דווקא מישהו מסוים על מנת להתחייב
אמר קרא: וארב לו וקם עליו - עד שיתכוון לו. ורבנן?-
שלא סוברים שצריך להתכוון למסוים מה עושים עם הפסוק?
- אמרי דבי רבי ינאי: פרט לזורק אבן לגו.
שפטור
היכי דמי? אילימא דאיכא תשעה נכרים ואחד ישראל ביניהן - תיפוק ליה דרובא נכרים נינהו.
-אולי ביטול ברוב ונקרא שהרג וודאי גוי
אי נמי פלגא ופלגא –
או שאפילו אם נקרא ספק שקול כי אין ביטול או שבפועל היו מחצית מחצית.
ספק נפשות להקל!
-הגמרא מדגישה ספק נפשות אבל לא ספק אחר כי בספק אחר אם מתרים בו בהתראת ספק והתברר שאכן עשה את העבירה להלכה חייב . ויוצא שיודעים כבר לפני הלימוד כאן שספק בנפשות מקילים ואפשר מהצילו העדה או מטעמים שיובאו לקמן.
לא צריכא, דאיכא תשעה ישראל ונכרי אחד ביניהן,-
והייתי אומר לכאורה ביטול ברוב וחייב , כי הרי אינו דומה לכל דפריש וגם עדיין לא אסוקי אדעתא דין קבוע שרק מכוחו נוכל אולי לומר שאינו תערובת. וכהי גוונא כן הולכים בנפשות אחרי הרוב אחרת אין מקור מכאן לחדש דין קבוע.
דהוה ליה נכרי קבוע, וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי
-כלומר מכיוון שהאנשים שם לעצמם ולאחרים מובחנים ורק לגבי במי תפגע האבן אינם מאובחנים . זה נקרא מיעוט ניכר וככזה אינו בטל וכל עוד הם מעורבבים כלומר במקומם הקבוע לאפוקי כל דפריש זה כמחצה על מחצה כלומר כל אחד יש לו שתי שמות שווים של המיעוט הניכר ושל הרוב כלפי הזורק וכנראה הגמרא מבינה שקבוע אינו מבטל את התערובת כפי שהיה צד בסברא כי אם כן יהיה לכאורה כל דפריש וגם נלך אחר הרוב.

א. וממילא זו תערובת שניתן לקרוא לה בשתי שמות או בשם אחד לכולה . ולכאורה אין מקור לחדש שזו דרגה אחרת בתערובת מאינו קבוע אלא י"ל שמיעוט ניכר אינו בטל ברוב וכתוב כאן שמיעוט שאינו ניכר בטל ברוב ולולא הפסוק גם מיעוט ניכר . ומכאן שאין ניכרות יש שם אחד והוא שם הרוב וכשניכר ישנם שתי שמות על כולה וכל חלקיק מורכב משניהם בשווה .
ב. ומכאן לומדים שכל כהי גוונא הוא תערובת ושאינו קבוע יש לו שם אחד ואחרי שיש לו שם אחד לומדים מבית דין שהרוב מבטל את המיעוט כמאן דליתא

אליעזר ג
הודעות: 351
הצטרף: ד' ינואר 01, 2020 10:28 pm

Re: חיוב שמירת הנפש

הודעהעל ידי אליעזר ג » ש' אוקטובר 24, 2020 10:41 pm

ט

הליכה אחר הרוב בפיקוח נפש:
לעניין הליכה אחר הרוב בפיקוח נפש אם כנים דברינו לעניין השמר ברור שאדם אינו מסכן עצמו במיעוט המצוי שיהרג . וכן נראה ממקלל עצמו למות שאין לכאורה רוב שיהרג . וכן אם מים מגולים זה מהתורה יש נגד היות רעל בהם רוב וחזקה וכן אם כותל מהתורה ועוד .
וכן אם אין גדר מחודש בוחי בהם ניתן ללמוד משם ששם הגמרא לומדת מפורש שלא הולכים בפיקוח נפש אחר הרוב ותוס על המקום אומר שהטעם הוא מכיוון שמשמעות התורה שלא יצא מוות של יהודי בכל דרך שהיא . ומובא התוס בראשונים אחרים ולא ראיתי מישהו שחולק.
ואפילו אם לומדים כדברינו בהשמר וממילא צריך להיות שלא הולכים אחר הרוב בפיקוח נפש, עדיין צריך ללמוד מוחי בהם, משום שמי אמר שבעבירה גם אין הולכים אחר הרוב וזה נכון לשני הצדדים דלעיל בוחי בהם.
וגם אם וחי בהם יסודו רק בשמירת הנפש והיינו לומדים ממנו לעלמא שאין הולכים אחר הרוב השמר אינו מיותר כי לומדים ממנו את גדר הדין ועוד דברים וכן אין יתור מיוחד לעניין רוב.
אבל לומדים בגמרא בסוף יומא מוחי בהם שכשיש ספק אם גוי או יהודי בסכנה ויש רוב גויים כאשר פרש מקבוע לא הולכים אחר הרוב ומחללים שבת על מנת להצילו למרות שבעלמא הולכים אחר הרוב , אבל בכל דפריש לא מקבוע כן הולכים אחר הרוב ועל ציורים אלו הולכת כל הגמרא ביומא וכן תוס שמסביר איך לומדים מוחי בהם לפטור כהי גוונא.
והרי על חולה שיש רובא דליתא קמן שלא ימות ממחלתו גם ללא טיפול כן מחללים את השבת ומאי שנא ?ואין לחלק לכל דפריש כי הציור המדובר הוא דווקא שהתבטלה התערובת כולה ואין לכאורה רוב לפנינו אלא רק דליתא קמן ,ואפילו את"ל שיש דאיתא קמן במידה מסוימת כאן הרי אין שום חילוק להלכה בינייהם וכן יש שלומדים מדאיתא לדליתא .
אלא שכשדנים על השאלה האם הוא גוי ואין וחי בהם או יהודי ויש. ויש רוב גויים אם היה לא קבוע הרי ההכרעה שהוא גוי, קודמת לחיוב להציל גם נגד רוב שחל רק על יהודי ומילא אין כאן דין פיקוח נפש בו לא הולכים אחר הרוב.
אבל בקבוע הוחזקנו כבר ביהודי ואינו בטל והרי הפורש ספיקו כי פרש מהקבוע בו יש צד יהודי וצד גוי שקולים וממילא אנו כבר בתוך דיני פיקוח נפש ורוב לא מכריע . אבל אם בטלה הקביעות לפני שפרש אנו חוזרים לספק קודם שהוכרע לפני הדין של פיקוח נפש מצד רוב דליתא קמן. וכמו הדין בקבוע כך הדין בספק גוי וספק יהודי אפילו כשישנם ספקות נוספים כי מספיק שאין הכרעה שהוא גוי בשביל שיחול הדין.
וממילא מובן שזה אכן מגיע מדין שלא הולכים אחר הרוב בפיקוח נפש מדאוריתא רק שזה מחודש יותר ולכן נקטה בו הגמרא.
אבל יש לשאול מהמסקנה הזו ,לגבי לימוד דין קבוע דלעיל, הרי בפיקוח נפש עסקינן וראינו שאין הולכים בו איר הרוב ולמה כאן ברוב שאינו קבוע נלך אחריו?
אלא י"ל שהרי בבית הדין עצמו הולכים בפיקוח נפש אחר הרוב וזה מה שכתוב בו במפורש בכל דיני בית דין אחרי רבים להטות ולכן כל המיעוטים בפיקוח נפש אינם מוציאים מהפסוק המפורש בבית דין כמו שדין קבוע אינו ממעט בו ,למרות שבית דין הוא קבוע. ונראה שכלול בדין זה גם הבסיס לפסיקה כגון ההכרעה שפלוני אביו ובו חבל וממילא שצריך להכריע את מי הולך להרוג לולא דין קבוע ברוב ישראל היינו מכריעם על פי רוב שזה ישראל כמו שמכריעים על פי רוב שההוא אביו . והוא הדין לעניין כשרות העדים וכדומה . ולכן ניתן ללמוד מכאן דין קבוע לעלמא.
אומנם לעניין ספק ראינו דין מיוחד בפיקוח נפש , אבל זה כאמור ניתן ללמוד מ-והצילו העדה בתוך דיני בית הדין.
לסיכום :אין הולכים בפיקוח נפש אחרי הרוב מלבד בהכרעות ביה"ד או בסיסם , או בנידון האם יש כאן בכלל דיון בפיקוח נפש.
לגבי דרגת הרוב חידשנו דין רוב ומיעטנו מהחידוש פיקוח נפש וממילא אין מקום להחיל עליו דין רוב כלשהו, אלא אם כן בצדדים מאוד רחוקים בהם כמו שפרטנו לעיל, אפשר שיש דין כללי בתורה שלא חוששים ,כי לא ניתנה תורה למלאכי השרת.

אליעזר ג
הודעות: 351
הצטרף: ד' ינואר 01, 2020 10:28 pm

Re: חיוב שמירת הנפש

הודעהעל ידי אליעזר ג » א' אוקטובר 25, 2020 12:50 pm

חלק ב:
הציורים בגמרא:
המטרה היא לבדוק לפי המהלך הנטען האם הציורים מתאימים לו .

א

מים מגולים, תאנים וענבים.
א. במים גלויים ובתאנים , יש חשש שמא נחש שתה או מצץ את הלחות שבתאנה והשאיר ארס בפנים.
ב. רמת החשש , נראה שלא מסתבר וודאי במים גלויים בתוך בית מיושב ע"י אנשים שיש יותר ממיעוט שנחש שתה ממים שנשארו גלויים ללילה אחד, ועוד שנזקו של ארס נחשים אינו דרך מערכת העיכול אלא דרך מערכת הדם ומכאן שבשביל שהשותה ינזק צריך שיהיה לו פצע בפה או בהמשך או אולי גם חור עמוק בשן.
ג. מאידך המאמץ לכסות כלים ,כאשר בזמנו בדרך כלל היו כלין מרכזיים אחד או שניים שהובאו מהבאר ,מעיין ,נחל, הוא זניח לכן סביר שהחיוב לכסותם יהיה מהתורה.
ד. לעומת זאת כאשר מדובר ששכח לכסותם האיסור לשתות אכן מכביד כי צריך ללכת שוב לבאר וכדומה ולפעמים זה מרחק וסחיבה וצמאים ואפשר שלא היו עושים כן וודאי לא באופן קבוע לכן אפשר שיסוד החיוב כיסוי הוא אכן מהתורה ,אבל החיוב לא לשתות בדיעבד הוא מדרבנן ונועד שיקפידו על החיוב לכסות וכן למנוע את הסכנה ממי שלא כסה משכחה וכדומה, כי הרי אין עליו שומר פתאים כי אינו פתי בכך שלא כסה .
ה. וזה מתאים מחד לגמרא שמוכיחה שסכנתא חמירא מאיסורא ממים גלויים מול איסורי תורה שלא מחמירים בהם כהי גוונא כלומר בפשטות דין מים גלויים דאוריתא ,ומאידך ברמבם לכאורה משמע שהוא דרבנן . ולכן שורשו מהתורה בחיוב הכיסוי וזה מספיק להוכיח שחמירא סכנתה מאיסורא כי יש רוב וחזקה נגד האפשרות שיהיה שם רעל ואפשר שהשלמת ההוכחה היא מכך שרבנן תיקנו בסכנה ולא באיסור , אבל עצם האיסור שתיה אפשר שהוא דרבנן.
ו. מאידך בתאנים מותר לאכלם בלילה אפילו שאינו רואה האם ניקבן נחש ,וכן מיבשים קציעות בחוץ ומסתמא בתהליך היבוש גם אם היה מנקבן נחש אחרי היבוש קשה להבחין. וכן נראה שגם ענבים בלילה ובתהליך ההכנה להפקת ייו או צימוקים אי אפשר להיזהר כפי שצריך.
ז. לכאורה אין לומר שההפרש הוא ברמת הסיכון כי נחש צמא מעדיף מים על לחות של תאנים, כי:
1. התאנים רחוקים ממגורי אדם מהם נרתע הנחש, והמים לא .
2. אחרי שמחויבים לכסות מים מגולים האופציה הזו לשתיה כמעט בוטלה וממילא תגבר הסכנה בתאנים וכדומה .
3. אין רמז לכך בגמרא ומאידך יש הסבר פשוט אחר הנובע מעובדות פשוטות וידועות וראה להלן בסמוך.
ח. ההסבר הוא שמכיוון שהדרך היא לאכול תאנים מיובשות ואין דרך מעשית להישמר בהם מנחשים וכן גם ההולך בלילה אין לו דרך להישמר וממילא יצא שהאדם צריך לוותר כמעט לגמרי על תאנים מול החשש וזה אינו שווה לו , ואחרי שזה המצב יש גם שומר פתאים ואין סכנה כלל. מאידך במים ישנו פתרון פשוט וקל לכסותם ואכן מחויב לעשות זאת ולכן כשלא עשה אין שומר פתאים וממילא רבנן אסרו.

אליעזר ג
הודעות: 351
הצטרף: ד' ינואר 01, 2020 10:28 pm

Re: חיוב שמירת הנפש

הודעהעל ידי אליעזר ג » ב' אוקטובר 26, 2020 6:53 pm

ב

מילה:
תלמוד בבלי מסכת יבמות דף עב עמוד א
א"ר פפא: הלכך, יומא דעיבא ויומא דשותא - לא מהלינן ביה ולא מסוכרינן ביה; והאידנא דדשו בה רבים, שומר פתאים ה'.-
א. כלומר לא מלו ולא הקיזו ביום המעונן או שנושבת בו רוח דרומית. ועכשיו שדשו רבים בלמול, שומר פתאים השם, ומשמע שכן מלים ומותר למול.
ב. .ורואים גם מכך שנאסר מלכתחילה וגם מכך שהותר מצד שומר פתאים ולא שלוחי מצווה, שההיתר אינו מצד שלוחי מצווה אינם ניזוקים כי שלוחי מצווה הכוונה היא לעוסק בה ולא למי שנעשית בו וכן גם רואים שאינם ניזוקים אבל יכולים להזיק. ועוד שאכן ממקומות אחרים רואים שנקודת השמירה היא בעוסק במצווה. קשה מאוד יהיה לדחות טענה זו ולטעון שכאן שכיח היזק כי לא מסתבר מצורת הסכנה שהיא חוסר עזר בריפוי מסיבה שכזו ועוד שלא מסתבר שהיו מתירים מצד דשו ביה רבים ושומר פתאים היה פועל גם ששכיח היזק ועוד כאמור שזה משמע גם ממקומות אחרים.

יש לשאול הכיצד דשו ביה רבים מתיר את האיסור, הרי למדנו שמור נפשך וגם להישמר לא להזיק את הרך הנימול ואפשר לפרש בשני אופנים:
א. שהחשש הוא אכן בתחום חשש מהתורה ולא מתחת לסיכוי שנדרש מאדם או שאין הגבלה כזו.
1. מיעטנו לעיל משמור נפשך היכן שהאדם לא היה מוותר על הפעולה מול הסיכון , אבל כאן חשיבות הפעולה היא בהיותה מצווה ועל הצד שישנו חיוב שמירה אין מצווה ואין ויתור ואילו בוויתור עצמי יש ויתור גם על צד מצוות שמירה .וכן מצווה לא מוגדרת כצורך עצמי ולכן אין כאן צד שני ואם יש מה לחוש כאמור יאסר.
2. אבל כאשר זה הפך למנהג יש צורך נפשי לנהוג כפי המנהג ,
3. אפשר רק מטעם זה ואפשר בצירוף או שדשו ביה רבים מוריד את תחושת הסכנה פלאים וירידת התחושה הנ"ל במצב זה ההיא בטבע האדם ולא מחמת הדחקה פרטית ותכנס בגדר של קרוב לאונס ואפשר שאין עברה של השמר . אם זה מוריד ל-0 חשש איננו זקוקים גם ל-ב ואם לא כפי שסביר אנו זקוקים גם ל-ב.
4. קשה ליחס למעשה מילה שאינו תדיר וודאי שבנסיבות כאלו שבדר"כ אינן קיימות וכן שהוא מעשה מצווה ולא צורך פרטי, שיהפוך להיות הרגל שהוא חלק מצורת החיים ממש.
ב. אומנם אין החשש מגיע לחשש דאוריתא ליחיד , אבל מכיוון שאין על מה לוותר היחיד היה מוותר גם מול חשש רחוק שכזה ולכן רבנן שבתוך ציבור גדול חששו שיצא מוות תיקנו כי זו לא התערבות והפרעה והכרחת היחיד לוותר על מה שלא היה מוותר. ואחרי שיש שומר פתאים ממילא אין סכנה ואין איסור דרבנן.

אליעזר ג
הודעות: 351
הצטרף: ד' ינואר 01, 2020 10:28 pm

Re: חיוב שמירת הנפש

הודעהעל ידי אליעזר ג » א' נובמבר 08, 2020 1:30 pm

אני רואה שאני מלאה את הקוראים בהצגת כל שלבי הלימוד לכן אכתוב את הסיכומים בלבד.



חלק ג : שיטות הראשונים:


1. סיכום שיטת הריטבא:
א. לרטבא אין איסור בשלוש נשים במוך.
ב. לרבי מאיר חייבות לשמש במוך מצד הסכנה, לרבנן רשאיות ויכולות לסמוך על שומר פתאים.
ג. העולה לרבנן להלכה, ששומר פתאים עוזר במקרה זה גם כאשר יש פתרון מותר ולכאורה קל לביצוע ולא חייבים להשתמש בו . אבל במקרה זה אומר הריטבא שמי שחושש צריך להישמר באמצעות הפתרון
ד. ולכאורה במקרה זה אין פתיות במובן של אי ידיעת הסכנה ,אלא רק מצד ההכרח שבמעשה לכל מין האדם ומשמעות הפתיות היא לכאורה במצב זה שזה מעשה שכך דרכו ובגדר מחויב בו מיסוד העולם ,ולא יכול להישמר מנזקו הרי הוא פתי כי לא יכול וחייב אינו אשם בדרכו ,וזו הגדרה יותר רחבה של פתי. אבל קשה הרי כן יכול לשמש במוך?
ה. ועוד הרי במים מגולים ,אם לא היה פתרון של כיסוי כפי שאכן אין בתאנים היה מותר לכאורה ,אלא כשי פתרון חייב להשתמש בו.
ו. ונראה לתרץ לפי זה שבמקום שהסכנה נובעת אך ורק ממעשה שהוא הדרך הטבעית של הנהגת העולם אותה קבע השם ,גם אם ישנה סכנה מסוימת בו ,ההנהגה היסודית של שומר פתאים אומרת לנו שמראש בבריאה, נקבע על מעשה זה שמירה לעושים אותו והם פתאים לעניין מחויבותם בהנהגה שבטבעה יש סכנה וזה עוד הרחבה למושג הפתיות.
ז. ואילו במים מגולים ותאנה הסכנה אינה מובנית בעצם שתיית המים או אכילת התאנה ,אלא מסיבה חיצונית וממילא הנהגת שומר פתאים היא תוצאה מכך שאין פתרון ולא מעצם הבריאה.
ח. אך לפי זה יקשו דברי הרטבא שאין לכפות על אדם לסמוך על שומר פתאים גם אם היה איסור במוך. ואפשר שאם הנהגת שומר פתאים גורמת לכך שגם אם על פי דין יהיה חייב מיתה ,לא ימות בסכנה עליה נאמר דין שומר פתאים. יצא שההנהגה הזו גבוה מההנהגה הרגילה של שכר ועונש , כאשר אנו יודעים שיציאה מההנהגה של שכר ועונש מותנית בביטחון במידת הכתר והנהגתה, שהיא ההטבה המוחלטת ללא תנאי. וכאן אפילו כשנקבע בבסיס הבריאה המהלך הזה אדם יכול לעקרו מעצמו על ידי פחדו וחוסר בטחונו בו ,כשם שעל ידי הבטחון עוקר את המהלך של שכר ועונש כהנהגה בעולם הזה לגביו.
ט. כלומר הגדר על פי נגלה יהיה שכשיודע שיש הנהגה של שומר פתאים בבסיס הבריאה ובכל זאת מפחד ואינו סומך עליה ,היא לא תפעל לגביו ,כמו שהשמירה במלחמה לא פועלת על הירא ורך הלבב.

אליעזר ג
הודעות: 351
הצטרף: ד' ינואר 01, 2020 10:28 pm

Re: חיוב שמירת הנפש

הודעהעל ידי אליעזר ג » א' נובמבר 08, 2020 1:31 pm

המשך שיטת הריטבא:

י. ועוד נקודה עולה מכאן לכאורה , שמספיק שהפועל לא יסמוך על שומר פתאים ולא המסתכן שבמקרה זה הוא גם תינוק או עובר. כי פשטות דברי הריטבא לכאורה מדברים על שלוש הנשים אם כי בנוסח בכתובות בריטבא אפשר לפרש רק על הקטנה וביחס לעצמה. ואין הכרח מוחלט.
יא. בכל מקרה אם כנים הדברים מובן במעקה למה אסור להשאיר במצב מסכן למרות שיפול הנופל , כי סכנה במובן זה המושכת את המוות שממילא נגזר לכך שיפעל על ידי מחדלו של האי בונה מעקה אסורה עליו. אבל כזו שיש בה שומר פתאים , אינה גוררת את המוות ומכאן ששומר פתאים מבטל את המצב המסוכן לגמרי. ולפי הצד שתלוי בעושה או לפחות גם בעושה ברורים הדברים מאליהם במעקה.
יב. בסוגיה דמילה המצב לכאורה הפוך , אסור למול ביום המעונן כלומר שהמילה עצמה אינה צורך האדם. ואחרי שדשו ביה רבים הותר למול ולכאורה דשו רבים בצורכי שמים למרות שזה מנהג, קשה לומר שהפך להיות מהלך הנצרך לאדם , כמו שמלכתחילה לכאורה לא היה .ועוד שהרי לא מדובר בדבר קבוע שהופך להרגל אלא במנהג שביחס לאדם מסוים אפשר שיתקיים מקסימום פעם בכמה שנים ,ובמה זה הופך זאת לצורך ? הרי מחויבות למנהג פחותה בהרבה ממחויבות לדין עצמו וכאמור זה אינו הרגל שיהפוך טבע, ממילא גם בתחושה זה לא יותר מדין מילה המקורי. אלא שדשו ביה רבים גורם לירידת תחושת הסכנה ולשוגג אולי קרוב לאנוס ,להתנהג כמו כולם מבלי לחשוש.
יג. ויעלה שהנהגה של רבים ההופכת את הנוהגים בא לפתאים במובן של אשמה ,גם מחילה לבדה את הנהגת שומר פתאים , וכאן אכן מובנים מאוד דברי הריטבא שאם אינו פתי וחושש, לא למול. אך קשה בלשונו שכותב רשאי שלא למול ואולי הכוונה רשאי כי זה תלוי בפחדו אם מפחד בפועל הרי מצד עצמו לא רוצה למול ולכן משתמש בלשון רשאי.
יד. וכן אפשר להבין על בסיס האמור את דברי הריטבא שראוי שלא למול בשבת כשיש עננות. וקשה בתרתי אם מותר זה מצווה ואם אסור זה אסור ולא לא ראוי? ועוד שאם הותר מצד פיקוח נפש בחול ממילא זה מצווה גם בשבת ומה פתאום שיהיה ראוי שלא לקיימה ?
טו. והנראה שהכוונה בראוי היא שילמדו אותו שזה מסוכן וממילא לא יהי פתי ויאסר למול והטעם לעשות זאת, אפשר ששומר פתאים הרי נועד לאפשר חיים תקינים על דרך כלל ולכן מונע סכנה ,בדרכים מוכרחות של התנהגות או היכן שאין מודעות לסכנה וממילא הוא מתיר הלכות פקוח נפש, אבל אין בכוונתו גם להתיר חילול שבת , שבת אינה נדחית מפני חיים תקינים ,או חוסר ידיעה, פיקוח נפש כן כי הסכנה מובנית בעולם ולחשוש לכל או לכל אי ידוע היה מונע את עצם מטרת העולם. ולכן בשורש אין מקום להיתר שבת רק בגדר זה כך, וכהי גוונא סובר הריטבא שלא ראוי להתיר ויש לגרום למצב שאסור. אפשר גם שחושש לשיטת רבי מאיר בצירוף שבת, או אופן אחר.
טז. ונראה שגם בציור של הקזת דם בערב שבת שמופיעים שני הטעמים בריטבא, דוחק ורבים ונראה שהדוחק דיחידים אינו יוצר הנהגת שומר פתאים אך מאידך רבים ללא דוחק כן לכאורה, כבמילה ואפשר שכך היא המציאות וכן שלא מיעטנו כשמפחד , כי הקזה אינו חיוב וממילא לא יעשה כשמפחד , מה שמחזק את הסבר לעיל במילה ושלוש נשים.
יז. אפשר אולי להציע שיהיה חלוק בין מקום שיש פתרון שאם לא סומך ויכול להשתמש בו אינו פתי לבין מצב שאין פתרון שיעדיף לקחת את הסיכון גם אם לא בוטח במאה אחוזים ועצם לקיחתו מספיקה שלא ישבור את ההנהגה כלפיו . כלומר אין עקירה אם פועל על פי הבטחון , למרות שאם הייתה לו אלטרנטיבה קלה לא היה פועל ,אבל בשביל ששומר פתאים יפעל מול אלטרנטיבה קלה צריך שיסמוך עליו מבלי לקחתה.ממילא אם לא היה צורך הרי אם לא פתי אין שומר פתאים ואילו כאן גם אם אינו פתי לעניין הסכנה כי הרוב לא מעוור את עיניו מצד שני הרוב יחד עם הצורך יוצר הנהגה של שומר פתאים שמספיקה בכדי שיסמוך עליה ואכן סומך ולעניין נפקה מינה זו הובאו שניהם .


חזור אל “בית המדרש”

מי מחובר

משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 137 אורחים