דביקות בתורה או בקב"ה?

[עשוי לנחת]

המהר"ל בהקדמת תפארת ישראל מביא בתו"ד "וזה שאמרו שם (נדרים פ"א ע"א) ג"כ מפני מה אין תלמידי חכמים מצוים שיוצאים מהם תלמידי חכמים מפני שאין מברכין בתורה תחלה. כי אף אם היו מברכין בפה, מ"מ דבר הזה שהוא נתינת התורה צריך לברך הש"י בכל לבו, ובזה יש לו האהבה הגמורה אל השי"ת. ואף אם הוא תלמיד חכם והוא צדיק גמור, רחוק הדבר הזה שיברך הש"י בכל לבו על נתינת התורה כפי הראוי. ועוד כי התלמיד חכם לבו דבק אל התורה כי חביבה התורה על לומדיה, ובשביל אהבתם לתורה דבר זה מסלק אהבת המקום בשעה זאת שבאים ללמוד, כי כאשר באים ללמוד תורה ואהבתם אל התורה, אין בלמוד שלהם האהבה אל השם יתברך במה שנתן תורה, כי אין האהבה לשנים, כי כל אהבה היא דבקות בנאהב ואם דבק בזה אינו דבק באחר, ולפיכך אהבת התורה שהיא חביבה עליהם, דבר זה מסלק שאין הברכה בכל לבו אל השי"ת במה שנתן התורה. וזה שאין מברכים בתורה תחלה, ולפיכך אין יוצאים מהם תלמידי חכמים, כי אלו היו אוהבים אותו במה שהתורה נמצא מאתו יתברך, היה השם יתברך ג"כ סבה לתורה לצאת מהם תלמידי חכמים, ועתה שהם דבקים ורודפים אחר התורה עצמה בלבד, ואינם דבקים בו יתברך במה שהוא יתברך סבה לתורה, לא היה יוצא מאתם תלמיד חכם שיש בו תורה, שאין כאן הסבה המשפיע את התורה הוא התלמיד חכם" עכ"ל. יעויין שם באריכות.
ולכאורה דברים אלו הם במפורש דלא כמהלך הנפה"ח בשער ד', ועפ"י מקורותיו הנאמנים מחז"ל הק' נתקשיתי קצת בביאור דברי המהר"ל, אשמח אם מישהו יבאר לי ענין זה.
[ראיתי שבעבר היה נושא על מה שכת' בספרי חסידות שלא להרבות בלימוד בדורותינו, כי זה על חשבון הדביקות, (http://www.otzar.org/forums/viewtopic.php?f=7&t=3406) אך לא רציתי להעלות פורום זה שוב מטעמים הידועים, אי לכך פתחתי נושא באשכול חדש כדי לשמוע ביאורים ענייניים.]

[אדג]

את דברי הנפה"ח איני מכיר, אך דבר אחד חשוב להבהיר: הגמ' מדברת על מציאות קיימת, לא על שאיפה ודרך מתבקשת. הת"ח נדרש ללמוד תורה על מנת להידבק בה' ית' ולא מצד אהבתו לתורה (שהיא אהבה כשאר אהבות ותאוות, רק שהיא דקה ומזוככת יותר).

(לגבי שאין אהבה לשניים, זהו דבר מעניין, ואולי כוונתו שבהרגש הלב ובגילוי אין יכול להתגלות בבת אחת שני אהבות, וגם זה קצת תמוה ממימרת הזוהר "חדוא תקיעא בליבאי מסטרא דא ובכיה תקיעא בליבאי מסטרא דא", אך אולי הוא מצד שככל שאוהב את ה' באמת יותר, הרי הוא מתעב ושונא יותר את מה שמסתיר ומעלים על אלוקות, אך קצת דוחק לומר שתורה נחשבת כמעלמת ומסתרת על אלוקות, ויל"ע).

[היא שיחתי]

נראה דכוונתו בתורה שלא לשמה
וידועים דברי האבנ"ז? בהקדמתו דעונג התורה הוא עונג רצוי ואין מחסר מהעוה"ב
ולגבי עניין הדביקות האמור שם
דבריהם קשים לי שכן קוב"ה אורייתא וישראל חדא הם
ומסתמא דבריהם אמורים על הלומד לשמה וא"כ צע"ג

[אוצר החכמה]

חשבתי שבהמשך לדברי הגר"א בביאור אגדות לברכות
שגדול הנהנה מיגיע כפיו יותר מירא שמים, היינו שמי שעושה מאהבת ה' הרי הוא מתענג במעשיו, ואע"פ שהירא יותר בטורח, ולכאורה לפום צערא אגרא, גדול הנהנה. (הרחבתי וביארתי קצת את דבריו)
ונראה שאותו עניין ממש יש לומר על הנהנה מלימודו שדיבר עליו האבני נזר.

[עשוי לנחת]

את דברי הנפה"ח איני מכיר, אך דבר אחד חשוב להבהיר: הגמ' מדברת על מציאות קיימת, לא על שאיפה ודרך מתבקשת. הת"ח נדרש ללמוד תורה על מנת להידבק בה' ית' ולא מצד אהבתו לתורה (שהיא אהבה כשאר אהבות ותאוות, רק שהיא דקה ומזוככת יותר).

בדברי המהר"ל נראה שמבאר מציאות שתמיד תלמידי חכמים קשה להם להתחבר לאהבת ה' בשעה שבאים ללמוד, וזה לכאו' לא מובן כי באמת כשאדם מכיר במה שעומד אחורי התוה"ק "יושב ושונה כנגדו" ועוד ביטויים מבהילים למתבונן, וכן במאמרי בעל התניא שכותב שמוח הלומד עטוף בתוה"ק ואילו הקב"ה עצמו [לא עצמותו ח"ו, אך הוא ורצונו חד] עטוף ולבוש בתורה, ונמצא הלומד והקב"ה בבחינת שנים מתכסין בטלית אחת, מי שבאמת חי כך ודאי יכול לבוא לאהבת ה' כשלומד.
ובאמת יש לחלק בין דברי המהר"ל לנפה"ח אך לא ברור לי כל הצורך. אשמח להיעזר בכם.

נ. ב. מה שהבאתם את האגלי טל בהקדמה זה לכאו' סטיה מהנושא, כי הוא מדבר על חשיבות ההנאה מהלימוד שהיא מחברת את האדם לתורה, וכדברי רש"י שציין שם על ודבק באשתו שבשלא כדרכה אינה נהנית ואין כאן דיבוק, היינו שאם אדם לא נהנה מדבר אין לו חיבור אמיתי עם הדבר, וזה כבר מבואר לכאו' בדרשות הר"ן [בדרשה בסוף הספר שאינה בודאות מהר"ן] ועוד ספרים קדמונים, אך זה לא מוכרח להיות קשור לדביקות עם הקב"ה, כי כל דבר שאדם נהנה ממנו הוא מתחבר אליו יותר, ואיה"נ יש ענין להתענג על ה' ג"כ כדי להתחבר ולהדבק בו יותר.

[עשוי לנחת]

אולי לרגל חג מתן תורתנו המתקרב יוכל אי מי לשפוך אור על סוגיא זו

[שליטא]

בפשטות נראה לתרץ שיש לחלק בין דרגות הצדיקים למיניהם
יש צדיקים שאצלם הדבקות בתורה יכולה להיות על חשבון הקב"ה
ויש צדיקים (כגון רשב"י שמשום כך פטור מתפילה ודו"ק) שאצלם הדבקות בתורה היא תמידו הדבקות בקב"ה, ללא שום הפרש!
כמ"ש באידרא בחד קטירנא אתקטנא וכן איתא בכתבי הרמח"ל, ויש עוד צדיקי יסוד עולם בודדים שגילו לעולם שהם אוחזים בדרגה הזו