ומצדד לפוסלו משום שהעמוד הקצר, נראה כאילו הניח בו רווח של פרשה. והרי זה כמי שעשה פתוחה שלא במקום, שפסול.
ושוב כותב שאולי יש לומר, שכיון שלא שרטט באותו מקום, (שהרי התכוון לסיים שם את העמוד), הרי ששורה זו אינה מן המניין, ושוב אינה חשובה כמקום פרשה.
ודוחה. שהרי שרטוט אינו צריך להתקיים לעולם. ואם היה צריך להתקיים, הרי שרווח שבין פרשה לפרשה לעולם צריך שיהיה ניכר בו השרטוט, וזו לא שמענו. ולא ראינו שבודקים ס"ת אם נשאר בו רושם של שרטוט. עכ"ד בפרט זה.
והנה ציטוט של דבריו (המקור קשה מאד לקריאה כידוע)
ויש קצת סעד לזה [להכשיר את הספר] ממה שהצריכו רוב הפוסקים ז"ל שרטוט בספר תורה לעיכובא, דהשתא המקום שאינו משורטט לאו מקום כתיבה הוא ולא מקרי מקום פנוי במקום שאין בו פרשה , אלא שמדברי ר"י ז"ל נראה הפך זה וז"ל הובא במרדכי על הלכות קטנות [רמז תתקסא], פתוחה מסופה פתוחה [ירושלמי מגילה פ"א ה"ט], כלומר אם בסוף הדף שייר שיעור יכול להתחיל דף האחר בראש השיטה, ואף על גב דבכהאיי גוונא אף באמצע הדף מיקרי פתוחה, מכל מקום נקט בסוף הדף לרבותא, דאפילו בסוף הדף דאין ניכר כל כך ההפסק מיקרי פתוחה ע"כ. הרי שאם עשה צורת פתוחה בסוף הדף, אף על פי שאינו ניכר כל כך פתוחה מיקרי... וכי תימא זהו שהניח שטה אחת, אבל המקום הפנוי בלי שרטוט לאו שטה מיקריא, יש לומר דעל כרחין מיקריא שטה אף על פי שאין השרטוט ניכר בה, דאם לא כן, פרשה פתוחה שהניח שטה חלק , יצטרך שיהיה השרטוט קיים לעולם, כיון שהוא הגורם, וזה אינו דשרטוט לא מעכב אלא בתחלת הכתיבה אבל אחר כך גם אם ישתוו פני הגויל ולא יודע בו מקום השרטוט הקודם לית לן בה ופרשה פתוחה מיקרי ... ואף על גב דבהגהות מרדכי [שם] מסיק דבעינן שרטוט ניכר וקיים לעולם, כגון לשרטט בברזל, דשרטוט נראה קצת לשון גומא וחריץ וכן משמע בב"ר דקאמר קוצותיו תלתלים [שה"ש ה יא] זה שרטוט וכו' , נראה לומר דהיינו דוקא למצוה אבל לעיכובא אף על פי שאינו מתקיים לעולם, שרטוט מיקרי. וכן משמע קצת מדתניא [מ"ס פ"א] הלכה למשה מסיני מסרגלין בקנה. ומעולם לא ראינו ולא שמענו מי שבדק בספר תורה ישן לראות אם שרטוטו נכר אם לא .
ואני מהרהר בדברים, ואשמח לעזרתכם.
א. ראשית מבחינה למדנית. קצת קשה לי. שכיון שמסיק על שרטוט בכלל, שאינו צריך להיות לעולם, הרי שלדעתו עיקר השרטוט שייך לשעת הכתיבה, והוא מאביזרייהו של הכתיבה, וא"כ מה מקום יש להצריך שרטוט במקום הרווח שבין פרשה לפרשה?
ב. אם יש מקום לומר שכיון שס"ת טעון שרטוט לעיכובא, הרי שמקום שאינו משורטט אינו מן המנין, א"כ מה אכפת לן שאח"כ נמחה מקום השרטוט? הרי לדעת הריק"ש, עיקר דין שרטוט כך הוא, שהוא מעכב בשעת כתיבה, ואין צריך שישאר רישומו לעולם. וא"כ עדיין יש לומר שאותו מקום שאין בו שרטוט, אינו מן המנין ואינו חשוב כרווח של פרשה, ומ"מ אם שרטט בין פרשה לפרשה ונמחה, שפיר דמי.
הצעה לתשובות
א. אין כוונת הריק"ש שמקום שבין פרשה לפרשה טעון שרטוט מעיקר הדין, אלא כיון שבפועל כך עושים, (כיון שמשרטטים את כל הספר, לפי שהוא טעון שרטוט וכנ"ל), לפיכך כל שאין שם שרטוט, שוב אינו נראה כמקום של פרשה.
עד"ז יש ליישב גם הערה ב.
ב. לדעת הריק"ש, א"א לומר שכל מקום שאין בו רושם של שרטוט אינו ניכר כפרשה, שהרי באמת א"צ שיראה השרטוט, לא שם ולא בשום מקום אחר בס"ת. וכיון שכך אין מקום לומר שכיון שאין שם שרטוט, אינו נראה כפרשה.
מה דעתכם?