הקדמה קצרה ונחוצה: יש מחלוקת ידועה בין הרא"ש לרשב"א לגבי ברכת מי פירות וירקות.
שבגמ' בפרק כיצד מברכין בדף ל"ח מבואר שכל מי פירות מלבד יין ושמן מוגדרים כ'זיעה בעלמא' וברכתם שהכל.
מאידך בדף ל"ט אמר רב פפא פשיטא לי מיא דסלקא כסלקא ומיא דליפתא כליפתא ומיא דכולהו שלקי ככולהו שלקי. ומבואר שברכת מי שלקות היא כברכת הפרי.
ומצינו בזה מס' תירוצים.
ובעיקר נחלקו בזה הרא"ש והרשב"א. לדעת הרא"ש החילוק הוא בין סחיטה לבישול, דסחיטה יש בה רק את מי הפירות ולא חשיבי, אולם בבישול יוצא כל טעם הפרי ואע"פ שאין כאן אלא מים הרכת כברכת הפרי. לפי הרא"ש אין חילוק בין פירות לירקות ובין דרך לאינו דרך.
לדעת הרשב"א מה דאמרינן שמי פירות הם זיעה בעלמא הוא דווקא בפירות ולאו דווקא אם סחטם אלא גם אם בישלם, כיון שאין לבשל פירות, ודברי הגמ' לגבי מיא דשלקי כשלקי הם דווקא בירקות שכך דרכם ומעתה ירקות שדרכם בין בבישול ובין בסחיטה יברכו על מימיהם בפה"א.
והשו"ע בסי' ר"ב י' הביא את שני הדעות ולא הכריע וכן בסי' ר"ה ח'.
ויש עוד בדף ל"ח סוגיא של 'טרימא' והוא תמרים הכתושים [וה"ה שאר פירות] וברכתם בפה"ע וברש"י מבואר שהיינו כתושים 'קצת' ודייקו האחרונים מדבריו שאם כתושים הרבה ברכתם שהכל. וכן פסק השו"ע.
מעתה למנהג נשי דידן המכינות 'מרק כתום' וסדר הכנתו הוא שמבשלים במים כמה מיני ירקות כתומים [דלעת גזר וכו'] ואח"כ טוחנים הכל בבלנדר הדק היטב וטעמו כלשד השמן.
והדין יהיה ממש אבסורדי, אבל כך הוא שיעור הדברים: הירקות עצמם ברכתם שהכל מצד שנכתשו לגמרי כדין טרימא לרש"י, לעומת זאת המים שקבלו את טעם הירקות ברכתם בפה"א בין להרא"ש ובין להרשב"א שהרי דרך לבשלם, נמצא שהירקות שהם העיקר וברכתם שהכל גוברות על המים שהם הטפל שברכתם בפה"א [מכח הירקות שהם עצמם שהכל] וברכת המרק הזה תהיה שהכל.