האיך הזר מפגל בשחיטת קדשי קדשים?

[אראל]

במשנה ריש פרק כל הפסולין (זבחים לא ע"ב) כל הפסולין ששחטו שחיטתן כשרה וכו' ואפילו בקדשי קדשים, לפיכך הן פוסלין במחשבה
יש להבין האיך הזר מפגל במחשבה? [לפי גירסת הב"ח ברש"י 'פוסלין' היינו מחשבת חוץ לזמנו וחוץ למקומו], והא בעינן מחשבה שהוא עצמו יזרוק הדם חוץ לזמנו, או יאכל הבשר חוץ לזמנו, והיינו שיהיה בידו, [כמבואר בשטמ"ק לעיל ל' ע"א גבי ע"מ שיאכלוהו כלבים, שמחלק שם בין מחשבה ע"מ שיאכלוהו טמאים דאינו מפגל, לע"מ שיאכלוהו כלבים שמפגל, מאחר דאכילת טמאים אינו בידו להאכילו עיי"ש]. וא"כ מאחר שאין ביד הזר לזרוק הדם חוץ לזמנו, האיך מפגל.
וראיתי באחיעזר (ח"ב סי' כ"ט אות ה') שעמד בזה בתו"ד, ומסיק דע"כ הא דתנינן בר"פ כל הפסולין "לפיכך הן פוסלין במחשבה" לא משכחת לה בפיגול רק בחשב הזר לאכול חוץ לזמנו [שהא לאכול הרי יכול בעצמו לאכול בקדשים קלים] אבל בלזרוק או להקטיר חוץ לזמנו לא מהני בשחיטת זר ע"כ. וכעי"ז כ' במקדש דוד (סי' ל"ג אות א', ד"ה ובאופן).
ופליאה דעת ממני, דהא במשנה מפורש 'ואפילו בקדשי קדשים' והא קדשי קדשים אינו נאכל לזרים!, וא"כ איפוא בקדשי קדשים הרי אין נפק"מ בין ע"מ לזרוק ובין ע"מ לאכול חוץ לזמנו, דשניהם אין ביד הזר לעשותו וכ"ש שאין בידו לפגל במחשבת אכילת מזבח, וא"כ האיך משכח"ל כלל שהזר יוכל לפגל בקדשי קדשים
[וכרגע, אני חושב, שהלא ע"מ שיאכיל לכלבים מבואר לעיל דהוי פיגול, א"כ משכח"ל שחשב הזר שיאכיל בשר קדשי קדשים לכלבים חוץ לזמנו, דשפיר הוי בידו, ודחוק...]

וובגוף הענין נתקשיתי, דאם נימא דמחשבת פיגול לא מועיל אא"כ חושב שהוא עצמו יזרוק חוץ לזמנו, א"כ האיך יוכל מחשבת הזר לפגל כשחושב ע"מ שאזרוק הדם חוץ לזמנו, והא זריקתו אינו כלום דאינו כי אם מעשה קוף בעלמא, ואם לבסוף נזרק הדם בהכשר ע"י כהן כשר, איך מועיל מחשבתו שחשב הזר בשחיטה שיזרוק לפגל הקרבן, וכי אם חושב שיקפוץ עם המזרק חוץ לזמנו מפגל הקרבן?]
[ובאחיעזר שם כשעמד בקושי' הנ"ל, הביא מד' הגמ' לעיל דף כ"ז מדרשת מר זוטרא דמי שפגול גרם לו יצא זה שאין פסולו גרס לו וכל זריקה דלא שריא בשר לא מייתי לידי פגול וה"נ אם חשב זר בשחיטתו ע"מ שיזרוק בעצמו דהוי זריקה דלא שרי' בשר לא מייתי לידי פגול, עיי"ש, ובאמת הגמ' שם אוקי אליבא דר' יהודה דפוסל במחשבת הינוח, אבל זריקת זר, בפשטות גרע ממחשבה שלא במקומו, דהא מעשיו אינם כלום]

[פי האתון]

רש"ש גיטין נג: ד"ה בדאורייתא.
וא"ת כו' וקתני כהנים שפיגלו במקדש שוגגין פטורין. לעד"נ דשאני כהנים דזריזין הן לכן לא קנסום שוגג אטו מזיד. ולהכי תני הכהנים שפיגלו לאוריי טעמא דלכן פטורין שוגגים לפי שכהנים הן. ויען שבישראל לא מ"ל שיהיו מפגלין אפי' בשחיטה שכשרין בה בקרבן אחרים. כיון דהן בעצמן אין בידן לזרוק ולהקטיר וכן אין להם חלק בבשר לאכול. ואחרים מי ישמעו להן לעבור וכדאמרינן בזבחים (לו) לא כל כמיני' ע"ש. והא דמשמע בר"פ כה"פ שהן מפגלין בשחיטה מיירי שהן בעלים ובקדשים קלים שהבשר נאכל להן. אבל בפסול שלא לשמה דשייך אפי' בישראל חייבים אף בשוגג ואפי' כהנים משום לא פלוג ומיושב בזה מה שגמגם המל"מ בפ"ז מהל' חובל ה"ד ונכון בס"ד:

[אראל]

רש"ש גיטין נג: ד"ה בדאורייתא.
וא"ת כו' וקתני כהנים שפיגלו במקדש שוגגין פטורין. לעד"נ דשאני כהנים דזריזין הן לכן לא קנסום שוגג אטו מזיד. ולהכי תני הכהנים שפיגלו לאוריי טעמא דלכן פטורין שוגגים לפי שכהנים הן. ויען שבישראל לא מ"ל שיהיו מפגלין אפי' בשחיטה שכשרין בה בקרבן אחרים. כיון דהן בעצמן אין בידן לזרוק ולהקטיר וכן אין להם חלק בבשר לאכול. ואחרים מי ישמעו להן לעבור וכדאמרינן בזבחים (לו) לא כל כמיני' ע"ש. והא דמשמע בר"פ כה"פ שהן מפגלין בשחיטה מיירי שהן בעלים ובקדשים קלים שהבשר נאכל להן. אבל בפסול שלא לשמה דשייך אפי' בישראל חייבים אף בשוגג ואפי' כהנים משום לא פלוג ומיושב בזה מה שגמגם המל"מ בפ"ז מהל' חובל ה"ד ונכון בס"ד:

אתה מגדיל הקושיא...
אבל במשנה כתוב מפורש ממש לפני זה 'ואפילו בקדשי קדשים'!!..., ובפשטות גם המשך המשנה 'לפיכך הן פוסלין במחשבה' אדסליק מיניה קאי, היינו בקדשי קדשים שאין הבשר נאכל להן
והאיך נעלם מעיניהם הבדולחים משנה מפורשת??
וע"כ שנצטרך להפסיק המשנה בסכינא חריפא, או לתרץ דמשכח"ל שחישב להאכיל לכלבים כמו שתירצתי

[עזריאל ברגר]

א. אם חשב שיאכל הוא עצמו מהקרבן חוץ לזמנו - האם אין זה מפגל?!
אם חשב שיקטיר הוא עצמו מהקרבן חוץ לזמנו - האם אין זה מפגל?!

ב. ואם חשב שהוא עצמו יאכיל מהבשר לכהן קטן?

[פלתי]

לכאורה אם על מנת שיאכיל לכלבים הוי פיגול, דחשיב בידו, ואע״פ שאסור להאכיל קדשים לכלבים. אלמא חשיבא אכילה אע״פ שהיא באיסור. א״כ הכי נמי זר השוחט בקדשי קדשים משכחת לה שחושב בעצמו לאכול חוץ לזמנו אע״פ שאסור באכילה. דלא גרע מאכילת כלבים.

[אראל]

א"כ למה נוקט האחיעזר דע"מ לזרוק לא משכח"ל בזר?
הא משכח"ל בחושב לזרוק באיסור, [או שלא יניחוהו הכהנים לזרוק]
אלא מאי, בעינן שיחשוב על דבר שאפשר לו לעשות

[מיללער]

א"כ למה נוקט האחיעזר דע"מ לזרוק לא משכח"ל בזר?
הא משכח"ל בחושב לזרוק באיסור, [או שלא יניחוהו הכהנים לזרוק]
אלא מאי, בעינן שיחשוב על דבר שאפשר לו לעשות

לכאורה אם זר חושב לזרוק דם חוץ לזמנו אינו מפגל, משום דעצם זריקתו את הדם 'פוסל' את הקרבן, וא"כ זריקת זר לא חשיב זריקה, משא"כ באכילת הבשר אף שאסור לזר אינו פוסל את הקרבן, וממילא אם חושב לאכול הבשר חוץ לזמנו אף שאסור לאוכלו בלא"ה הרי הוא מפגלו.


ולעצם הקושיא, הרי מתניתין כולל כל הפסולים ובקדשי קדשים בשחיטת זר הרי יכול לפוסלן בשחיטה שלא לשמן (בחטאות) ולכה"פ יועיל מחשבתן שלא יעלו לבעלים לשם חובה (באשמות ועולות).

[מיללער]

אגב, על הדין של הכהנים שפיגלו במקדש מזידין חייבין פירש"י (גיטין נג. ד"ה חייבין) שמחויבין לשלם דמיהן לבעלים בין בנדר שצריכין להביא קרבנות אחרים, ובין בנדבה מפני שקשה בעיניו שלא הקריב קרבנו.

הגמרא בגיטין דן מצד היזק שאינו ניכר, לכאורה יש לדון גם מדין גרמא בנזקין (עי' תוס' ב"ק ה. ד"ה למיעוטי מוסר, שהוכיחו מב"ק קי"ז דמוסר ומפגל חייב מדינא רק למאן דדאין דינא גרמי, ולמאן דלא דאין חייב משום קנס) וגם אם הכהן צריך לשלם לו בהמה בשיווי הקרבן שפסל או שיכול לפטור עצמו בבהמה כחושה או בעולה אם יכול לפטור עצמו בעוף (כמו בב"ק עח: דגנב יכול לפטור עצמו בכבש לרבנן ובעוף לראב"ע) וצ"ע.

ומה הדין בכהנים שפיגלו בקרבנות ציבור חייבים לשלם להקדש, לכאורה פטור משום רעהו פרט להקדש, ועי' בחי' הרמב"ן בגיטין שם שכתב שהכהן חייב לשלם הקרן להקדש ככל המזיקין את ההקדש משום תקנ"ח שלא יזלזלו בהקדשות, וא"כ גם בקרבנות.ציבות יתחייב לשלם. ומעילה אין כאן שלא הוציאו לחולין. נכון?