הנה, הגורר מטה וספסל בשבת, ואי"ז פסיק-רישא שייעשה חריץ, לדעת ר"ש מותר, "דבר שאין מתכוין". אמנם לדעת ר"י דבר שאין מתכוין אסור בכל התורה, אבל כתבו התוס' דלגבי שבת מודה ר"י דאינו אסור אלא מדרבנן.
והנה זה ודאי שאם יגרור את הספסל, אבל לא ייעשה שום חריץ, אינו עובר על כלום. ורק אם ייעשה חריץ ה"ה עובר על איסור שבת, אבל רק מדרבנן, כי סו"ס הוא לא התכוין לכך, וזה גם לא היה פסיק רישא.
וא"כ יש לשאול למה ל"ש כאן ההיתר של ספק דרבנן לקולא, ויהיה מותר לגרור את הספסל עכ"פ, ולהסתמך על הצד שלא ייעשה חריץ. (ואמנם זה פשוט לכאו', שאם אדם מתכוין לעשות מעשה האסור מדרבנן, אבל ספק אם יצליח לעשות, דהיינו ספק אם החץ יפגע וכד', ודאי ל"ש לומר כאן ספק דרבנן לקולא, כי הרי הוא מתכוין דוקא להצליח ולעשות את המעשה האסור. אבל בנידון דידן הרי הוא באמת לא מתכוין שייעשה חריץ, ולמה לא נתיר לו מחמת הספק).
ולכאו' יש ללמוד מכאן, דבספק דלהבא ל"ש ההיתר של ספק דרבנן לקולא. (וכן לדעת הרמב"ם כלפי מה שהתיר ספק דאו' לקולא מדאו'). כי האיסור הוא ברור לפנינו ואין בו ספיקות, וכל השאלה היא רק האם יפגע בו או לאו, ובכה"ג אסור בכל אופן להיכנס לספיקות, ואפילו בספק דרבנן. (ועדיין יל"ע להאוסרים בספק פסי"ר דלשעבר, למה לא יהיה בזה קולא בספק דרבנן, האם שייכת בזה ג"כ הסברא הנ"ל).
אשמח למצוא אם כבר עמדו בנקודה זאת, והאם הכי דינא.
שו"ר בשפ"א (שבת דף מא) שכ' "נראה דשמא אין הפי' ספק גמור דא"כ למ"ש התוס' אח"ז דרק מדרבנן אסור לר"י בשבת באינו מתכוין א"כ הוי ספיקא דרבנן ולשתרי רק הפי' דאינו פסיק רישא דיוכל להיות שלא יהי' מצרף אבל ע"פ רוב מצרף הוא ככל דבר שאינו מתכוין דשכיח שיהי' נעשה המלאכה אלא דלא הוי פסי"ר".