אוצר החכמה כתב:בגגמרא בברכות לא כתוב ששקיעת החמה היא ביאת האור.
א. לרש"י מדובר על עניין אחר לגמרי זריחה או שקיעה.
ב. לפי תוספות פירוש הדברים כך אם היה כתוב ובא השמש הייתי חושב שקיעת החמה עכשיו שכתוב וטהר פירוש צאת הכוכבים כלומר כשיחשיך. תוספות מפרש לפי דרכו וכדעת רבינו תם והגאונים יפרשו בדיוק אותו דבר אבל שקיעת הגלגל. מהגמרא אין שום משמעות שהמילים ובא השמש אין כוונתם לירידת הגלגל.
אז מאיפה אתה לוקח את הדברים כהנחה פשוטה זה מה ששאלתי.
ואני לא מבין מה אתה מתכוון על הגמרא בפסחים בגמרא בפסחים מדובר על שקיעת הגלגל כך מבינים כולם כולל רבינו תם.
כלומר לפי הפשטות ברבנו תם לבד אלו שסובלים להיפך בדעת רבינו תם שהגמרא הפסלים מדברת על מצב שהוא לפני שקיעת הגלגל
כבר כתבתי למעלה ששקיעה החמה היא כל אורך הנשף לבד מהגמ' בפסחים שם מוכח שהכוונה לתחילת השקיעה - דהיינו מתחילת שקיעת האור שהוא ברגע שהחמה שוקעת
במילים אחרות גם בפסחים 'שקיעת החמה' אינה בטוי לשקיעת הגלגל אלא לתחילת התהליך הנקרא שקיעה (שמסתיים בצאת הכוכבים)
ולהלן אני מביא חבל ראיות ש'חמה' הכוונה ל'אור' ולא לגלגל השמש, ושקיעת החמה הכוונה לשקיעת אור החמה. שתחילתו בשקיעת הגלג מתחת לאופק וסיומות כשקרני האור נעלמים מהאטמוספירה
ראיות ששקיעת השמש הכוונה לשקיעת האור
א) לשון הפסוק לענין ברית בין הבתרים (בראשית טו, יז) 'ויהי השמש באה (וברש"י: שקעה) ועלטה היה (וברש"י: חשך היום)'. הרי לנו ששקיעת החמה מקבילה למצב של 'חשך היום'. מה שודאי אינו מתאים עם שקיעת גוף השמש .
ב) לשון הפסוק בפרשת ויצא (בראשית כח יא), 'ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש', ודאי מדבר על השתררות החשיכה, שהרי אין אדם נמנע מללכת אחרי שקיעת גוף השמש, כמפורש בפסחים צד., עיין שם.
ג) וכן לשון הפסוק בפרשת משפטים (שמות כב, כה), 'אם חבול תחבול שלמת רעך עד בא השמש תשיבנו לו', ומשנהו בפרשת כי תצא (כד, יג) 'השב תשיב לו את העבוט כבא השמש' מדברים על רדת החשיכה, שהרי מבואר בבבא מציעא קיד:, שהפסוק שבפרשת משפטים מדבר בכסות יום, והשבפרשת כי תצא על כסות לילה, וודאי שאין אדם מתעטף בכסות לילה טרם רדת החשיכה.
ד) גם הכתובים בפרשת בשלח 'ויהי ידיו אמונה עד בא השמש' (שדרשו במכילתא שם שהיו שרויים בתענית שזמנה עד בא השמש), ובפרשת ראה (טז, ו) 'שם תזבח את הפסח בערב כבוא השמש', שפירש רש"י 'כבוא השמש אתה אוכל', ובפרשת כי תצא (כג, יב) לענין טבול יום 'וכבוא השמש יבוא אל תוך המחנה', וכן שם (כד, טו) לענין איסור הלנת שכר שכיר 'ולא תבוא עליו השמש', מוכיחים כדברינו, שהרי כוונת הכתוב בכל הפסוקים הנ"ל היא לתחילת הלילה ההלכתי, התלוי בצאת הכוכבים (ואף שלדעת הגר"א יתכן שהלילה מתחיל מיד עם שקיעת גוף השמש, שהרי בין השמשות מתחיל לשיטתו מיד עם שקיעת גוף השמש, מכל מקום לא שמענו מעולם שידון אי מי להוכיח שהלילה מתחיל מיד בשקיעת החמה על יסוד משמעות פסוקים אלו ).
ה) בברכות ב: מסיקה הגמרא בביאור הפסוק בפרשת אמור (ויקרא כב, ז) לענין אכילת תרומה 'ובא השמש וטהר', שהכוונה 'טהר יומא'. וראה ברשב"א שם שהכוונה 'שנטהר היום לגמרי מן השמש' (והיינו צאת הכוכבים, עיין שם), הרי לנו שבשקיעת החמה נטהר הרקיע לגמרי מאורה.
ו) בשבועות יג: מבארת הגמרא שלדעת רבי שעיצומו של יום הכיפורים מכפר (גם בלא תשובה), משכחת לה כרת על אכילה ביום כיפור 'דאכל סמוך לשקיעת החמה', ומבואר שלשון זה אמור לגבי סיום היום, שהוא צאת הכוכבים .
ז) לשון המשנה במנחות סה. (לענין קצירת העומר) 'כיון שהחשיכה, אומר להן בא השמש, אומר הין'. הרי לנו ש'ביאת השמש' מקבילה למצב של 'חשיכה'.
ח) וכן ברמב"ם מצינו כמה מקומות שכתב לשון 'שקיעת החמה', וכוונתו לסוף בין השמשות שהוא וודאי לילה, כגון בפרק יח מהלכות פסולי המקודשים (ה"י) 'ומאימתי יתחייב כרת על אכילת הנותר... ואם קדשים קלים הם, חייב עליהן משקיעת החמה של יום שני, שהוא תחלת הלילה של יום שלישי' ופשיטא שאין חיוב כרת אלא בוודאי לילה. וכן בפרק יד מהלכות שגגות (ה"ג) 'הורו בית דין שיצא השבת, לפי שנתכסית החמה ודימו ששקעה חמה, ואחר כך זרחה, אין זו הוראה אלא טעות, וכל שעשה מלאכה חייב, אבל בית דין פטורין ' שהכוונה לצאת הכוכבים, שאם לא כן אין שייך כלל פר העלם דבר, שהוא רק בהוראה למעשה. וכן בפרק א מהלכות תפילה (ה"ז) כתב 'וכן תקנו תפלה סמוך לשקיעת החמה ביום התענית בלבד, וזו היא התפלה הנקראת תפלת נעילה, כלומר ננעלו שערי שמים בעד השמש ונסתרה, לפי שאין מתפללין אותה אלא סמוך לשקיעת החמה'. ושם בפרק ג (ה"ו) 'ותפלת נעילה זמנה כדי שישלים אותה סמוך לשקיעת החמה', הרי שזמן נעילה להרמב"ם אחר שנסתרה השמש, דהיינו אחר תחילת השקיעה, וכתב שמסיימים אותה לפני שקיעת החמה, והיינו על כרחך צאת הכוכבים . מכל אלו מוכח שאין לשון שקיעת החמה בדברי הרמב"ם מורה על שקיעת גוף השמש, אלא על צאת הכוכבים .
ט) ברש"י פרשת תזריע יב, ד כתב: 'לפי שזו טבולת יום ארוך, שטבלה לסוף שבעה ואין שמשה מעריב לטהרה עד שקיעת החמה של יום ארבעים', והכוונה לצאת הכוכבים של יום ארבעים.
י) בשו"ע או"ח סימן רלג ס"א כתב שעכשיו שנהגו להתפלל מנחה עד הלילה אין להתפלל מעריב לפני שקיעת החמה. ובמשנה ברורה שם נדחק בלשונו, שהרי למנהגינו אין להתפלל מעריב לפני צאת הכוכבים (עיין שם מה שדחק). אמנם לדברינו שעיקר הביטוי 'שקיעת החמה נאמר לגבי צאת הכוכבים ניחא לשונו בפשטות.
יא) בספר הישר לרבינו תם סימן רכא ביאר שכל מקום שמוזכר בגמרא שקיעת החמה היינו צאת הכוכבים, עיין שם .
יב) בבעל העיטור הלכות מילה, דן בדינו של תינוק שנולד משתשקע החמה, ורק לאחר שהשלים כל דבריו, חוזר לפרש שמשתקשע החמה היינו כדעת רבינו תם, שהוא זמן רב לאחר היעלמות השמש . ומבואר שנקט שפשטות הביאור בביטוי 'שקיעת החמה' היינו היעלמות האור, שאם לא כן היה לו לפרש את דבריו מיד .
'
חמה' פירושה - אור החמהוהטעם לכל זה היינו כיון שבשם 'חמה', נכלל גם אורה הנקלט באטמוספירה, ומאיר לכדור הארץ , ועל כן כל עוד שגוף השמש לא נתרחק עד כדי שיעלם גם אורה, אין זה בכלל 'שקיעת החמה' .
והדברים נראים לכאורה מחודשים, אמנם כשנעמיק נבין שאור השמש המאיר דרך האטמוספירה, אינו שונה מאורה הישיר של השמש המאיר בכל שאר שעות היום. לשם הבנת הדברים עלינו להבין את הטכניקה שבה פועל האור. ולשם כך נתבונן בלבנה המאירה בלילה באור בהיר. כידוע אור זה מגיע מקרני השמש המאירות עליה, ומשכך נשאלת השאלה, מדוע איננו רואים את קרני האור עצמן, אלא רק את הלבנה המוארת מהן. התשובה לכך ברורה, שכן האור אינו נראה במהלכו בחלל ריק, אלא רק כשהוא נפגש בעצם ממשי, שמחזיר אותו לעיני הרואים. אמנם אם כן, מדוע בשעות היום כל כיפת הרקיע מאירה באור תכול, והרי האור אינו נראה בחלל ריק? והתשובה לכך היא שהאור נפגש בשכבת חלקיקי האויר המקיפה את כדור הארץ, ובהיות חלקיקים זעירים אלו עצם ממשי, הם מחזירים את האור לעינינו, ועל כן בשעות היום העולם מואר היטב, גם ממקום שלא חשוף ישירות לשמש, כמו בית שחלונותיו בצד צפון, שהשמש עצמה אינה נצפית ממנו כלל.
נמצא אם כן שגם כשהשמש נמצאת למעלה מקו האופק, היא מאירה רק בסיועה של שכבת האטמוספירה, ומשכך, מובן היטב שהוית היום קשורה לאור המאיר מהאטמוספירה, כשם שהיא קשורה לאור המגיע ישירות מהשמש, ורק כשהאור נעלם גם ממנה מתחילה הוית הלילה. ובזה מובן היטב מדוע הגמרא מסתפקת בברכות ב. האם 'ובא השמש' היינו 'טהר יומא', שהוא היעלמות האור לגמרי, וכדלעיל, ולכאורה, מדוע שנוציא את הכתוב ממשמעותו הפשוטה שהיא היעלמות גוף השמש? ועל כרחך כדברינו, שעיקר מציאות אור השמש בצורה המוכרת לנו היא על ידי אורה שבאטמוספירה, ולא עצם היראות עגולתה לעינינו.
ואמנם לפעמים יאמר ביטוי זה על תחילת זמן השקיעה, שהיא שקיעת כדור השמש, ראה לדוגמא פסחים צד. ששם ודאי כוונת הגמרא באומרה 'שקיעת החמה' לשקיעת כדור השמש, אך אין בכך כל תימא, כפי שכבר ביארנו שכל משך הזמן שמשקיעת גוף השמש עד להיעלמות אורה נחשב בשם שקיעת החמה, ואין נקודה זמן מסוימת שמכונה כן .
וכיון שהוראינו לדעת שצאת הכוכבים קרוי גם 'שקיעת החמה', והכוונה בזה לשקיעת 'אור השמש', שוב מוכח מביטוי זה בפשטות כדעת כל הראשונים שהביטוי 'שקיעת החמה' משמעו שקיעת אור החמה (וכביאורו של רבינו תם), שהרי בצאת הכוכבים אליבא דשיטת הגר"א, עדיין לא נשקע אורה של החמה כלל, והרקיע עדיין מנהיר מזיוה (אלא שיוצאים אז שלוש כוכבים ברקיע המאיר עדיין), ורק בצאת הכוכבים שרבינו תם שוקע אור החמה מהרקיע.
ובזה יבואר היטב, שגם הראשונים שלא פירשו להדיא שהשקיעה מורכבת מתחילת שקיעה וסופה, כגון הרמב"ם והרי"ף, ודאי סוברים כדעת רבינו תם שצאת הכוכבים מאוחר לכל הפחות מהלך ארבע מיל מתחילת שקיעת החמה (או יותר מכך, וכפי שיבואר להלן פרק ג בארוכה), והטעם שלא פירשו כן בהדיא הוא מפני שהיה ברור להם הבנת הלשון כפי כוונת חז"ל באמת שהוא שקיעת האור החמה, כאשר משתררת חשיכה.
וכן ניתן להוכיח מלשון המשנה שמכנה בכל מקום את צאת הכוכבים שמכנה את צאת הכוכבים בלשון 'משתחשך', או 'חשיכה' (והביטויים 'שקיעת החמה' ו'צאת הכוכבים' אינם מוזכרים בה), שכאמור, בטוי זה אינו מתאים עם צאת הכוכבים אליבא דשיטת הגר"א שזמנו בין שלושת עשרה לשמונה עשרה דקות לאחר שקיעת גוף השמש.