האם שייך בכלל ובזמן הזה בפרט לאכול ולשתות ולשמוח מתוך אהבת ה'?
או שאהבת ה' זה רק כמו רבי עקיבא שהיה קורא שיר השירים ובוכה?
בעצם יש כאן שתי שאלות:
א. האם אהבת ה' היא רגש רגיל ככל הרגשות? או שזה משהו שונה. ואבאר יותר: האם שייך בדרך הטבע לאהוב מישהו שאין לך שום יחס והבנה כלפיו?
הרי בעיקרון הקב"ה גבוה מעל גבוה ולית מחשבה תפיסא ביה כלל. כלומר גם אם נבין שהקב"ה ברא את עולמו כדי להיטיב לנו זאת הבנה פילוסופית שקשה להביא אותה לעולם הרגשות.
מצד שני הקב"ה בחר באבותינו, והוציאנו ממצרים, ונתן לנו את התורה ואת הנבואה, ויש לעם ישראל קשר הדוק איתו שקשר את שמנו בשמו, ה' אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב זה שמי לעולם וזה זכרי לדור דור. וגם הקשר שלנו איתו אינו מפני שהוא מצוי ראשון קדמון ונצחי אלא כמו בשמו"ע אלוקינו ואלקי אבותינו וכל הברכה הראשונה שהיא הגדרת העמידה לפניו.
ב. האם בזמן הזה שהנהגתו בהסתר פנים שייך שכאשר מתפרץ רגש האהבה הוא יהיה מחובר למציאות ושמח בה, או שהוא יתפרץ רק בצורה של בכי על המרחק בין איפה שאנחנו בגוף חומרי (מבחינת הנטיה של הגוף לא מבחינת עצם החומר שזה עניין אחר) ובעולם שהוא מסתתר מאיתנו, ביתו חרב ועמו לא בתפארתו.
חוץ מזה יש עוד הבחנות של אהבת ה' שאינה מתפרצת, כמו אהבת תורה ומצוות, וזריזות במצוות, שזה לא רגש שעומדים במקום ועוסקים בלהרגיש אותו אלא בלחיות לפיו, לעבוד מתוך הבערה הפנימית של אהבת ה'. השאלה שלי על התפרצות הרגש החזק של אהבת ה'.
לענ"ד בלי ראיות –
כל האהבה אינה טבעית ואינה מושגת בחוש הדמיון, אלא על דרך נבואה. שמפני הנשמה שניתנה בנו שהיא חלק אלוק ממעל (לא במובן של חתיכה ממנו אלא במובן ששייכת לעניינו), יש בנו קצת הבחנה של 'שכל נשפע', ואמנם לא במובן של שכל בהיר כמו רוח הקודש, וכל שכן שלא במובן של חיזיון כמו דניאל, וכל שכן שלא במובן של קול ה' כמו נבואה, אלא במובן של 'הרגשה שיש פה משהו'. ועל אף שהרגשה זו מעומעמת אצל אנשים קטנים כמוני, היא בוודאות דבר אמיתי וחזק יותר מכל רגש אחר (במאמר המוסגר שמעתי השגה חזקה מאד על וויליאם ג'יימס שכתב על הרגש הדתי והקביל בינו להזיות שונות, שהחילוק הכי משמעותי זה כשאדם בפסיכוזה או חולם חלום ברגע שמתעורר או מתפכח מבין שהחלום או הדמיון אינו האמת, ואדם שמרגיש אהבת ה' מבין בדיוק הפוך, שנפתח לו חלון הצצה לעולם האמיתי, וכ"ש רוה"ק או נבואה).
הרגשה זו מביאה את האדם למאוס בחומריות, ועל דרך הנביאים שקרעו בגדיהם כי החיבור בינם לקב"ה באמצעות הנבואה הביאה אותם למאיסה בחומריות עד שלא אכפת להם מה חושבים עליהם ורק רוצים לקרוע את כל הלבושים והמחיצות בינם לבינו – בצורה הרבה יותר דקה נמצא דבר זה גם אצלנו. שאנחנו מואסים בגוף ובמצב של העולם הזה, ורק רצוננו לראות את מלכנו וזה מתבטא בצורה של בכי.
שאלה נוספת:
האם יש עניין להגיע לאותה התפרצות של בכי? או דווקא כביכול לחנוק אותה כדי שלא 'למצות' אותה, ובכך זה יוביל ליותר חיזוק בעשיית המצוות?
וגם זה מתחלק לשתי שאלות:
א. האם מצוות אהבת ה' היא להגיע להרגשה של אהבת ה'? או שתהיה בנו אהבת ה' גם בשעה שאנחנו לא מתבוננים בזה אלא עסוקים למשל בלימוד הגמרא?
ב. האם מבחינה פרקטית נכון למצות את הרגש הזה (דוגמא קיצונית – ר' יעקב עדס)? לדחוק אותו? או כשיגיע יגיע, לא לגעת בו לא לכאן ולא לכאן (כך דעתי נוטה בלי ראיות).
ויש בזה הרבה נפק"מ. למשל נניח שאדם יודע ששירים מסוימים בראשם כמובן שה"ש גורמים לו להתפרצות הרגש של אהבת ה'. האם מצווה עליו מדאורייתא בכל רגע ללמוד שיר השירים? (כמובן השאלה עד כמה שאינו הורס את זה מרוב מיצוי).
שאלה נוספת, האם כשאוכלים סעודת יום טוב ושמחים לפני ה', או בנטילת לולב למשל, האם זה חלק מאהבת ה'? כלומר המצוה היא לשמוח מתוך דבקות בו? או לשמוח כדרך כל שמחה אחרת, רק שהשמחה היא בגלל שהקב"ה בחר בנו והוציאנו ממצרים וכו'. כמובן שסיבת השמחה משפיעה על כל הצורה והאוירה, אבל אינה ממש חלק מאהבת ה', אלא כמו אדם במשתה נישואי בנו, אינו אוכל ושותה מתוך אהבתו לבנו אלא מתוך השמחה על הטובה שנפלה בחלקו שבנו מתחתן (כן נראה לענ"ד בלי ראיות).