פורום אוצר החכמה

מצאנו שדיין שיודע בדין שהוא מרומה שלא יאמר הואיל והעדים מעידים וכו'
השאלה היא האם יש משמעות לאינטואציה הזאת גם באופן חיובי.
כגון אם באה שאלה באו"ח ויו"ד, ואינטואטיבית נראה להקל אבל מבחינת הגדרים יש בעיה,
האם שייך לומר, הואיל וכפי הנראה האמת היא בצד פלוני, (שהכתם אינו דם נדות, שלא נפל דבר איסור לקדירה, שהבעל הנעדר מת, וכד'), מהאי טעמא נקל ונסמוך על שיטה פלונית ונצרף קולא פלונית וכו', באופן שאם לא האינטו' לא היינו מסתמכים על כך.
בקיצור, האם יש משמעות להרגשה בשאלה "מה היה באמת" כדי לשנות את הגדרים ולהטותם עפ"ז.

-

כמדומה שלא הגדרת את השאלה נכון.

השאלה היא בעצם האם משתמשים באינטואיציה רק בחו"מ, או גם באו"ח ויו"ד.

גם בחו"מ אינני זוכר דוגמא שפוסקים לפ"ז, ואולי רק נמנעים מלפסוק.
השאלה היא האם זה משמש גם כגורם מטה לחפש צידוקים לצד אחד, (וזה באמת פחות שייך בחו"מ אלא יותר באו"ה). ובזכרוני שראיתי פעם תש' בעניני עגונה שהמשיב פותח ואומר שמכיון שמסתמא הבעל מת, א"כ צריך למצוא פתח לסמוך עליו להיתר, ואשר ע"כ נראה לצרף וכו'.

יש פרק שלם ברמב"ם המדבר אודות ענין זה - הל' סנהדרין פכ"ד

ולכאורה משמעות הדברים שם שזה שייך רק בדיני ממונות בלבד

(או, לאידך גיסא, שבדינים אחרים פשיטא שאין לדיין אלא מה שעיניו רואות כו', והחידוש הוא שאפשר להוציא ממון עפ"ז ודו"ק)

לחדד השאלה מה זה אינטואיציה לגבי דיני אורח חיים ויורה דעה הרי אם יש ראיות שיש להורות עליהם באצבע הרי זה ע"פ רוב גם דיני תורה מעניני חזקה ורוב וכיצד יצוייר אינטואיציה שלא יהי' לו השלכה ממשית ע"פ דין
והתשובה דלפעמים האינטואיציה בא מהרגש שאי אפשר להורות עליו באצבע וזה בא מהרכב של כמה הרגשות קטנות שאחרי המקשה בלב ובמוח נעשה לאינטואיציה ומ"מ אין בכוחה להשלכה ממשית ע"פ דין
וזה כמו החילוק בין סימנים לטביעת עין דסימנים הגדר לדברים שאפשר להורות עליו באצבע ויש בזה כמה גדרים מובהקים אמצעים וכדומה
טביעת עין הגדר להרבה סימנים קטנים מאוד שא"א להורות עליו באצבע מ"מ העין והמוח מבחין בו, ובכללה הכרת צורת אדם שע"פ רוב אין בכח אדם רגיל שאינו צייר להורות באצבע על חילוקים הדקים שבין אדם למשנהו מ"מ לעין בוחן ומוחו יבחין שפיר החילוק

עושה חדשות כתב: ובזכרוני שראיתי פעם תש' בעניני עגונה שהמשיב פותח ואומר שמכיון שמסתמא הבעל מת, א"כ צריך למצוא פתח לסמוך עליו להיתר, ואשר ע"כ נראה לצרף וכו'.

שו"ת חבצלת השרון

ולגוף נושא האשכול, יעויין במש"כ בס"ד בקובץ הכי אתמר ז (מצ"ב הקובץ)

לכאורה שייך לנדו״ד מש״כ הרמב״ן בהקדמתו למלחמות: כי יודע כל לומד תלמודנו שאין במחלוקת מפרשיו ראיות גמורות ולא ברוב קושיות חלוטות שאין בחכמה הזאת מופת ברור כגון חשבוני התשבורת ונסיוני התכונה אבל נשים כל מאדנו ודיינו בכל מחלוקת בהרחיק אחת מן הדעות בסברות מכריעות ונדחוק עליה השמועות ונשים יתרון הכשר לבעל דינה משפטי ההלכות והוגן הסוגיות עם הסכמת השכל הנכון וזאת תכלית יכלתנו וכונת כל חכם וירא אלהים בחכמת הגמרא.
ולהעיר ממש״כ רש״י בכתובות (נז, א - ד״ה הא קמ״ל) שהטעם מתהפך לפי שינוי הדברים בשינוי מועט.
וברמב״ן בבא בתרא יב, א: אע"פ שניטלה נבואת הנביאים שהוא המראה והחזון נבואת החכמים שהיא בדרך החכמה לא ניטלה אלא יודעים האמת ברוח הקודש שבקרבם.
ובשו״ת חבצלת השרון אה״ע כח: בבוא לפניו איזו שאלה מקודם היה שוקל בשכלו על אמיתת העניין לפי שכל האנושי האיך הוא ואם נראה לו לפי שכל האנושי שהדבר אמת אז הוא מעיין על פי חוקי תורתנו הקדושה מה משפטו. וראה מנח״י ט, קנ.