פורום אוצר החכמה

כתב החפץ חיים בספר המצוות הקצר (חלק הל"ת מצוה מ): חתן שמכביד על חותנו קודם החתונה שיתן לו דבר פלוני ופלוני, מה שלא התנה על זה בשעת כתיבת התנאים, אעפ"י שחותנו ממלא מבוקשו אעפ"כ עובר החתן על לאו זה שלא לא תחמוד. וכ"כ בסוף ספרו שמירת הלשון (ח"ב חתימת הספר פ"ד) ושם מוסיף עוד: וכל כל כה"ג מתנות של רשות שאין בלבו של הנותן ליתן כי אם לאחר הפצרת רעים יש בזה משום לא תחמוד.

ולכאורה למדנו מדבריו כמה הלכות גדולות, א' יש לדון אם כוונת הח"ח גם אם לוחצו שיתן יותר כסף, כי יש מקום בסברא לומר שלא תחמוד ל"ש אלא בחפץ שהוא של חבירו ולא במעות, [וראיתי שמטו בזה מהא דביוצר ליום טוב ראשון של שבועות גבי לא תחמוד מצינו: 'פז וכסף וכל פז כלולים' וביוצר ליום ב': יקר כספו וזהבו וכו'].

ונראה ללמוד לנידון זה מדברי הבן איש חי בספרו רב ברכות (מערכת ל אות ב), וז"ל: הנה אם ביקש מחבירו שיתן לו בגד אחד ולא ייחד בבקשתו חפץ פלוני לבקש אותו דווקא, כי אם שרצה ממנו סתם שיתן לו איזה בגד או איזה חפץ ולא כיוון לבקש על חפץ פרטי לבקשו ממנו בזה לא קא מיבעיא לן דודאי אין זה נכנס בלאוין אלו, דלאוין אלו לא נאמרו אלא במתאוה וחומד חפץ פרטי שראוהו ונכנס יפיו בלבו ורוצה אותו. ועי' בספר אמרי יעקב (להגרי"מ שטרן שליט"א, סי' ז,ה).

ומעתה נראה דכן הוא במעות, שודאי אין זה חפץ מסוים, אלא זה גדר של שויות בעלמא, דמעות להוצאה ניתנו, ואינו מחפש הנסכא של המעות או השטר עצמם, וכן דן מדיליה הגרי"י פישר זצ"ל בשו"ת אבן ישראל ח"ח סי' קה.

ב' אבל בעיקר יש לדון דבדברי הח"ח מבואר ד'לא תחמוד' שייך נמי במפציר שיתן לו מתנה, דהנה בשו"ת ארץ צבי ח"א סי' ג מביא בשם האדמו"ר בעל אמרי אמת מגור ואביו השפ"א זצ"ל שאין איסור זה שייך במתנה, ומש"כ רבינו יונה בשערי תשובה (שער ג פיסקא מג) 'והחומד לקחת כל חפץ, והוא איש נכבד שאם ישאל שאלה אור פניו לא יפלון, אסור לשאול מעם רעהו מקח או מתת בלתי אם ידע כי נתון יתן לו בנפש חפצה', אולי דעת יחיד הוא ומדת חסידות. אמנם באר"צ שם מתמיה בזה, שאף לולי דברי רבינו יונה הדברים מוכרחים מעצמן והיה ראוי לדון כן מהיקש שכלי, שאם במכר דיהיב דמי הוא עובר בלא תחמוד, כ"ש כאשר מפציר בו שיתן לו בלא דמי, ואטו משום שנותן לו מעות מגרע גרע, יעו"ש.

והנה בדברי הח"ח למדנו דגם במתנה שייך לא תחמוד, שהרי כאן מפציר בו שיתן מתנה, וכ"כ בשו"ת בצל החכמה (ח"ג סי' מג), ויעו"ש שהאריך בזה, ועי' בתשובות והנהגות ח"ב סי' תריז.

והן אמת שבספר פתחי חושן (להגרי"י בלויא שליט"א, הל' גניבה פ"א הערה כט) רצה לדחות דבחתן הרי זה דומה למקח ולא למתנה, אולם בהשלמת דבריו בשמירת הלשון הרי כתב להדיא שכל כה"ג מתנות של רשות וכו'. ויעויין בדברי הבא"ח שם שמצדד בזה ולא מכריע, ובאמת גם בדברי הסמ"ג מצוה קנח מפורש דשייך לא תחמוד במתנה.

ג' ועוד חידוש מופלג למדנו בדברי הח"ח בספר זכור למרים (פרק טו), וז"ל: אמרו חז"ל (קידושין נט,א) עני המהפך בחררה ובא אחר ונטלה נקרא רשע אע"פ שלא עשה שום מעשה של עבירה, מ"מ אין זה נכון. ובאמת הוא מרומז בקרא דכתיב לא תחמוד וגו' וכל אשר לרעך, ולא אמר של רעך, כוונתו אף שהדבר עדיין אינו שלך ולא של חבירך אלא שמיוחד מן השמים שיהיה לרעך ג"כ לא תחמוד, כי באמת הקב"ה מזמין לכל אחד ואחד סיבותיו שיוכל להתפרנס מהן, וידוע מאמר חז"ל (יומא לח,ב) דאין אדם נוגע במוכן לחבירו אפילו כמלא נימה.

וזהו חידוש עצום.

ואגב גררא אכתוב בזה דבר חידוש שמצינו בדברי הרמב"ן (בכתביו הוצאת מוה"ק ח"ב עמ' תקמה מנין תרי"ג מצוות) שכתב בזה"ל: מ"ע לשמוח חתן עם אשתו שנה ראשונה שהיא בכלל לא תחמוד אשת רעך, אבל אשתו יחמוד.

ולכאורה היכן נרמז כאן שדווקא בשנה ראשונה?

מענין לענין באותו ענין לא אמנע מלהעתיק כאן פירוש נחמד שכתב הגאון המקובל האלקי ר' חיים ב"ר בצלאל אחי המהר"ל בספר החיים (ספר זכיות א,ו) בביאור ענין לא תחמוד, וז"ל:

ואפילו דבר הנמאס בעיני האדם כמו בשר החזיר, אמרו רז"ל שלא יאמר האדם אי אפשי בבשר החזיר הזה רק יאמר אפשי אבל מה אעשה שאבי שבשמים גזר עלי, וכל זה כדי להרבות שכרו. ונראה שהוא הדין שראוי להרבות תאוותו בדבר שאין נפשו קצה בו כגון אם רואה מאכלו של גוי יאמר כמה נפשי חשקה במאכל זה או ביין של גוי זה, אבל מה אעשה וכו'.

ומיהו בדברים אשר בלא"ה נפשו של אדם חומדתו יותר מדאי כגון גזל ועריות אין ראוי להביא את עצמו לידי תאוה יתירה. ואפשר שזהו אזהרת לא תחמוד אשת רעך וכו' שלא יביא עצמו לידי חימוד, אע"ג דבשאר עבירות ראוי להוסיף תאוה כדפרישית. וכבר דחק ראב"ע למצוא טעם אל אזהרת לא תחמוד, לפי שלא שייך אזהרה בדבר שכמעט א"א להימלט ממנו כמו החמדה, אבל לפי מה שפי' שייך שפיר בו אזהרה.

איך ניתן שלא לחמוד?
פשיטא: מידות טובות, של שמחה בחלק.
ראב"ע: הכרה של המושג "שייכות" כדבר מושגח משמים, וממילא אין הו"א לרצות את של השני.
בית הלוי: יראת חטא.

בית הלוי שמות פרק כ:
(יד) לא תחמוד, הנה רבים תמהו היאך שייך אזהרה על זה ומה יעשה האדם אם הלב חומד,
...דהנה כל אדם יוכל לשער בעצמו וברור הוא דאם יתאוה האדם לאיזו דבר תאוה היותר גדולה אצלו כל אחד לפי טבעו ויהיה גם קרוב להשיג תאותו וילך אחריה ואז היצה"ר בוער בו כאש ורק דרך הילוכו הוא על גב הנהר הקפוי מקרח ובדרך ריצתו נחלקה רגלו על הכפור וחשב ליפול, הרי באותו רגע שנחלקה רגלו ונטה לפול הרי אז יבטל ממנו כל אותו התאוה דהפחד שנתפחד מהנפילה העביר ממנו כל רצונו דכן יסד הבורא יתברך בטבע כל הברואים דגם מעט פחד שיעלה על לב האדם מעביר ממנו כל כחות התאוה והחמדה, וא"כ אחרי שהזהירה התורה בלאו דלא תחמוד ואסרה לחמוד אם היה להאדם יראה מן האיסור אפי' יראה קטנה כיראת הנפילה גם כן שוב לא יחמוד כלל.

וקצת נפקא מינה מהטעמים דלעיל,
שאם מטעם מידות טובות, גם לא ראוי לחמוד שיהיה לך כמו של השני,
ומצד השייכות, ודאי שהגדרת הלאו לא לרצות את של השני, וכפשוט שזו כוונת הלאו, וכהודגש בפירוש ר"א בן הרמב"ם עה"ת בפרשתנו.

מדברי החפץ חיים נראה שגם בכסף שייך לא תחמוד, שהרי בנוהג שבעולם החתן לא חומד חפץ מסוים שיש בביתו של החותן, אלא נגיד ,הוא מעונין בש"ס, אז הוא מעונין שהחותן יקנה לו ש"ס, ושוב אי"ז לא תחמוד בחפץ אלא בכסף, הרי א"נ של"ש לא תחמוד בכסף, הינו שרק כשמעונין שחבירו יתן לו חפץ פלוני שלו, אבל בחתן בד"כ אינו רוצה שהחותן יתן לו חפץ שלו, אלא שיטול כסף ויקנה לו חפץ מסוים, וזה לא תחמוד בכסף, וחזינן שס"ל לח"ח שג"ז בכלל לא תחמוד.

בחתן יל"ד עוד, שמה שאמר הח"ח זה בגוונא שכבר נעשה חתנו,והתנאים לא קשורים לעצם השידוך, אבל לפני גמר השידוך, והחתן מעונין בדברים כתנאי לסגירת השידוך, נראה שזה לא בכלל לא תחמוד, אף שגם בכה"ג לכאורה נראה שאם ירצה חפץ מסוים כתנאי לשידוך, זה לא תחמוד, שהרי כל לא תחמודזה תמורת הנאה כספית שיתן לו החומד, שוב חשבתי שאינו, שבודאי ל"ש בכה"ג לא תחמוד, גם ברוצה חפץ מסוים של החותן דוקא, אף שלא תחמוד זה גם כשרוצה לקנות בכסף, והחילוק פשוט, שבחומד אינו נותן אפשרות שניה לבעל החפץ, אלא חומד החפץ תמורת דמיו, ומעונין שימכור לו החפץ, משא"כ בשידוך, בגוונא שאומר לו, אני לא מכריח אותך כלל על החפץ, אבל אם אתה מעונין שאשתדך עם ביתך, תן לי חפץ פלוני שלך, בכה"ג י"ל של"ש לא תחמוד, שבעצם הוא לא חומד את החפץ של השני, הוא מצידו הולך לו לעניניו, רק אם בעל החפץ מעונין שיישה עבורו משהו, יקח את ביתו לאישה, או , לדוגמא, יהיה פועל שלו, אז הוא מציב תנאים משלו, בזה י"ל דשרי.

העירני ידיד,
על תופעה מקובלת בבנין משותף שהשכן בקומה העליונה רוצה להרחיב דירתו על הגג, והיות והגג שייך לכל השכנים הרי הוא מפציר בהם שיתנו לו את הגג. ולכאו' זה ממש 'לא תחמוד'. ה"י.
ואמנם פרוייקט תמ"א 38 הציל את המצב, מאחר ולפי תוכנית זו אין כאן שום חמדה. ואפי' היזם אינו חומד שום דבר המסויים כי אם ביזנעס בעלמא.

מצו"ב הסבר הגרמ"ד שליט"א במעשה המפו' על הגר"ח זצ"ל, כולל כמה חידושי הלכות.

בענין מה שחידשו האחרו' שאין איסור לא תחמוד על כסף, צ"ע האם זה לא נסתר להדיא ממס' כלה רבתי פ"ו - איבעיא להו ממון פלוני לי וכו'.

נוטר הכרמים כתב:ג' ועוד חידוש מופלג למדנו בדברי הח"ח בספר זכור למרים (פרק טו), וז"ל: אמרו חז"ל (קידושין נט,א) עני המהפך בחררה ובא אחר ונטלה נקרא רשע אע"פ שלא עשה שום מעשה של עבירה, מ"מ אין זה נכון. ובאמת הוא מרומז בקרא דכתיב לא תחמוד וגו' וכל אשר לרעך, ולא אמר של רעך, כוונתו אף שהדבר עדיין אינו שלך ולא של חבירך אלא שמיוחד מן השמים שיהיה לרעך ג"כ לא תחמוד, כי באמת הקב"ה מזמין לכל אחד ואחד סיבותיו שיוכל להתפרנס מהן, וידוע מאמר חז"ל (יומא לח,ב) דאין אדם נוגע במוכן לחבירו אפילו כמלא נימה.

וזהו חידוש עצום.

נ"פ שאין כוונת הח"ח שעובר בלאו דלא תחמוד, הלא גם בגמ' כתוב שהוא רשע ולא שעובר בלאו, והח"ח למד את זה רק בדרך דרש מהפסוק. ופשוט.

עושה חדשות כתב:העירני ידיד,
על תופעה מקובלת בבנין משותף שהשכן בקומה העליונה רוצה להרחיב דירתו על הגג, והיות והגג שייך לכל השכנים הרי הוא מפציר בהם שיתנו לו את הגג. ולכאו' זה ממש 'לא תחמוד'. ה"י.
ואמנם פרוייקט תמ"א 38 הציל את המצב, מאחר ולפי תוכנית זו אין כאן שום חמדה. ואפי' היזם אינו חומד שום דבר המסויים כי אם ביזנעס בעלמא.

לא ברירא לי שבזה נהנה וזה לא חסר שייך לא תחמוד.

ראיתי כעת שמבואר בחינוך מצוה תטז שבני נח ג"כ מוזהרים על החמדה, (כסניף של איסור גזל).
האם זה מוסכם?

(ואגב, ברוקח הל' ברכות סי' שסו נראה שהגויים מצווים על לקט שכחה ופאה...)

האם לדעת הח"ח הנ"ל, כאשר לווה משכנע את המלווה למחול לו, או מזיק את הניזק, (וכן המשכנע להרויח לו זמן), יש בזה איסור לא תחמוד? (ולהדיא כ' התוס' דפורע חובו של חבירו אינו חייב לשלם לו כי היה מרבה עליו רעים שימחל לו).


מעל"ע
להסוברים דגונב מן הגנב אינו נפסל לעדות, למה אינו נפסל משום איסור לא תחמוד?