נראה לכאורה כי הלכה מפורסמת זו לא נותרה בתחום הצר בלבד של רודף אחר חבירו להרגו או רודף אחר הערווה, אלא היא שימשה יותר כ"עקרון" הלכתי שהורחב ל"יישום" גם במקרים דומים ולא בהכרח זהים למקור ההלכה.
להלן כמה מראי מקומות בענין זה:
ט"ז יו"ד על סימן קנ"ז סעיף א' – בענין מסירת נפש אחת מסיעת בני אדם, כדי להציל את כולם מגזירת מוות
"...ומינה אף בזמנינו מי שפושע ומורד במלכות שלו מוסרין אותו, וה"ה בשאר עבירות שאחד מוחזק בהם כגון עוסק בזיופי' או שאר דברים שיש בהם סכנה פשיטא שמוסרין אותו ומן הראוי למסור אותו אפי' אם לא יחדוהו, כיון שהוא כמו רודף לשאר ישראל ע"י מעשיו הרעים שעושה בפשיעה כן נראה לי בזה"
שו"ע חו"מ סימן ש"פ סעיף ד'
"ספינה שחשבה להשבר מכובד המשוי ועמד א' מהם והקל מהמשא והשליך בים פטור שהמשא שבה כמו רודף אחריהם להורגם ומצוה רבה עשה שהשליך והושיעם"
חזו"א סנהדרין סימן כ"ה
גבי מסירת נפש אחת שחייבת מיתה, המסתתרת בקרב סיעת בני אדם, ובגלל כן איימו עליהם למסור אותה נפש להריגה ואם לא יעשו כן יהרגו כולם, דלכו"ע ניתן למסרו להריגה. ובאר בחזו"א שם, ש"נמצא שזה שמייחדין אותו הוא כרודף...ואף שאין בו דין רודף מן הדין כיון שעושה להציל נפשו, מכל מקום אין חייבין כולם למסור נפשם כיון שהוא הגורם ומותרין למסרו"
וכל הרוצה להוסיף עוד כהנה וכהנה, כה יוסיפו לו מן השמים...