קיום לא תעשה

[עזרי]

שלום
אשמח לשמוע אם לאחד מרבני הפורום יצא לעסוק בענין אם יש מושג כזה של קיום ל"ת
דהיינו בזה שהאדם נמנע מעשיית העבירה הוא מקיים את הל"ת
וגם אם שייך דבר כזה יש הרבה מקום להבין באיזה אופן זה נקרא שהאדם נמנע מעבירה, עפ"י המשנה במכות כג וברייתא בקידושין, אם רק במקום שצריך כפיית יצר


ועיין רבינו בחיי שמות כד,ד כי נעשה היא מצוה כוללת מצות עשה ומצות לא תעשה, כי הנמנע מלעשות דבר שהוזהר עליו שלא לעשותו יקרא שעשה מצוה, שהרי קיים האזהרה שהוזהר עליה, ומקרא מלא הוא (תהלים קיט,ג) אף לא פעלו עולה בדרכיו הלכו, באר הכתוב כשלא פעלו עולה הרי הוא כאלו בדרכיו הלכו', ע"כ, ומדברי הרס"ג שהובא באבן עזרא, ובעלי התוספות שהובאו בתוספות השלם נראה שהם לא מסכימים עם זה שההימנעות מלאו נחשבת לעשיה

[HaimL]

שמעתי פעם דבר נאה כמין חומר, דמקרא מלא כתיב,
דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֮ לֵאמֹר֒ נֶ֗פֶשׁ כִּֽי־תֶחֱטָ֤א בִשְׁגָגָה֙ מִכֹּל֙ מִצְוֺ֣ת השם
אֲשֶׁ֖ר לֹ֣א תֵעָשֶׂ֑ינָה וְעָשָׂ֕ה מֵאַחַ֖ת מֵהֵֽנָּה׃

הרי לנו מפורש שאיסורי התורה נקראים בשם מצוות השם. וא"י אם הוא כתוב באיזה מקום, או שהוא סתם שיחה נאה של תלמיד חכם.

[צופה_ומביט]

שלום
אשמח לשמוע אם לאחד מרבני הפורום יצא לעסוק בענין אם יש מושג כזה של קיום ל"ת
דהיינו בזה שהאדם נמנע מעשיית העבירה הוא מקיים את הל"ת
וגם אם שייך דבר כזה יש הרבה מקום להבין באיזה אופן זה נקרא שהאדם נמנע מעבירה, עפ"י המשנה במכות כג וברייתא בקידושין, אם רק במקום שצריך כפיית יצר

עיין בספר דרשות בית ישי ריש סימן ו.

[תלמיד חברים]

אשמח לשמוע אם לאחד מרבני הפורום יצא לעסוק בענין אם יש מושג כזה של קיום ל"ת
דהיינו בזה שהאדם נמנע מעשיית העבירה הוא מקיים את הל"ת

יש גם להיפך, שע"י שאינו עושה מקיים מצות עשה, כמו (ויקרא כג, לב) 'ועניתם את נפשותיכם'. וכן במצות שמיטה.

[תלמיד חברים]

וגם אם שייך דבר כזה יש הרבה מקום להבין באיזה אופן זה נקרא שהאדם נמנע מעבירה, עפ"י המשנה במכות כג וברייתא בקידושין, אם רק במקום שצריך כפיית יצר

מפורש בגמ' שזהו רק באופן (קידושין לט:) 'שבא דבר עבירה לידו וניצול הימנה'.
ואגב, לא נאמר בגמ' 'כאילו קיים מצוה', אלא 'נותנין לו שכר כעושה מצוה'.

[תלמיד חברים]

שלום
אשמח לשמוע אם לאחד מרבני הפורום יצא לעסוק בענין אם יש מושג כזה של קיום ל"ת
דהיינו בזה שהאדם נמנע מעשיית העבירה הוא מקיים את הל"ת
וגם אם שייך דבר כזה יש הרבה מקום להבין באיזה אופן זה נקרא שהאדם נמנע מעבירה, עפ"י המשנה במכות כג וברייתא בקידושין, אם רק במקום שצריך כפיית יצר

נראה שאפשר לקחת את שאלתך ולעשות מזה קושיא [ואולי לזה התכוונת:]
איך יתכן לקיים מצות ל"ת, הלא בזה שלא עשה כלום - לא עשה כלום?
[גם מהגמ' בקידושין ש'ישב ולא עבר עבירה מקבל 'שכר כ'עושה מצוה', משמע שאינו מקיים מצוה בפועל, וא"כ איך שייך לקיים מצות ל"ת?].
האם מצות ל"ת היא רק לאחר מעשה, שאם הסתכל בערווה, עבר על ל"ת, ואם רצח עבר על לא תרצח?

נראה שהתשובה היא, שודאי מקיים מצוה בעצם ההימנעות, וכל כוונת הגמ' שמקבל כזה שכר כאילו קיים מצות עשה, שהיא בדרגה גבוהה יותר כנודע [מהרמב"ן, שמטעם זה עשה דוחה לא תעשה, שזה באהבה וזה ביראה].

[צופה_ומביט]

מהרש"א סוף מכות בביאור נוח לאדם שלא נברא משנברא וכו':

שאילו לא נברא האדם לא היה בו מעשה וא"כ היה בבריאותו צד שכר וצד הפסד, דהלאוין הוי ודאי מתקיימין לולא נברא והשתא שנברא אפשר שלא יזכה ויעבור הלאוין, נמצא מפסיד בבריאתו. והעשיין הוא הפך זה, שאלו לא נברא ודאי לא היו מתקיימין והשתא שנברא אפשר שיזכה ויעשה, ונמצא שיהיה נשכר. והשתא פליגי מצד בריאתו, חד אמר טוב לו שלא נברא מצד הלאוין אפשר שיהיה נפסד יותר משנברא ויקיים העשיים דנמצא יצא שכרו בהפסדו. וחד אמר טוב לו שנברא שאפשר שיקיים העשיין משלא נברא ויקיים הלאוין דיצא הפסדו בשכרו. ואמר בזה דנמנו וגמרו ר"ל שבאו בזה למנין המצות שהלאוין הם יותר מהעשיים וע"כ הסכימו וגמרו לומר שלא נברא האדם בשביל עצמו ויותר היה טוב לו שלא נברא כי הוא קרוב להפסד מחמת הלאוין שהם רבים ורחוק לשכר מצד העשיין שהם מועטים.

דוק דמשמע מהמהרש"א שאין מושג כזה "לקיים" לא תעשה [וייחשב כעושה מצוה] במה שיושב ולא עובר עבירה [ומה שכתב "מתקיימין" היינו שלא יעברו עליהם], שא"כ שוב פשיטא דנוח לו שנברא, שכן אם לא נברא - לא עובר על הלאוין, אבל גם לא מקיים אותם, וגם לא מקיים את העשין, וכשנברא - יכול לעבור על הלאוין, אבל יכול גם לקיים את העשין - ולקיים גם את כל הלאוין באופן של "קיום" שנחשב לו בעצמו כאילו עשה מצוה, וא"כ המנין צריך להיות שס"ה מול תרי"ג, ולא מול רמ"ח, דהיינו "אי עבירה" על שס"ה מול "אי-קיום" של תרי"ג [כשלא נברא], ו"אפשרות עבירה" על שס"ה מול "אפשרות קיום" של תרי"ג [כשנברא], ובכל מקרה עולה שנוח לו שנברא משלא נברא.

ומוכרח מזה לככאורה שלדעת המהרש"א אין מושג כזה "לקיים" לאו [כשיושב ולא עובר אותו כשבא לידו ובכפיית היצר ובכוונה לשם מצוה] שיהיה כעשיית מצוה, אלא בלאוין יש רק לעבור עליהם או לא לעבור עליהם. וממילא החשבון הוא שס"ה מול רמ"ח.

[כן מסתבר]

...דהיינו בזה שהאדם נמנע מעשיית העבירה הוא מקיים את הל"ת...

לשון חכמים בכל מקום הוא שמקיימים מצוות עשה, ושומרים מצוות לא תעשה.
וכמדומה שכך הוא לשון התורה הק’ בכל מקום.

הענין דבשמירת לאו נחשב כאילו גם קיים עשה, הוא ענין נוסף, וכמו שהעיר תלמיד חברים.

[כן מסתבר]

ולעצם הענין:

בפשטות שמירת הלאווין נעשית על ידי שילמד וידע את האיסור, ואת פרטיו, ולפעמים יש צורך לברר את המציאות.
וכשבא חשש עבירה לידו ימנע ממנה.

וכל זה בכלל כוונת התורה בכל מקום שנאמר בה הלשון ’שמירת התורה/הברית’.

ולפעמים צריך לגדור גדרים לפניה, וכדרשת חז”ל בפסוק ’ושמרתם את משמרתי’.

[תלמיד חברים]

כתבתי שנחלקו בזה הראשונים.
אך כעת נוכחתי שלא נחלקו בזה.
ואני מעלה את הדברים על הכתב, ובעז"ה בסוף אעלם כאן.

[דרומי]

בתניא פרק כז - בתחילתו - כתב: "צריך לשמוח בקיום הלאו כמו בקיום מצות עשה ממש".

[תלמיד חברים]

מה שכתבתי בחי', ואשמח לקבל הערות.

[HaimL]

יש לכבודו הנחה שגויה, שע"ז סמך להקשות על דברי הגאון מהר"ל, שאם יש לו שכר, ע"כ יש קניין בנפש, ולא היא, כי שכר הוא לו חלף עבודתו בהתאמצות לכוף את יצרו ולהימנע מן העבירה, אבל הימנעות מלאו אינה פועלת מעלה סגולית בנפשו, רק מונעת טומאת הנפש ופחיתות מעלתה, וכמפורש באיסורי אכילה ונטמתם בם, ובאיסורי עריות אל תטמאו בכל אלה. אבל אין עצם ההימנעות בגדר של התעלות.

[HaimL]

וזה הזכיר לי סיפור נאה, שאחד מצדיקי החסידות היה פעם בפונדק של יהודים כפריים עמי הארצות, ושמע איך שבעל הפונדק גוער באביו, ואומר לו שאלמלא היה ירא את הא-להים, היה הורג אותו על עצלותו. ואמר אותו צדיק שלא היה יכול לזוז משם, מחמת יראת השמיים של הכפרי בעל הפונדק. הרי שהימנעות מעבירה, אפילו אצל עמי הארצות גסים, עושה רושם.

[צופה_ומביט]

מהרש"א סוף מכות בביאור נוח לאדם שלא נברא משנברא וכו':

שאילו לא נברא האדם לא היה בו מעשה וא"כ היה בבריאותו צד שכר וצד הפסד, דהלאוין הוי ודאי מתקיימין לולא נברא והשתא שנברא אפשר שלא יזכה ויעבור הלאוין, נמצא מפסיד בבריאתו. והעשיין הוא הפך זה, שאלו לא נברא ודאי לא היו מתקיימין והשתא שנברא אפשר שיזכה ויעשה, ונמצא שיהיה נשכר. והשתא פליגי מצד בריאתו, חד אמר טוב לו שלא נברא מצד הלאוין אפשר שיהיה נפסד יותר משנברא ויקיים העשיים דנמצא יצא שכרו בהפסדו. וחד אמר טוב לו שנברא שאפשר שיקיים העשיין משלא נברא ויקיים הלאוין דיצא הפסדו בשכרו. ואמר בזה דנמנו וגמרו ר"ל שבאו בזה למנין המצות שהלאוין הם יותר מהעשיים וע"כ הסכימו וגמרו לומר שלא נברא האדם בשביל עצמו ויותר היה טוב לו שלא נברא כי הוא קרוב להפסד מחמת הלאוין שהם רבים ורחוק לשכר מצד העשיין שהם מועטים.

דוק דמשמע מהמהרש"א שאין מושג כזה "לקיים" לא תעשה [וייחשב כעושה מצוה] במה שיושב ולא עובר עבירה [ומה שכתב "מתקיימין" היינו שלא יעברו עליהם], שא"כ שוב פשיטא דנוח לו שנברא, שכן אם לא נברא - לא עובר על הלאוין, אבל גם לא מקיים אותם, וגם לא מקיים את העשין, וכשנברא - יכול לעבור על הלאוין, אבל יכול גם לקיים את העשין - ולקיים גם את כל הלאוין באופן של "קיום" שנחשב לו בעצמו כאילו עשה מצוה, וא"כ המנין צריך להיות שס"ה מול תרי"ג, ולא מול רמ"ח, דהיינו "אי עבירה" על שס"ה מול "אי-קיום" של תרי"ג [כשלא נברא], ו"אפשרות עבירה" על שס"ה מול "אפשרות קיום" של תרי"ג [כשנברא], ובכל מקרה עולה שנוח לו שנברא משלא נברא.

ומוכרח מזה לככאורה שלדעת המהרש"א אין מושג כזה "לקיים" לאו [כשיושב ולא עובר אותו כשבא לידו ובכפיית היצר ובכוונה לשם מצוה] שיהיה כעשיית מצוה, אלא בלאוין יש רק לעבור עליהם או לא לעבור עליהם. וממילא החשבון הוא שס"ה מול רמ"ח.

אשמח לחוו"ד החכמים העוסקים כאן בנושא לראיה מהמהרש"א.

[HaimL]

אשמח לחוו"ד החכמים העוסקים כאן בנושא לראיה מהמהרש"א.

לא הבנתי את ראיית כבודו. כמדומה שלית מאן דפליג על המפורש בגמרא שהובאה כאן בתחילה, שרק אם נזדמנה עבירה לידו ונמנע ולא עשאה, שמקבל עליה שכר, ואם לא נזדמנה לידו, אינו מקבל עליה שכר. ופשיטא דרחוק מאוד שתזדמן לידו עבירה, שיקבל על ההימנעות ממנה שכר, כדי שישווה חשבון העשים והלאווים שמקבל עליהם שכר לחשבון הלאווים שעלול בהם רק לעונש העבירה, אלא, באופן כללי, בחשבון שכר ועונש, הוא קרוב להיות שס"ה ורמ"ח, ע"ד הרגיל.

[צופה_ומביט]

לא הבנתי מה רחוק.
פתחתי ספר המצוות הקצר:
לא תתורו, לא תעשו מלאכה בשבת ויו"ט, לא תלך רכיל בעמך, לא תגנובו, איסורי חמץ בפסח, איסורי יסודי התורה ועבודה זרה, לא לחמוד, לא לגרוע שאר כסות ועונה, וכו'.
יש ביניהם הרבה לאוים מצויים שיש בידו של אדם לעבור עליהם בכל עת ובכל שעה. [הרבה יותר מאשר החיוב לאכול מצה פעם בשנה, למשל].
ואם לדבר על שכיחות המציאות, יש גם הרבה עשין שלא ברור כלל שיבואו לידו של אדם לקיימם, כמו מתנות עניים למי שאין שדה, ומתנות כהונה למי שאין בהמה, וייבום, וחליצה, והפרת נדרים, ולשחוט, ולכסות הדם, אכילת פועל בעת מלאכתו, לתת שכר שכיר ביומו, ושילוח הקן וכו'.
לכן הבנתי את דברי המהרש"א כעוסקים בעצמות הדברים, עצם שייכות ואפשרות קיום הלאוין והעשין, ובזה ל"קיום לאוין" הוא מתייחס רק כ"אי-עבירה" על הלאוין.

[תלמיד חברים]

יש לכבודו הנחה שגויה, שע"ז סמך להקשות על דברי הגאון מהר"ל, שאם יש לו שכר, ע"כ יש קניין בנפש, ולא היא, כי שכר הוא לו חלף עבודתו בהתאמצות לכוף את יצרו ולהימנע מן העבירה, אבל הימנעות מלאו אינה פועלת מעלה סגולית בנפשו, רק מונעת טומאת הנפש ופחיתות מעלתה, וכמפורש באיסורי אכילה ונטמתם בם, ובאיסורי עריות אל תטמאו בכל אלה. אבל אין עצם ההימנעות בגדר של התעלות.

כבודו לא עיין כדבעי בלשונות המהר"ל ובמה שהערתי.
לא הערתי רק על סמך ההנחה שהזכיר כבודו, אלא על דברי המהר"ל שאין זכות ומעלה בדבר וכו', ועוד לשונות.
[ומה שכתבתי שאם יש שכר ודאי יש קנין בנפש, זהו פשוט, והמהר"ל ביקש להוכיח שאין קניין בנפש ממה שלא מצינו שכר. ואי"ה בהמשך אביא לכך מקורות].

[אליהו חיים]

בפי' הר"י חיון תהלים קיט (מוה"ק)- בפסוק אף לא פעלו עולה בדרכיו הלכו, מביא דברי חז"ל ישב ולא עבר עבירה נותנין לו שכר כעושה מצוה, והני מילי כשבא לידו דבר עבירה וניצל ממנה, ומוסיף 'ולכאורה נראה שאם לא בא לידו דבר עבירה אין לו שכר, ולדעתי אינו כן כי אם נמנע מעשה העבירה מפני שצוה השם על זה ראוי שיקבל שכר ומה שאמרו ז"ל הני מילי וכו' ירצו לומר אבל אם לא בא לידו דבר עבירה נותנין לו שכר מה, לא שכר גדול כעושה מצוה. והדעת נותנת כי אחר שמקיים מה שצוה ה' ראוי לו לקבל שכר' עכ"ל.
נראה בכוונת דבריו למשל מי ששומע בקריאת התורה או לומד על מיני דגים טמאים ושרצים שאסורים באכילה או מי שעובר על יד חנות דגים טמאים ואין לו שום תאווה ורצון ואין לו גם כסף לקנות שם דגים אך חושב לעצמו אני מצווה לא לאכול דגים אלו מפני כן לא אוכל אותם יש עליו שכר, ולא צריכים דוקא פרישה מהעבירה כשלפניו נמצאו הדגים ובידו לקנותן [וכ"ש אם הם כבר מבושלים לפניו] ופורש.
כנראה המהר"ל שהובא למעלה חולק על זה.

[תלמיד חברים]

בפי' הר"י חיון תהלים קיט (מוה"ק)- בפסוק אף לא פעלו עולה בדרכיו הלכו, מביא דברי חז"ל ישב ולא עבר עבירה נותנין לו שכר כעושה מצוה, והני מילי כשבא לידו דבר עבירה וניצל ממנה, ומוסיף 'ולכאורה נראה שאם לא בא לידו דבר עבירה אין לו שכר, ולדעתי אינו כן כי אם נמנע מעשה העבירה מפני שצוה השם על זה ראוי שיקבל שכר ומה שאמרו ז"ל הני מילי וכו' ירצו לומר אבל אם לא בא לידו דבר עבירה נותנין לו שכר מה, לא שכר גדול כעושה מצוה. והדעת נותנת כי אחר שמקיים מה שצוה ה' ראוי לו לקבל שכר' עכ"ל.
נראה בכוונת דבריו למשל מי ששומע בקריאת התורה או לומד על מיני דגים טמאים ושרצים שאסורים באכילה או מי שעובר על יד חנות דגים טמאים ואין לו שום תאווה ורצון ואין לו גם כסף לקנות שם דגים אך חושב לעצמו אני מצווה לא לאכול דגים אלו מפני כן לא אוכל אותם יש עליו שכר, ולא צריכים דוקא פרישה מהעבירה כשלפניו נמצאו הדגים ובידו לקנותן [וכ"ש אם הם כבר מבושלים לפניו] ופורש.
כנראה המהר"ל שהובא למעלה חולק על זה.

דבריו של הר"י חיון צריכים ביאור. למה יקבל שכר כשאין לו כל ניסיון על זה. שכר בחינם?
ועוד, שנראה בדבריו לכאורה סתירה: 1. 'ולכאורה נראה שאם לא בא לידו דבר עבירה אין לו שכר. 2. 'ולדעתי אינו כן, כי אם נמנע מעשה העבירה מפני שצוה השם על זה ראוי שיקבל שכר'. [ממ"נ, אם הגיע לידו ניסיון, היינו דברי הגמ'. אם לא, מהו ש'נמנע ממעשה העבירה'?].
ועוד, דמצינו במצות עשה שאם חשב אדם 'לעשות' ו'נאנס' ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה. והיינו שאין זה ממש כאילו עשאה, וגם דוקא בנאנס.

[צופה_ומביט]

אגרא דכלה פרשת בהר ד"ה דבר וכו' כי תבואו:

רוב הפוסקים פסקו מצות צריכות כוונה אפילו בדיעבד אינו יוצא בלא כוונה, ואפילו הסוברים אינן צריכות כונה, מודו דלכתחילה בעי כוונה. והנה גם במצות י"י אשר לא תעשנה כתב מרן האר"י ז"ל דצריכות כונה, וכתב בכתביו הקדושים (טעמי המצוות פרשת קדושים) כשהיה מסתפר שערות ראשו והניח הפאות והזקן, היה מכוין בגלוחו שאינו מגלח יותר כדי לקיים מצות בוראו, כי בזולת זה לא יקרא מצוה כיון שהוא רק שב ואל תעשה. והנה אם זה הוא כך במצות הנקראים לאוין במנין תרי"ג, מכל שכן באותן המנויים לעשין במנין תרי"ג והם בשב ואל תעשה, האיך יחשבו למצות עשה כגון שביתה ממלאכה בשבת ושביתה מעבודת השדה בשביעית, זה לא יחשב לעשיה זולת בהצטרפות העשיה הקודם לה בימים המותרים, ובעת העשיה יחשוב בלבבו היום אני עושה מלאכה זו כי עדיין לא נאסרה בגזירת הבורא, וכשיגיע יום האסור אשבות, הנה עשיית המלאכה הלזו למצוה יחשב תיכף כאלו עשה מצות עשה מעשיות בפועל ממש, ונגמרת המצוה כשיגיע יום האסור וישבות ממלאכה.

משמעות כל דבריו שבכוונה זו נחשב הלאו לקיום מצוה ממש.
וזוהי גם ההשוואה שעשה כאן בין קיום לאו לקיום עשה בשוא"ת, ודוק.
[אלא ששם צריך גם "עשיה" כדי להיקרא "קיום עשה", דאל"כ אין בינו ל"לא תעשה" כלום ובמה נקרא "עשה". (וראה מהר"ל בהקדמת ריש תפארת ישראל), ולכן בקיום עשה בשוא"ת תולה במה שתהיה עשיה מקודם שגם היא בכוונה לשבות ממנה כשיגיע האיסור].

[HaimL]

יש ביניהם הרבה לאוים מצויים שיש בידו של אדם לעבור עליהם בכל עת ובכל שעה. [הרבה יותר מאשר החיוב לאכול מצה פעם בשנה, למשל].

שבתי ועיינתי בגמרא קידושין שהובאה כאן,
---
רמי רב טובי בר רב קיסנא לרבא תנן כל העושה מצוה אחת מטיבין לו עשה אין לא עשה לא ורמינהי ישב ולא עבר עבירה נותנים לו שכר כעושה מצוה אמר ליה התם כגון שבא דבר עבירה לידו וניצול הימנה כי הא דרבי חנינא בר פפי תבעתיה ההיא מטרוניתא וכו'
---
ואם כדברי כבודו, אמאי נחית הגמרא לפרש את תירוץ רבא, ושמא הוא המשך דברי רבא עצמו, בעובדא דרבי חנינא בר פפי. ה"ל למימר כי הא דאנא לא עבידנא מלאכה בשבת, וביו"ט, ולא אכילנא ביוהכ"פ, וחמץ בפסח, דוודאי הן עבירות מצויות טפי מהא דתבעתיה מטרוניתא, דאינו מצוי כ"כ, דצא וראה מי שוכר את מי. אלא ע"כ דלא מקבל שכר על כל הימנעות מעבירה המצויה.

[צופה_ומביט]

ראשית, נניח שקשה מכאן, העיקר מה עונה מעלתו לגוף טענתי?
בא לידו, ולא עובר, בכוונה למצוה, ובפרט כשנצרך התגברות היצר באותה שעה או בכלליות שחינך עצמו לכך - מה חסר?

ולגוף הדברים,
לא עיינתי בזה היטב כעת, אבל אדרבה, לדידי החילוק הוא כי שם מדובר על "שכר כעושה מצוה" - לקבל שכר כעל מצות עשה, ואנן קיימינן בדבר אחר לגמרי: להיקרא "מקיים" את הלאו.
ובזה עוסק גם המהרש"א. הוא לא נחית לרמות השכר השונות, אלא לאפשרויות הקיום. כך להבנתי.

[אליהו חיים]

בפי' הר"י חיון תהלים קיט (מוה"ק)- בפסוק אף לא פעלו עולה בדרכיו הלכו, מביא דברי חז"ל ישב ולא עבר עבירה נותנין לו שכר כעושה מצוה, והני מילי כשבא לידו דבר עבירה וניצל ממנה, ומוסיף 'ולכאורה נראה שאם לא בא לידו דבר עבירה אין לו שכר, ולדעתי אינו כן כי אם נמנע מעשה העבירה מפני שצוה השם על זה ראוי שיקבל שכר ומה שאמרו ז"ל הני מילי וכו' ירצו לומר אבל אם לא בא לידו דבר עבירה נותנין לו שכר מה, לא שכר גדול כעושה מצוה. והדעת נותנת כי אחר שמקיים מה שצוה ה' ראוי לו לקבל שכר' עכ"ל.
נראה בכוונת דבריו למשל מי ששומע בקריאת התורה או לומד על מיני דגים טמאים ושרצים שאסורים באכילה או מי שעובר על יד חנות דגים טמאים ואין לו שום תאווה ורצון ואין לו גם כסף לקנות שם דגים אך חושב לעצמו אני מצווה לא לאכול דגים אלו מפני כן לא אוכל אותם יש עליו שכר, ולא צריכים דוקא פרישה מהעבירה כשלפניו נמצאו הדגים ובידו לקנותן [וכ"ש אם הם כבר מבושלים לפניו] ופורש.
כנראה המהר"ל שהובא למעלה חולק על זה.

דבריו של הר"י חיון צריכים ביאור. למה יקבל שכר כשאין לו כל ניסיון על זה. שכר בחינם?
ועוד, שנראה בדבריו לכאורה סתירה: 1. 'ולכאורה נראה שאם לא בא לידו דבר עבירה אין לו שכר. 2. 'ולדעתי אינו כן, כי אם נמנע מעשה העבירה מפני שצוה השם על זה ראוי שיקבל שכר'. [ממ"נ, אם הגיע לידו ניסיון, היינו דברי הגמ'. אם לא, מהו ש'נמנע ממעשה העבירה'?].
ועוד, דמצינו במצות עשה שאם חשב אדם 'לעשות' ו'נאנס' ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה. והיינו שאין זה ממש כאילו עשאה, וגם דוקא בנאנס.

אין זה שכר בחינם אלא על המוכנות שמכין עצמו שאם היה בא לידו היה מונע מחמת ציווי ה' זה גופא שמירת הל"ת. [ןלכן מה טוב אלו המשננים כל התרי"ג מצוות בכל שבוע או בכל חודש].
מש"כ ולכ' נראה שאם לא בא לידו וכו', היינו דלכ' היה נראה כן מדברי הגמ' ולכן היה נסתר מלפרש הפסוק דע"י דלא פעלו עולה הרי זה קיום של בדרכיו הלכה , אך אינו כן וכו'.
והערה 2 לאור הנ"ל [פעמיים] לק"מ.
ועל הערה אחרונה הרי מי שרוצה לקיים ד' מינים וא"א לו להשיגם הרי למעשה לא נטל ורק נחשב כאילו קיים אבל מי שאינו אוכל דגים טמאים מחמת ציוויי ה' אע"פ שלא הזדמן לפניו הרי הוא קיים הל"ת ממש אלא דגודל שכרו נמדד לפי גודל הנסיון

[HaimL]

ראשית, נניח שקשה מכאן, העיקר מה עונה מעלתו לגוף טענתי?

אם ההבנה בגמרא היא כדבריי, אז לא עליי טענת כבודו, אלא על הגמרא. דהכול יודעים דכל עבירה מצויה צריכה כפיית היצר כ"ש, ומ"מ לא הביאה הגמרא אלא מעובדא דרבי חנינא בר פפי. הרי לנו מפורש שדווקא בעבירה כזאת שאינה מצויה, כהא דתבעתיה מטרוניתא, וצריכה כפיית היצר טפי, רק בזה מקבל שכר כמו על מ"ע.

[צופה_ומביט]

בסדר, נתמקד א"כ ב"לגוף הדברים" שכתבתי לעיל.

[HaimL]

ובזה עוסק גם המהרש"א. הוא לא נחית לרמות השכר השונות, אלא לאפשרויות הקיום. כך להבנתי.

אבל הגאון המהרש"א ז"ל כתב במפורש על שכר המצוות, ולא על מושג אבסטרקטי של קיום לאו וקיום עשה. מפני שאם אין לנו אמת המידה למדוד בה את זה לעומ"ז, איך בכלל נוכל להשוות ביניהם. אולי קיום לאו = עשירית קיום עשה, ונמצא שיש רמ"ח עשים + ל"ו וחצי לאווים לצד הרווח, לעומת שס"ה לאווים לצד ההפסד, ואכתי משנברא יש לו פחות מ 300 דרכים לקיום, ושס"ה דרכים לעבור. אלא ע"כ רק בשכר ועונש נוכל למדוד. וכך הוא דרך חז"ל, שהכול נמדד בשכר ועונש, דתנן והווי זהיר במצווה קלה כבחמורה, שאין אתה יודע מתן שכרן של מצוות. ולא שנו שא"א יודע מעלתן של מצוות, או פעולתן בנפש, או נח"ר דעביד קמי קוב"ה, אלא רק מתן שכרן, ותו לא.

[צופה_ומביט]

ובזה עוסק גם המהרש"א. הוא לא נחית לרמות השכר השונות, אלא לאפשרויות הקיום. כך להבנתי.

אבל הגאון המהרש"א ז"ל כתב במפורש על שכר המצוות, ולא על מושג אבסטרקטי של קיום לאו וקיום עשה. מפני שאם אין לנו אמת המידה למדוד בה את זה לעומ"ז, איך בכלל נוכל להשוות ביניהם. אולי קיום לאו = עשירית קיום עשה, ונמצא שיש רמ"ח עשים + ל"ו וחצי לאווים לצד הרווח, לעומת שס"ה לאווים לצד ההפסד, ואכתי משנברא יש לו פחות מ 300 דרכים לקיום, ושס"ה דרכים לעבור. אלא ע"כ רק בשכר ועונש נוכל למדוד. וכך הוא דרך חז"ל, שהכול נמדד בשכר ועונש, דתנן והווי זהיר במצווה קלה כבחמורה, שאין אתה יודע מתן שכרן של מצוות. ולא שנו שא"א יודע מעלתן של מצוות, או פעולתן בנפש, או נח"ר דעביד קמי קוב"ה, אלא רק מתן שכרן, ותו לא.

לא כתב במפורש כלל, ולענ"ד כל דבריו על הקיום, וזה בדיוק קנה המידה האחיד שהוא מדבר עליו: מספר המצוות לכאן ולכאן.
ומה שכתב נפסד ונשכר הוא לשון של "רווח והפסד" ולשון המשנה נקט.
ולשון חז"ל בהרבה מקומות "שכרן של מצוות" היינו מעלתן וקיומן, כך לימדונו הרבה מרבותינו. "שכר מצוה - מצוה". וכידוע.

[HaimL]

ולשון חז"ל בהרבה מקומות "שכרן של מצוות" היינו מעלתן וקיומן, כך לימדונו הרבה מרבותינו. "שכר מצוה - מצוה". וכידוע.

לנוסחא דקמן, שאין אתה יודע מתן שכרן של מצוות, א"א לפרש מלשון מעלה וחשיבות, דל"ש בזה לשון מתן שכרן, והל"ל שאין אתה יודע שכרן של מצוות.

[HaimL]

ומה שכתב נפסד ונשכר הוא לשון של "רווח והפסד" ולשון המשנה נקט.

אדרבה, לאידך גיסא, שלשון הפסד פירושו עונש, וראה בברטנורא ז"ל
---
ושכר עבירה - הנאה שאתה נהנה בעבירה, כנגד הפסד שעתיד לבוא לך ממנה:
---
ואם כדברי כבודו, אמאי נקט הפסד שעתיד לבוא, הרי ההפסד הוא בעצם אי קיום הלאו. אלא ע"כ הפסד הוא העונש, שעתיד לבוא, או בעוה"ז ע"י בית דין, או בעוה"ב. וראה גם בפירוש הרמב"ם ז"ל למשנה, שפירש הכול בעניין שכר ועונש.

[צופה_ומביט]

ולשון חז"ל בהרבה מקומות "שכרן של מצוות" היינו מעלתן וקיומן, כך לימדונו הרבה מרבותינו. "שכר מצוה - מצוה". וכידוע.

לנוסחא דקמן, שאין אתה יודע מתן שכרן של מצוות, א"א לפרש מלשון מעלה וחשיבות, דל"ש בזה לשון מתן שכרן, והל"ל שאין אתה יודע שכרן של מצוות.

לענ"ד אלו דקדוקי קטנות, [וייושבו בקל למכיר יסודות הדברים הנ"ל בעניין שכר וקיום במשנת רבותינו. הנושא אינו "מעלה וחשיבות" אלא "מהות", ואכמ"ל], כל שכן לבנות עליהם בניינים לנושא דידן, ולדברי המהרש"א.
ועד"ז גם להודעתו שאח"ז.

לענ"ד נראה שמיצינו את הדיון בינינו, הצדדים לפנינו והבוחר יבחר.
יישר כוח על הכל.

[ונתנו ידידים]

כמה הערות על כל דברי האשכול:
דברי המהרל ברורים מלווים, מצוות עשה יש להם מעלה בנפש מצד עצם קיומן ולכן גם מי שאינו מצווה ועושה קונה מעלה זו, מצות לא תעשה אינם אלא העדר טומאה ואין בסה מעלה בנפש מצד עצם המצוה.
אבל עדיין אף לא פעלו עולה, בדרכיו הלכו, פירוש שיש להם שכר וגם מעלה בנפש מצד קיום גזירת הבורא, וזהו רק למי שמצווה בו.
דברי הרי חיון לחלק בין בא עבירה לידו ללא בא לידו ואעפ"כ מקבל שכר, נראה לי שאין כונתו שלא רצה לעשות העבירה, אלא חילוקי הוא בין מי שרצה לעשות עבירה ולא הלך לעשותו לבין מי שבא העבירה לידו שהיה ממש הניסיון ביד ולדוגמא שהיה בחדר א עם אשה וכפה יצרו וכדומה.
נראה שאפשר ליישב את דברי המהרש"א ולפרשם ע"פ דברי המהר"ל שמדבר על המעלה בנפש ולא על שכר קיום המצוה, וע"ז אמר שנוח לו שלא נברא שלא יקלקל את נפשו משנברא ויקבל תיקון בנפשו, ולא נראה לי שלגבי שכר דיבר בכלל הגמ' דהרי פשיטא שהקב"ה ברא העולם להיטיב עם בריותיו, ויל"ע בזה.

[ונתנו ידידים]

שפת אמת - פרשת תצוה - שנת תרנה

במדרש נר מצוה ותורה אור המקיים מצוה כאלו הדליק נר לפני הקדוש ברוך הוא ומחי' נפשו שנק' נר כו'. המצוה היא כלי ונר להמשיך אור מהתורה. והמקיים המצוה הוא המדליק זה הנר מאור תורה. לכן איתא המקיים המצוה כאלו עשאה דכ' ועשיתם אותם כו'. והנה התורה נק' אור ונק' אש. כדכתיב כה דברי כאש. כי כל נר יש בו אש השורף ואור המאיר. ונראה כי ב' אלו הם בכח רמ"ח מצות עשה ושס"ה מל"ת. כי על ידי קיום מ"ע מתעורר אור תורה. וע"י קיום מל"ת מתעורר אש התורה. דאיתא שמי עם י"ה שס"ה. זכרי עם ו"ה רמ"ח. ואיתא בזוה"ק כי מצוה הוא שם י"ה בחילוף אתוון מ"צ. ושם ו"ה בהתגלות. והענין הוא שע"ז כתיב יד על כס יה. כי באמת מ"ע הם מיוחדים לבנ"י. ואין שם מגע נכרי כלל. ולפי רוב המקיימים המ"ע. כך מתרבה האור תורה בעולם בישראל. וכפי מיעוט המקיימים. מתמעט האור תורה. אבל לית כאן מגע סט"א. אכן מל"ת אדרבה כל העיקר להיות מתוקנים בשמירת מל"ת כדי שלא יהי' שייכות סט"א לבנ"י. ולכן בעבירה יש שליטה לסט"א. וכל שאין נשמרין בשס"ה מל"ת לא יוכל להיות התגלות שם המיוחד. ולעתיד כשיתבער הסט"א. יתגלה כל השם בשלימות. המאיר והשורף. ולכן איתא במדרש שאומרים זכור לרמוז לבנ"י לשוב מחטא שבידם. כי כשיהיו נשמרים כראוי יתגלה אור התורה. וגם בחי' אש שורף. למחות זרע עמלק כמ"ש והי' בית יעקב אש כו':