הודעהעל ידי א.יהושע הכהן » א' פברואר 25, 2024 9:28 am
בשיעור החום שהיד סולדת בו, נאמרו כמה שיעורים באחרוני זמנינו, והשיעורים המקובלים הם באיזור ה-42-45°. בספר הלכות שבת (עמ' 243) איתא בשם הגר"א קוטלר לחוש מ-49° (120 מעלות פרנהייט). ובשם הגרצ"פ פראנק כתבו (ראיתי בשם הרב ישראל רוזן בקונט' מים שהיד סולדת בהם) מ-48-50°. ויש שהביאו בשם הגר"א קוטלר ובשם הגרצ"פ פראנק שהוא חום של 52° (פרופ' זאב לב, המעין ניסן תשל"ג עמ' 41). והגרש"ז אוירבך נקט שהוא לא פחות מ-45° (מנחת שלמה ח"א סי' צ"א אות ח'). באגרות משה (ח"ד סי' ע"ד) נוקט שיש להחמיר משיעור של כ-43°, ועד כ-71° (וביו"ד ח"ב סי' נ"ב החמיר עד כ-79.4°). בשם החזו"א מטו שהסתפק בטווח של 40-46°, ובארחות רבינו (ח"א עמ' ק"נ) ג"כ כתב שהחמיר מ-40°. והרב שלמה זלמן אולמן מוסר בשם החזו"א ש-47-48° זה בודאי יס"ב (מעשה איש א' עמ' רע"ה). באור לציון (ח"ב פרק ל' אות י"ב) החמיר מ-40°, ועד 80°, ובמנוחת אהבה (ח"ב סי' י' סעיף ו') 45-65°.
כדי לקבל פרופורציה על החום המדובר, במחקר שנערך ע"י חברת הדודים 'כרומגן' נמצא כי בממוצע גברים מתקלחים בטמפרטורת מים של כ-39°, ונשים בטמפרטורת מים של כ-41°. היד כמובן פחות רגישה לחום משאר חלקי הגוף.
השיעור העיקרי הוא כפשוטו, חום שהיד סולדת בו. שיעור נוסף שניתן בגמ' הוא חום שכריסו של תינוק נכוית בו. בפוסקים ידוע שיעור נוסף, והוא שאדם נמנע לאכול מחמת חומו, כגון בבן איש חי (שנה ב' פרשת בא אות ה') .
כל אחד מהשיעורים הנ"ל הוא בעל טווח רחב, בהתאם להבנה באותו הגדר. למשל סלידת היד, איזו רמת סלידה? כנשוך נחש, או שאינו יכול להניח זמן מרובה? ובשתיית ואכילת חמים, באיזו אכילה ושתיה מיירי? נמנע כי זה כואב ומכוה את פיו, או שזה רק לא נעים? ובכוית התינוק, איזו רמה של כויה, ובאיזה מהירות כויה מדובר? נגיעה מועטה או במשך זמן מסוים?
במאמר זה ננסה לדון בכל שיעור שנתנו לנו הגמ' והראשונים, ולהגדירו כמה שאפשר. בהתאם לכך, לכל שיעור יהיה טווח אפשרי, ומההקבלה של כל טווחי השיעורים ננסה להגיע להגדרות יותר מדויקות, ולטווח מצומצם כמה שניתן לשיעור המבוקש: חום שהיד סולדת בו.
פרק א' - דברי רבותינו הראשונים
א. סולדת - נכוית
איתא בירושלמי (שבת פ"ג ה"ו), הביאו הרא"ש בשבת פ"ג סימן י': "מותר להפשיר במקום שהיד שולטת בו ואסור להפשיר במקום שאין היד שולטת. עד היכן? ר' שמעון בן פזי בשם ר' יוסי בר חנינא אומר עד שיהא נותן ידו לתוכה והיא נכוית", יעו"ש שמשוה הרא"ש את הדברים עם התלמוד שלנו, וא"כ השיעורים שוים.
כמו"כ בגמ' בשחיטת חולין (קה.) איתא "מים ראשונים נוטלין בין בחמין בין בצונן. א"ר יצחק בר יוסף א"ר ינאי, ל"ש אלא שאין היס"ב, אבל היס"ב אין נוטלין בהן וכו'". ופרש"י: "סולדת. נכוית". וכ"ה בר"ן שם, ובריבב"ן בשבת (מ:), ובר"ש במסכת ידים (פ"א מ"ג ד"ה עשה), וברבינו ירוחם (נתיב ט"ז ח"ו). וברגמ"ה בחולין פירש: "כלומר אלא שאין היד נכוית בהן, אבל היד נכוית בהן אסור". והרשב"א בתורת הבית בית ו' שער ב', בארוך הביא את לשון הגמ' 'סולדת', ובקצר כתב 'נכוית', וא"כ היינו הך.
והטור פסק דין זה בסי' ק"ס וכתב "חמין שהיד נכוית בהן", ובסימן קפ"א כתב "ודוקא חמין שהיד נכוית בהם אבל פושרין שפיר דמי". וכן בשו"ע שם כתב לשון נכוית. וכ"ה בטור יו"ד ריש סימן ק"ה, ובב"י שם שציטט את התוס' שכתבו יס"ב אך שינה וכתב 'נכוית' תחת 'סולדת' כדי להתאים זאת ללשון הטור. וכך הבינו הנו"כ על הרמב"ם במעשרות (פ"ג הט"ו) שכתב: "ואם היה חם ביותר כדי שיכוה את היד, לא יתן לתוכו מפני שהוא מתבשל", שהכונה לשיעור יס"ב . ורבינו מנוח פירש (הל' ברכות פ"ו) "סולדת בהם, שהם כ"כ חמין שהיד נכוית בהם". ובספר רושיינא (ירושלים תשנ"ג, פרשת מצורע עמ' עט) "פי' סולדת נשרפת ונכוית, כמו ואסלדה בחילה".
והרד"ק פירש לשון סולדת "מתחמם ונכוה. ובדברי רבותינו כל שאין היד סולדת בהם", ובפירוש לאיוב (ו' י') לר' יונה אבן ג'אנח: "ואסלדה בחילה. פרושו ואני קלוי בחילה ובכאב חזק, כאמרם (גיטין נז.) סולד מן האור". והאבן עזרא פירש שהוא לשון כאב. ורלב"ג כתב: "ואסלדה בחילה. ר"ל אע"פ שאהיה מתחמם ונכוה בחיל ומכאוב".
וכדי לגשר בין שני הגדרים הלכאורה שונים האלו, סולדת ונכוית, יש לומר בפשיטות דמיירי בנידונים שונים. שגדר סולדת הוא בנגיעה כלשהי, כדרך אדם הבא לבדוק חום מים או תבשיל, לעומת הנידון של נטילת ידים, שם מדובר בשפיכת מים בשיעור של לכה"פ רביעית (או פחות מרביעית, אך בשתי שפיכות) על כף היד, ובזה כמובן שהסיבולת יורדת.
וא"כ לפי"ז זה ברור שגדר נכוית שנאמר בכרס התינוק, הוא דומיא דסולדת של יד אדם בוגר, כלומר בנגיעה כלשהי. דא"א להשוות את הכאב בשני הדברים, הן מבחינת האיבר המדובר והן מבחינת האדם הנכוה. מבחינת הרגשת הכאב באיבר המדובר, אין לדמות כלל כרס ליד, ורוב האנשים לא יכולים לטבול במקוה חם שחומו כ-42°, אע"פ שלמגע היד זה מאוד נעים. וגם מבחינת האדם המדובר, עורו של תינוק רך ועדין ורגיש הרבה יותר. והדבר מוכרע מעצם דברי הגמ' שנקטה ביד 'סולדת' ובכרס 'נכוית'. ושיעור כריסו של תינוק ידון להלן.
והדבר מבואר גם בארחות חיים (שבת אות מ"ט) שכתב: "כריסו של תינוק נכוית בהן, פי' שנכוית בהן מהר".
והן אמת שלשון כויה יכולה להתפרש בשני פנים. האחד לשון מכאוב וכאב, והשני לשון פצע וכויה. ואין הדברים היינו הך בהכרח, והם תלויים באורך הזמן בו מתרחש מגע בין הגוף לדבר החם. חום גבוה יכול לגרום לכאב מיידי, אך לא להשארת כויה על הגוף. וחום גבוה מאוד יגרום באופן מיידי גם לכויה. לעומת זאת, חום בינוני יכול לגרום להרגשת כאב רק לאחר כמה שניות, אך כויה של ממש, אפילו כויה קלה של אדמימות לאורך זמן, תתרחש רק לאחר זמן ממושך יותר. ואולי עכ"פ אם אין אדמימות מסוימת, ואפי' לכמה דקות, א"א לקרוא לזה נכוית.
ויעוין בספר בירור הלכה (זילבר. מהדו"ק סימן שי"ח בשיעור יס"ב אות ה'), שכתב ז"ל: "למדנו שכוונת השיעור דכריסו של תינוק נכוית הוא שנשאר כויה בגופו של התינוק, שאם הכוונה להרגש כויה לרגע ולזעקותיו של התינוק – הרי שוב לא נוכל לשער, דיש שזועק יותר מרתיחה מועטת, והשיעור הזה אינו מהשיעורים שאדם משער בהם לעת הצורך בכל פעם אלא שיעור יסוד לחכמים ". אך לענ"ד אין זה מוכרח, ושפיר אפשר שלשון כויה בכרס התינוק היא ג"כ לשון כאב, כמו ביד, אלא שהרגשת הכאב היא מיידית ובנגיעה בעלמא, בניגוד ליד שנכוית רק במגע ממשי של שפיכת מים חמים על היד. ובאשר למש"כ שא"א לשער בהרגשה בלבד שמשתנית בין אדם לאדם, יעוין להלן מה שהובא מהמאירי והרמב"ם בזה, ובפרט שסו"ס בתינוקות וילדים רכים ברור שההפרש מועט יותר מאצל אנשים מבוגרים.
ויש להעיר מלשון האיסור והיתר הארוך שער ל"ד סעיף כ', ז"ל: "וכתב הרא"ש פרק כירה היכי דמי יס"ב, כל שכריסו של תינוק נכוית מהן, עכ"ל. והיינו ג"כ שיד כל אדם בינוני נכוית מהן". ולכאורה אין דבריו בדקדוק, אך יש ליישבו שפיר ע"פ ההבחנה הנ"ל בין כויה וכאב מידיים לבין כאב מנגיעה ממשית יותר.
ואפשר להבין את דבריו בשני פנים. אופן אחד הוא לשער כלפי מטה, שגם בתינוק לשון כויה הוא כאב גרידא, אלא שלתינוק מכאיב מיד ולאדם בוגר לאחר זמן. אופן אחר הוא כלפי מעלה, שתינוק מקבל כויה מיד ואדם בוגר לאחר זמן. ולענ"ד לשון אחרון עיקר, שידו של אדם לא כואבת בטמפ' של 47° למשל (ראה בהמשך ניסוי מפורט), גם לאחר דקה ושתי דקות של מגע רציף, בעוד שלתינוק כואב בטמפ' נמוכה מזו באופן מיידי.
ב. נמשכת לאחוריה מדאגה שלא תיכוה
כתב רש"י בשבת דף מ: "סולדת. נמשכת לאחוריה מדאגה שלא תיכוה, וזהו לשון ואסלדה בחילה (איוב ו')". וז"ל ר"י מלוניל שם: "יס"ב נכוית, מלשון ואסלדה בחילה. כלומר מתחממת הרבה יותר מדאי עד שמושך ידו לאחור מדאגה שלא תכוה". והראבי"ה כתב (סימן ר"ב): "סולדת פי' מלשון ואסלדה בחילה, שנבעת". והאהל מועד כתב (שבת דרך ג'): ואסלדה בחילה, והפי' נמשכת אחריה". והמאירי כתב (שבת מ:): "ובזו מיהא בין במים בין בשמן דוקא שלא יחמו בידו כ"כ שאלו היו במקום אחר והיה נוגע בידו בהם היתה ידו סולדת ר"ל חוזרת לאחוריה מחמת רוב חומה".
ג. סולדת - לא שולטת
הירושלמי נוקט בכל מקום בדרך חיוב: "יד שולטת בו מותר, אין יש שולטת בו אסור", לעומת הבבלי שנוקט בכל מקום בדרך שלילה: "יד סולדת בו אסור, אין יד סולדת בו מותר". ובהשקפה ראשונה לכאו' אין זה ממש אותו גדר, שדבר שהיד שולטת בו משמע שולטת כראוי, שיכול אף להשהות ידיו בפנים זמן ממושך (ראה לקמן שהוא כ-48°), וסולדת משמע אינה שולטת כלל, ואפילו זמן מועט. אך אין זה מוכרע, ושמא היינו הך, שכל שאין היד שולטת אמרינן שהיד סולדת. והדבר מוכרע מהגדרת הירושלמי המדויקת יותר שהובאה לעיל: "עד היכן? ר' שמעון בן פזי בשם ר' יוסי בר חנינא אומר עד שיהא נותן ידו לתוכה והיא נכוית", משמעות הדבר היא שכשהוא נותן את ידו היא נכוית מיד ולא בהשהייתה זמן מה בפנים. אמנם לא משמע בהכרח שהיד סולדת מנגיעה בעלמא, אלא מנתינת היד לבפנים, ולכאורה אפי' אם יכול להניח זמן מועט של כמה שניות (וראה לקמן שזה מ-55° ומעלה).
ובר"ח (שבת מ:) ובערוך (ערך סלד) כתבו, ז"ל: "בירושלמי שהיד סולדת בהן, סולדת היא שולטת". וזה צ"ע בירושלמי המתיר להפשיר במקום שהיד שולטת בו ואוסר במקום שאין היד שולטת בו, ומשמע ששולטת הוא כפשוטו. ואולי גרסו הפוך.
הרי"ד נקט את שלושת הפירושים ל-'יד סולדת' במקומות שונים, וכנראה שהכל זה בערך אותו הדבר. בפסקי שבת (דף מ:) כתב: "פי' אם נתחמם הרבה שאין היד סובלת להניחה לתוכן אסור, שזהו בישול. אבל להפשירן שהיד סובלת להניחה לתוכן מותר". ובפירושו לאיוב כתב: "ואסלדה. ידוע בלשון חכמים, כל שהיד סולדת בהן, לשון השמטה הוא, שהאדם נשמט מן הרותחים שלא יכווהו". ובפסקי חולין (עה:) פירש נכוית.
וכעי"ז בפסקי ריא"ז: "שחממן בשבת עד שהיד סולדת בהן שאינו יכול להעמיד ידו בהן מרוב חמומן, הרי זה אסור". וכעי"ז גם בפסקי הלכות לר' יחיאל ב"ר יקותיאל (מאיטליה, קבץ על יד כה עמ' 186): "פי' סולדת, שאין היד יכולה ליגע בהן מרוב חמימות".
ובחיבור בעניין איסור והיתר לרבי אלעזר מגרמייזא סימן תשל"א (נדפס בספר 'קווים לדרכו ההלכתית של רבי אלעזר בן רבי יהודה מגרמייזא: הלכות איסור והיתר', ישנו באוצה"ח) כתב: "וכן אין רוחצין קערה של חלב עם של בשר, או של גוים עם של יהודי, ואם המים חמין שהיד סולדת שאין יכול לשלוט ידו בחמין שרחצנו בהן צריכין להגעיל הקערות. ואם אין היד סולדת, כלומר נכוית, שיכול לשלוט במים בידו מותר ובדיעבד".
בשלחן ערוך נפסק גבי הכשר חבית יין (יו"ד קל"ה י"ד): "כלי חרס שנשתמש בהן יין נסך וכו' אבל אם הסיקן מבפנים לא מהני, אא"כ הסיקן כ"כ עד שעבר חומם לצד חוץ כ"כ שהיד סולדת בו". והמקור הוא ספר התרומה (ע"ז סימן קס"א. והובא בהרבה ראשונים), שם איתא: "ואומר מורי רבינו (ר"י) דאם עשה כל כך אש בפנים שאינו יכול ליגע בחוץ בדופני החבית, וידו סולדת לו (י"ג בו) ליגע בחוץ, אז חשיב כהגעלה ומותר". הרי שפירוש יד סולדת בו הוא שאינו יכול ליגע בו. ויעו' בהמשך מהו שיעור חום שאינו יכול ליגע בו מבחוץ במעלות. אולם יש להעיר כי אין הכרח שהמדובר פה במגע בעלמא, אלא באחיזה מסוימת, והסיבולת לחום יורדת בהתאם. ועכ"פ מדובר בחום רב.
ובפסקי ר' יוסף תלמיד ר' שמואל הרואה (ר' שמואל היה תלמיד מהר"ם מרוטנבורג), איסור והיתר אות ל"ג, כתב: "מעשה שנתנו ארבע חתיכות בקדירה ולא היו מלוחין, והיה התבשיל חם שהיס"ב ובטורח גדול מכניס בו היד מפני החום, אך לא היה רותח. והכשיר רבינו יצחק ב"ר אשר הלוי, כך אמר לי רבינו יהודה הכהן".
לענ"ד, את הגדר הברור ביותר שניתן לבדוק ולהבין, כתב המאירי בחולין דף צ"ז (וציין אליו בתורת הקדמונים ח"ב סימן ל"ב) גבי חום של בליעת איסורים שלא נראה לו כהאומרים שהוא חום שהיס"ב (הראב"ד), ולא כהאומרים שהוא כחום בית השחיטה (רשב"א), אלא: "ויראה לי שכל חום שהיד מרגשת בו עד שאינה סובלתו בריוח, אע"פ שסובלתו ע"י הכרח שאונס את עצמו בכך, הוא נקרא חום לענין זה" (כלומר, וזהו פחות מיד סולדת בו, שאינו סובל אפילו ע"י הכרח שאונס עצמו לכך).
פרק ב' - ראיות שאין השיעור נמוך באיזור ה-40°
נתבאר לעיל שמלשונם של הראשונים מוכרח שהמדובר הוא על חום ממשי, ולא על חמימות בלבד:
א. בראשונים נקטו שהוא חום המכאיב ליד, 'נכוית', וגם הרמב"ם בכללם, שלשונו מדודה להלכה למעשה. והמקור לזה הוא ירושלמי. חום של 40°, ואפילו 45° הוא נעים ליד ואינו מכאיב כלל.
ב. כמו"כ הראשונים כתבו שהוא חום הגורם לסלידה ומשיכת היד לאחור שלא תיכוה, והראבי"ה אף הוסיף 'שנבעת'. ופשטות לשונם מורה על סלידה מיידית, או עכ"פ בטווח זמן קצר מאוד, אע"פ שאם זו היתה הראיה היחידה היה מקום למתעקש להתעקש בזה.
ג. לשון המאירי הנ"ל שחום שהיד סובלתו רק ע"י הכרח שאונס עצמו בכך, הוא חום המבליע ומפליט לשיטתו, אך עדיין אין זה בכלל חום שהיד סולדת בו.
ד. הפרי תואר הביא רשב"א שכל חום שאנשים שותים אותו בלי ליכוות בשתייתם אין הוא בכלל היס"ב, וזהו חום גבוה – יעוין בהמשך המאמר. וגם אם לא נגיע לשיעור מדוייק בדברים, מ"מ זה ודאי רחוק מ-40°, ולפחות באיזור ה-55°.
ה. חום בית השחיטה: איתא בשחיטת חולין (ח:) מח' האם בית השחיטה רותח או צונן. ובמציאות חום בית השחיטה הוא באיזור ה-38°. וכמובן שאין בזה מחלוקת במציאות, אלא כפי שכתבו הראשונים שאינו לא רותח ולא צונן, אלא חום מועט יש בו, ונחלקו האם אותו חום מועט בתוספת דחיקת הסכין מספיק כדי להבליע ולהפליט. וברשב"א מצינו שהציב את חום בית השחיטה כהחום המועט ביותר, כפי שכתב בתשובה (ח"ג סימן רמ"ח) שכלי שני מבליע ומפליט: "ואפילו חום כחום בית השחיטה וכחם חלב הכסלים מיד שנשחטה הבהמה וחתכוה לאיברים וכו' ואין לך חום מועט מאלו, ואפ"ה מבליעין" (וכ"כ הראשונים ההולכים בדרכו, שחום בחת השחיטה הוא חום כלשהו). ובפרט שלהלכה פוסקים כי בית השחיטה צונן הוא.
כעי"ז איתא בהלכות גדולות (הלכות גיד הנשה, סימן ס"ז): "והיכא דאישתלי ושרא כמכא דחלבא בכסא, אינמי חלב חלבא בגו כסא, מחוור ליה במיא קרירי ושפיר דמי למיכל ביה בישרא. מאי טעמא, דחלבא אפילו בשעתא דחלבין ליה – צונן הוא". וגם חום החלב בשעת חליבתו הוא כ-37°, בערך כחום בית השחיטה. ואין זה צונן, אלא מגעו חמים כאמור. רק שכלפי חום של איסור צונן הוא, משמע מופלג ממנו כלפי מטה ולא סמוך ונראה.
ו. איתא בארחות חיים (ח"ב הלכות איסורי מאכלות סי' נ"ד בשם התרומה. וכ"ה בפסקי ר' אביגדור הצרפתי דיני איסור והיתר אות ח', ובנספח לפסקי ר' אליהו מלונדריש, בשם ר' משה מלונדריש אות ט'): "מעשה אירע בבית הר' שמשון ז"ל במחבת שבישלו בה חלב, והעבירוה מעל האש ושהתה ע"ג קרקע זמן מועט, ועירו החלב לתוך הקערה של בשר, ואסר הרב הקערה והתיר החלב משום ספק ספיקא, ספק שאין הקערה בת יומא, ושמא אין היס"ב שהרי שהתה אחר כן". בניסוי שערכתי, נמצא כי אפילו מים נקיים (ליטר מים), שלא שומרים חומם טוב כלל וכלל, ובסיר מתכת של זמנינו שאינו שומר חום, לא מגיעים לחום של 45° אפילו לאחר חצי שעה משעה שהורדו מן האש (בעז"ה אפרסם מאמר מפורט על כך). ואיך יעלה על הדעת שבשיהוי מועט של קדירת חלב כבר אין היס"ב, אם הוא שיעור חום כה נמוך. אמנם אפשר כי מיירי בחורף במקום קר, אך אעפ"כ הדבר רחוק מאוד, ואסמכתא מיהא איכא.
פרק ג' - נסיון מעשי בסלידת היד
בנסיון שנערך עם כמה אנשים, בסיר יחסית גדול שחום המים שבו לא מושפע מהכנסת היד, ועם מדחום מדויק, נמצא כי עד חום של 47° היד סובלת בריוח ואף נהנית ממנו . בחום של 48° ניתן להשאיר את היד זמן רב, מעל דקה, אך אין זה נעים כ"כ. חום של 49° בודאי לא ניתן להגדיר כ-'סובלתו בריוח', אלא ע"י הכרח שמחזיק את ידו בפנים בכעין אונס, אע"פ שיכול להשאיר ידו זמן ממושך. יש לסייג ולומר שהמדובר על הכנסה פסיבית, אולם אם מנענעים את היד במים, המגע ממשי יותר, ואין זה נעים כבר מחום של כ-46°, ונכנס בגדר הכרח שמחזיק את ידו בפנים בכעין אונס (וכה"ג ב-49° כבר א"א להחזיק זמן ממושך).
לאור זאת, ניתן לומר כי החום עליו אומר המאירי כי הוא מבליע ומפליט, הוא חום של כ-48-49°, ואולי מעט פחות, אך עדיין איננו בגדר יס"ב.
חום של 50°, היד סובלתו, אך לאחר שניות ספורות זה כבר מרגיש חם מידי. אמנם ניתן להחזיק את היד כ-8-9 שניות. חום של 51° ניתן לסבול עד כ-7 שניות. הנסיון הראה שעם כל מעלה שעולה, הסיבולת יורדת בערך בכשניה. כך שחום של 55° ניתן לסבול עד 3-5 שניות, וחום של 60° 1-2 שניות.
יש להעיר שבדרך כלל אדם בודק חום עם אצבעותיו, או יותר נכון עם קצה אצבעותיו, ולא מכניס את ידו לתוך קדירת האוכל כדי לבדוק את חומה , כמו גם לתוך קנקן המים או השמן שמפשיר (ויכול להיות שהבדיקה היא בהחזקת הקנקן עצמו, אך אין זה משקף באמת את חום התכולה, שתמיד הדפנות יהיו חמות יותר), אך ההפרש הוא לא כ"כ משמעותי, ועומד על 1-2 שניות. בחום של 60° ניתן להחזיק את האצבע במים עד כ-2-3 שניות. בחום של 63° ניתן להחזיק עד 1-2 שניות.
רתיעה לאחור לאחר שניה אחת מתרחשת בחום רב של כ-65° לרוב האנשים. בחום של 70° כבר א"א להחזיק את אצבעו במים ליותר מרגע קט. אם כי סלידה מיידית ממש, שבה היד נכוית (כואבת) אפי' מהכנסה והוצאה מיידית, מתרחשת בחום של כ-75°.
עד חום של כ-65° אין היד נרתעת לאחור מיד במגעה עם המים. והמשמעות הפשוטה של סולדת היא סלידה מיידית לכאורה, וכפי שהיטיב להגדיר זאת מהר"י ענגיל בגליוני הש"ס שבת מ: "שהי"ס, נ"ב פי' נמשכת לאחוריה, והיינו שחוזרת לאחוריה שכשפושט ידו ליגע בו – היד חוזרת לאחוריה מיד בהתחלת הנגיעה שמרגיש החום וחוטף ידו חזרה". אך אין זה מוכרח, ואין לשלול סלידה לאחר מספר שניות מועטות, נניח 5 שניות, ושמא אף יותר מכך, בהתאם לשאר הסימנים שמסרו לנו חז"ל והראשונים, ואכתי הטווח רחב מאוד.
בספר בירור הלכה (זילבר. מהדו"ק סי' שי"ח בשיעור יד סולדת אות י"ח) כתב: "במים חמים 44 מעלות הרגש נעימות בהכנסת אצבעות היד. בכוס מים חמים – הכנסת 2-3 אצבעות היד (מתקרר 1-3 מעלות במשך הזמן ונקטנו שיעור המעלות בתחילת זמן הכנסת האצבעות, ואפשרות רגילה ללא מאמץ יתר): 47 מעלות אפשר להחזיק 1 רגע (דקה) ויותר, 48 מעלות אפשר להחזיק חצי רגע, 50 מעלות אפשר להחזיק 10 שניות, 54-56 מעלות אי אפשר להחזיק 5 שניות". כמו"כ שם באות ט"ז כתב: "בחום של 75 מעלות אין אדם יכול להכניס אצבעו עד סופו למים אף לשניה קלה, כשם שאין אדם יכול להכניס אצבעו לאש".
הדבר מתאים עם הבדיקות הנ"ל, עם טווח סטיה מועט, ובניסוי שערכתי המעלות ירדו במהלך הכנסת היד בעשיריות בודדות של מעלה, פחות מחצי מעלה (בסוף הסימן, אות כ', כתב: "כל הנסיונות הביתיים הנ"ל נערכו במודד תעשייתי. בנסיון השוואה מדויק בין מודד זה למודד הרפואי הרגיל, היה המודד התעשייתי נמוך 2.5 עד 3 מעלות וכו'", אך לאור הנתונים שהוא מציג נראה כי המעלות אותן נקט בניסוי זה מדויקות יחסית היו. לא נתקלתי במהלך הניסויים באדם שיכול היה להשאיר את ידו ב-51° חצי דקה, ואפילו לא 15 שניות. הדבר ניכר גם בדברו על בישול ביצה, שכתב כי בחום של 70° במשך שעה, הביצה לא היתה קשה מאוד. במציאות, בטמפ' של 73° הביצה קשה לחלוטין, ראה בהמשך. אולם הוא בדק בכוס מים חמים והתקררו במהלך שהיית היד, ועכ"פ השיעורים קרובים מאוד לניסוי שערכנו).
גם בקובץ המעין (ניסן תשל"ג, עמ' 44) כתב פרופ' זאב לב: "רוב האנשים אינם יכולים להחזיק יד בתוך מים חמים לזמן 5-10 שניות אלא עד 50 מעלות צלסיוס, ואח"כ מוציאים את היד מתוך המים (רק אנשים שהתרגלו למצב כזה יכולים להחזיק את היד בטמפ' של 50 מעלות), אבל היד לא נרתעת תיכף ומיד בטמפרטורה של 50 מעלות. אבל היד נרתעת תיכף ומיד בטמפרטורה גבוהה המתקרבת ל-60 מעלות צלסיוס". והניסוי המתואר לעיל מפורט יותר.
ובענין לשון ספר התרומה הנ"ל: "דאם עשה כל כך אש בפנים שאינו יכול ליגע בחוץ בדופני החבית, וידו סולדת לו (י"ג בו) ליגע בחוץ, אז חשיב כהגעלה ומותר", באמת שאינו ענין לנידון דידן מבחינת המעלות, שהדבר ידוע שמוליכות החום של מים מהירה הרבה יותר מחרס, ומסיבה זו אפשר לאחוז חרס חם בשיעור שבמים כנגדם א"א להכניס ידו אפילו לזמן מועט . ורק מבחינת הגדר של סלידת היד, שהוא שא"א לגעת בו, וגם אחיזה של 3 שניות בכלל זה.
עוד יש להעיר שבניסוי נוכחתי לראות כי אע"פ שאין רתיעת והרגשת כל האנשים שווה, וכפי שכתבו הראשונים והפוסקים, מ"מ אין הטווח בזה רחב, ומדובר בהפרשים קטנים של מעלה אחת או שתים, ולכה"י חמש מעלות. ורוב האנשים חופפים לגדר די ברור של בינוני, כמו שאר שיעורי תורה. כמו"כ בד"כ אדם מודע לעצמו, ומי שיכול לסבול חום מרובה יותר (מעט) מחביריו, או מועט יותר, ידע לומר זאת עוד לפני הנסויים.
פרק ד' - נסיון מעשי בנטילת ידים
כמו"כ, עשיתי ניסוי בנטילת ידים במים שהיד סולדת בהם (ואע"פ שכתבו הפוסקים דלאו בשופטני עסקינן...), כפי ביאור הרמב"ם לאיסור נטילת מים אחרונים בחמין (פ"ו מהלכות ברכות הט"ז): "[מים] אחרונים אין ניטלין בחמין, והוא שיהיו חמין שהיד סולדת בהן מפני שאין מעבירין את הזוהמה – שאינו יכול (לשפשף) [לפשפש] בהן". כמו"כ איתא בשחיטת חולין (קו.): "איתמר חמי האור, חזקיה אמר אין נוטלים מהם לידים, וריו"ח אמר נוטלין מהם לידים. אריו"ח שאלתי את רבן גמליאל בנו של רבי ואוכל טהרות, ואמר לי כל גדולי גליל עושין כן". ופרשו הראשונים את מחלוקתם במים חמים שהיס"ב. וגם אם נמעיט במשמעות דבריו, זה בודאי לא סביר שתהיה מציאות קיימת כלשהי של נטילת ידים במים חמים כ"כ המכוים את היד בכאב גדול, ונצטרך להמעיט בכאב ולומר שמדובר בכאב נסבל, אע"פ שמכאיב.
נוכחתי לראות כי יש הבדל ניכר בין נטילת כל כף היד לבין נטילת האצבעות בלבד (כוונתי מבחינת ההרגשה, אך מבחינת מעלות החום ההפרש הוא כ-2 מעלות לכה"י). במים חמים בטמפ' של 67° אין זה סביר כלל ליטול ידים, או יותר נכון מטורף לגמרי ובגדר שופטני מעליא הוא (והאמת אומר שהרגשתי זאת אף לאחר שעתיים ושלוש). גם בטמפ' של 60° אין זה מעשי, ואפילו לא בנטילת האצבעות בלבד.
מנגד, בטמפ' של 45° אפשר ליטול ידים ולשפשף כראוי להעביר את הזוהמה בלא קושי.
בטמפ' של 55° זה אמנם חם ולא נעים, אך אפשרי בהחלט ליטול בזה ידים, ובפרט אם המדובר הוא רק בנטילת האצבעות. ואפשר גם לשפשף את הידים להעביר הזוהמה. גם בטמפ' של 56° עדיין מעשי לשפשף את היד כראוי.
בטמפ' של 58° קשה מאוד ליטול ידים, וגם בנטילת האצבעות בלבד קשה בעיני שאפשר לשפשף כראוי להעביר הזוהמה, וכבר נכנס לענ"ד בגדר מפעפעין את הידים והיד נכוית לאסור נטילת מים אחרונים בהם. בטמפ' של 57° ג"כ קשה מאוד, ולא ברירא לי כל הצורך.
אדם נוסף שהצטרף לניסוי הרגיש כי בטמפ' של 59° קשה מאוד ובגדר יס"ב הוא. ובטמפ' של 58° היה מסופק בעיניו. ואכן אדם זה, לאורך כל הניסויים, אמר מעלת חום אחת מעל שאר המשתתפים.
פרק ה' - חמי טבריה
מבואר בגמ' (שבת מ:, ונפסק ברמב"ם בהל' שבת פ"ט ה"ג. ופסחים מ:, ונפסק ברמב"ם הל' קרבן פסח פ"ח ה"י) שחמי טבריה יכולים לבשל, ובספר תורת הקדמונים (ח"ב סימן ל"ו) כתב שבספר 'טבריה' של עודד אבישר עמ' 30 הביא את הנתונים והמדידות שנעשו בזה במשך דורות, ושיעור חומם הוא לכל היותר 60°, לפחות מאז החלו לאסוף נתונים (ואין סיבה לומר שהשתנה במהלך הדורות). ושמא הכונה בחמי טבריה למעינות חמים באופן כללי, ומיירי במעיין חם יותר , ודוחק. וראה בהמשך גבי בישול ביצה וקלי הבישול.
אולם, מבואר בגמ' (שבת מ:) כי רבי אסר להניח פך שמן באמבטי של חמי טבריה, ומסיקה מכך הגמ' כי שמן יש בו משום בישול, כשהוא מתחמם לשיעור שהיד סולדת בו. וגם אם הניח את הפך במקום הנביעה ממש, לא יוכל להתחמם ליותר מ-60°. וא"כ לכאורה ראיה אלימתא היא שזהו השיעור המירבי ליס"ב.
אלא שיד הדוחה נטויה, שהרמב"ם פסק הלכה זו בלשון זאת (כ"ב ה'): "אמבטי שלמרחץ שהיא מלאה מים חמים, אין נותנין לה מים צונן, שהרי מחממן הרבה. וכן לא יתן לתוכה פך שלשמן מפני שהוא כמבשלו. אבל נותן הוא מים חמין לתוך אמבטי שלצונן".
והנה בפשטות האיסור בכ"ר הוא מפני שמבשל את השמן שבפך, וא"כ למה זה כתב הרמב"ם 'מפני שהוא כמבשלו' – ולא מבשלו ממש? ויעוין בפירושו של הרב קפאח למשנה תורה, שם האריך לבאר כי אין האיסור מחמת בישול, אלא מצד גזירת מרחצאות נגעו בה.
והסוגיא המפורשת המדברת על חמי טבריה ממש, היא בסילון שהעבירו אנשי טבריה לחמם את המים בשבת (שבת פ"ג מ"ג): מעשה שעשו אנשי טבריה, הביאו סילון של צונן לתוך אמה של חמין". וכתב הרמב"ם בפיהמ"ש בתרגום הרב קפאח: "ובאו למוצא מים צוננים והעבירו המים ממנו בצינורות, והיו אלו הצנורות משוקעים במים החמין, ולפיכך היו הצנורות מתחממין ומגיע המים שבתוך הצינורות כשהוא פושר וכו'". לעומת זאת, בתרגום הרב שילת כתב: "ובאו למקור מים צוננים והביאו המים ממנו בצינורות, והיו אלו הצינורות משוקעים במי המרחצאות (החמים), והיו מחממים הצינורות, ומגיעים המים ההולכים בתוך הצינורות כשהן חמים וכו'" (וכ"ה בתרגום הרב קורח). ונפק"מ גדולה בדבר, והוא הוא נידונינו. נראה כי הצדק עם הרב קפאח .
ומצאתי ראיה לדבר בשרידים מפירושי הראשונים עמ"ס שבת, בפירוש קדמון ממצרים (והוא כעין פירוש רבינו פרחיה), שם איתא: "וכיצד עשו, דבקו סילון על עין מים צוננת, ודבקו אח"כ סילון אחר סילון עד שהעבירו המים הצוננין בסילונין בתוך מי חמי טבריה, והיו מתחממין קצת מחמת חום מי טבריה, דכדאי הוא חמי טבריה להחם מים אחרים מפני שחמימותן חזקה ביותר". הרי מפורש בדבריו כתרגום הרב קפאח, שמעשה דאנשי טבריה לא היה באופן שהגיעו המים הצוננים בסילון לחום שהיס"ב, אלא לחום הראוי לרחיצה.
ונידון זה קשור לעצם דין חימום מים בשבת, ושיטת הרמב"ם ייחודית בזה, ואכ"מ.
ואע"פ שראיה אלימתא ליכא מהכא, מ"מ אין לכחש בכך שהמשמעות הפשוטה היא שחמי טבריה מגיעים לחום שהיס"ב, לפחות בהנחת פך שמן במקור המעין לזמן ממושך. ולכן נוטה הדבר שטמפ' של 60° בכלל יס"ב הוא.
פרק ו' - בישול ביצה וקלי הבישול
מבואר במשנה (שבת פ"ח מ"ד) כי ביצת תרנגולת היא הקלה ביותר להתבשל מכל הביצים. ומבואר בראשונים ובאחרונים כי היא מקלי הבישול . ובקובץ המעין ניסן תשל"ג כתב פרופ' זאב הלוי לב שביצה מתחילה להתרקם רק ב-58°. ואילו בספר בירור הלכה (שם אות י"ט) כתב: "ביצים נחשבים בד"כ מקלי הבישול. הנסיון הראה: במים שהם 60 מעלות בקירוב, אפילו הביצה מונחת שעה שלימה [המים הוחזקו באותו החום ע"י איזה אמצעי] אין שום סימן של בישול כלל והרי הוא כביצה מן החנות במראה ובטעמה. במים שהם 70 מעלות בקירוב, אפילו הביצה מונחת שעה שלימה אינה נעשית ביצה קשה בהחלט, אלא חסר משהו משלימות הבישול הנרצה – הקושי הנרצה. במים שהם פחות משיעור 70 מעלות בנסיון כנ"ל לא היתה הביצה בגדר קשה כלל. במים רותחים 100 מעלות הוכנסה ביצה אחת למשך 1 שניה והושוותה לביצה רגילה מן החנות, ולא הורגש שינוי במראה, והורגש איזה שינוי בטעם אך לא שינוי מכריע שתיקרא מבושלת" (וראה בהמשך אישוש לדבריו מנתונים עדכניים).
אלא דיש לפקפק על ראיה זו, שיש שני מדדים לבישול דבר, והם החום והזמן (יעו' בחידושי מהר"ם קאזיס על מסכת שבת דף מ: שביאר זאת יפה). ושמא ביצה היא קלי הבישול מצד מהירות בישולה בחום הראוי, ובאמת היא צריכה חום העולה על יס"ב. וכפי שכתבו התוס' (שבת מ:) שחסרון כלי שני אינו רק חומו, דשמא רותח הוא, אלא בכך שאינו מחזיק חומו זמן רב ומתקרר לפני שמספיק לבשל. וביצה שבישולה מהיר, מספיקה להתבשל בזמן המועט שבו הכלי שני חם כראוי.
כדי להבין את הענין, יש להבין את התהליך המרכזי המתרחש בבישול מוצרים המכילים חלבונים. כאשר חלבונים נחשפים למקור חום, נוצר תהליך הנקרא 'דנטורציה', שהוא בעצם שינוי צורתם המקורית. חלבון שעובר תהליך זה כבר לא יכול למלא את תפקידו, או במילים אחרות מת. לכל חלבון יש טמפרטורה בה הוא עובר דנטורציה, וכשהגיע לחום זה, התהליך הוא מיידי ולא הדרגתי. ברוב החלבונים הטמפ' בה מתרחשת דנטורציה היא פחות מ-70°, ועכ"פ החום המינימלי בקרב החלבונים לתהליך זה הוא 43° (זו אחת הסיבות שחום גוף מעל 42° מהוה סכנת חיים מיידית, שחלק מהחלבונים בגוף, החיוניים לתפקודו, מתים).
בטבלה כללית של חברת סו-ויד ישראל, מתואר כי בישול למשך 60 דק' בטמפ' של 61.5° יביא לביצה נוזלית לגמרי, חום של 63° לביצה רכה, 64° לביצה עלומה, ו-68° לביצה קשה (הביצה מורכבת מכארבעים חלבונים, כשהחלבון הראשון עובר דנטורציה בטמפ' של 63°, ורובם באיזור ה-65°, אך יש שצריכים חום רב יותר של כ-70°).
זאת, לעומת המתואר שם לגבי בשר בקר או כבש (זמני בישול ארוכים הרבה יותר) שטמפ' של 50° יביא לבשר בדרגת עשייה רייר, 55° מדיום רייר, 60° מדיום, 70° דאן. בשר עוף או חזה הודו מתבשלים בטמפ' של 62° למשך כשעתיים. ואילו רגלי הודו בטמפ' של 70° למשך כעשר שעות.
לבישול דגים, בישול במשך 20-30 דקות בטמפ' של 43° יביא לדרגת עשייה רייר, 50° מדיום רייר, 60° מדיום.
ירקות וקטניות הם הקשים ביותר לבישול, ויתבשלו בטמפ' של 84°, ירקות למשך כשעה, ירקות שורש 1-4 שעות, וקטניות קשות לבישול כמו חומוס ושעועית 6-24 שעות.
כמו"כ, ראיתי מתכון להכנת דג טונה בסו-וויד, בחום של 43.3° למשך 30-45 דקות לפילטים בעובי 2.5 ס"מ, ו-45-60 דקות לפילטים בעובי 5 ס"מ . הכנת נתח אסאדו במשקל של 2-3 ק"ג (!), שהינו בשר קשה כידוע, אורכת 48 שעות בטמפ' של 55°. הכנת נתח אנטריקוט במשקל של 2.5 ק"ג לדרגה של מדיום-רייר נעשית בטמפ' של 52.8°. הכנת עוף שלם נעשית בזמן יחסית קצר של 2.5 שעות בטמפ' של 55.6° .
זאת, לעומת הנתונים במתכונים לבישול ביצה בסו-וויד המראים על חום רב יותר. בישול במשך 45 דקות בחום של 63° ממצק את החלמון, אך לא את החלבון . חום גבוה יותר יתחיל למצק גם את החלבון, וכמובן שגם את החלמון ימצק יותר (הרבה מתכונים כוללים הכנסה קצרה למים רותחים, ולא נלקחו מהם נתונים).
אגב, גם צלייה רגילה של בשר נמדדת באותם מעלות, אלא שבאופן זה החלק החיצוני של הבשר מתחמם הרבה יותר מהחלק הפנימי ולכן גם עשוי יותר. עכ"פ הבישול נמדד במדידת הטמפ' הפנימית של הנתח, וטווח האכילה הוא כשהטמפ' מגיעה ל-50-75° (מסעדות בשר מגישות בד"כ בטמפ' פנימית של 55-60°, מדיום רייר).
א"כ לענייננו, המחמם ביצה ל-55° לא עשה ולא כלום, לעומת המחמם בשר לחום זה (חום פנימי) שכבר חייב משום בישול, ועכ"פ ודאי שמבושל כמאב"ד ויותר מכך.
כל הנתונים הנ"ל, הם בעצם בישול בתנאי מעבדה מודרניים. בזמן חז"ל בישלו ע"י אש, וחום האש הוא מאות מעלות בצלייה, וכמאה מעלות בבישול. גם אם בשר הנתון במים שחומם 60° מתבשל לבסוף לאחר כיומיים , לא נראה שחז"ל היו קוראים לזה בישול (כמובן שזה מבושל, רק כונתי שכשחז"ל או הראשונים מדברים על בישול, הם לא העלו על דעתם צורה כזו לבישול בזמן כה רב). ואע"פ שבמפורש דנו במבשל בחמי טבריה, לא נראה כי באמת מישהו לקח קרבן פסח, הביאו לטבריה וחיכה יומיים כדי שיוכל לאוכלו, והדיון הוא תיאורטי, בדבר שאין בישולו אורך זמן רב גם בחום מועט, כלומר מקלי הבישול. חום הבישול הוא חום רב, כפי שכל עקרת בית שלא נחשפה לתורת הסו-וויד יודעת, שבישול הוא בחום של רתיחה או לכה"פ כוויה חמורה, גם אם תיאורטית אפשר לבשל – והתוצאות אף טובות יותר – בטמפ' נמוכות .
לכן, נראה שהמדד העיקרי לבישול בשבת במשנתם של חכמי הגמ' והראשונים הוא זמן הבישול, ולא החום. קוליס האיספנין , מקלי הבישול הוא, ונאסר אף להדיחו בחמין, שהדחתו היא גמר מלאכתו (שבת קמה:). בישול דג הוא אכן קל משתי הבחינות: זמן וטמפרטורה. ביצה מתוארת כמאכל הממהר להתבשל, ולכן הוא חומרא לענין שיעור הוצאת עצים וכד' שנמדד בכמות מספקת לבישול כגרוגרת מביצת תרנגולת (שבת פ:), וכפי שנתבאר לעיל. אולם היא קלה מבחינת זמן בישולה דוקא, שבמים רותחים מתבשלת בדקות ספורות (ביצה רכה נחשבת כמוכנה לאכילה החל מ-3-4 דקות בישול במים רותחים, וביצה מגולגלת כנראה אף פחות, שהיא עדיין ניתנת לגמיעה, עקצין פ"ב מ"ז, עירובין מ:. אם מכסים את הסיר ניתן אף לכבות את האש ולאחר כ-10 דקות תתקבל ביצה קשה). בשר שור הוא הדוגמא של הגמ' (שבת מב:) לדבר קשה מאוד להתבשל, אם לא הקשה ביותר. ומבחינת מעלות החום הנדרשות אינו קשה כ"כ, אלא מבחינת הזמן הוא קשה, ולזה כונת הגמ'.
לאור זאת, מוארים באור חדש דברי התוס' הנ"ל המגדירים את החילוק בין כלי ראשון המבשל, לכלי שני שאינו מבשל: הזמן בו הכלי עומד בחומו. זהו המדד העיקרי להלכות בישול בשבת, ולכן ביצה תתבשל אפי' בכלי שני, ובשר לא יתבשל אפילו בכלי ראשון שהורד מן האש.
לכן, למעשה קשה להשליך מבישול ביצה, או מנידון קלי הבישול, לנושא בו אנו עוסקים כעת – חום שהיד סולדת בו. ואפשר לומר שהמדיח דג במים חמים, אפי' אין היד סולדת בהם, מתחייב משום מבשל בשבת אם אכן הוכשר הדג לאכילה עי"כ (ודן בזה הביאור הלכה בסימן שי"ח סעיף ד' ד"ה היא גמר מלאכתו), וא"א להאריך יותר במסגרת זו.
פרק ז' - כריסו של תינוק נכוית
איתא בגמ' (שבת מ:): א"ר יהודה אמר שמואל אחד שמן ואחד מים יס"ב אסור, אין יס"ב מותר. והיכי דמי יס"ב? אמר רחבא כל שכריסו של תינוק נכוית". ופרש"י: "והיכי דמי סלוד, יש שסולד מרתיחה מועטת ויש שאינו סולד", ובדרכו הלכו רוב הראשונים, ששיעורים זהים הם, סלידת אדם בינוני שהיא בעצם שיעור יס"ב, ושיעור כווית כרס התינוק. וכבר נתבאר שהראשונים קראו גם לסולדת נכוית, וכונתם לכוויה מלשון כאב, ומסתבר שמשאיר אדמומית מסוימת עכ"פ לזמן מועט.
עכ"פ, קשה מאוד לשער זאת, דמאן מפיס ומי יכול לבדוק זאת, ואיך זה אמור להיות גדר יותר ברור מיד סולדת בו? ואכן המאירי כתב: "[חימום שמן ע"י הנחת היד סמוך למדורה] ובזו מיהא בין במים בין בשמן דוקא שלא יחמו בידו כ"כ שאילו היו במקום אחר והיה נוגע בידו בהם היתה ידו סולדת, ר"ל חוזרת לאחוריה מחמת רוב חומה. שאין דבר זה (כלומר הגדר של כריסו של תינוק) חוזר להעמדת מים כנגד המדורה להתיר כל שאין היד סולדת בו, אלא לענין סכה אשה ידה שמן. וזהו ששאלו היכי דמי יס"ב, כלומר בסכה אשה ידה היאך אתה משער פה י"ס? ופירש בה כל שכריסו של תינוק נכוית במשיחתה".
ואכן כך נראה גם ברמב"ם, שבכל מקום הזכיר לא ביאר מהו י"ס, שזהו גדר ברור, רק בפכ"ב כתב: "מביא אדם קיתון של מים ומניחו כנגד המדורה, לא בשביל שיחמו אלא כדי שתפוג צינתן. וכן מניח פך של שמן כנגד המדורה כדי שיפשר, לא שיחם. וסך אדם ידו במים או בשמן ומחמם כנגד המדורה, והוא שלא יחמו המים שעל ידו עד שתהא כריסו של תינוק נכוית בהן". ויש להעיר שלפי"ז אין הכרח שהשיעורים זהים ממש, ויכול להיות שכריסו של תינוק הוא שיעור נמוך יותר (דלא מסתבר שיהיה שיעור גבוה יותר, שע"י כך יוכל לבוא לידי איסור. וסתם כך אין צורך לומר שממש השיעורים זהים, שכן דרך שיעורי חז"ל), אך כמובן שאין זה מוכרח.
בגדר כויה בכרס התינוק, אדמומית מתחילה בחום נמוך מאוד, שודאי אין היד סולדת בו. הגרב"צ אבא שאול כתב שהחוש מעיד על 40°. אך לכאו' אין הכונה אדמומית בעלמא, שעוברת לאחר כמה דקות. ויותר מכך, מדד מרכזי לכוויה, מלבד דרגת החום, הוא משך זמן הנגיעה. ובאשר לחום של 40° עליו דיבר הגרב"צ, כך כתב בבירור הלכה (שם אות ט"ו): "תינוקות שבני יומם חלשים שנולדו לפני זמנם, נעשה מאמץ להצילם ע"י עיטופם במי חמים 40 מעלות, ונגרם להם כויה (עדות רופא מוסמך). מסתבר שיש מציאות של כויה (אדמומית העור לזמן ממושך) שאינה נכללת אף בדרגת הכויה הקלה ביותר בהגדרת הרופאים המטפלים בכויות וכו'", עכ"פ ברור שהעיטוף היה לזמן ממושך כלשהו, ולכן בודאי שלא בזה עסקינן.
ובאמת לא מסתבר שהכונה פה לנגיעה ממושכת. לדברי המאירי הדבר פשוט – שכן מיד בהנחת היד ע"ג כרס התינוק היא מתקררת במהירות, והנגיעה הרותחת שעלולה לגרום לכויה היא שניה אחת או שתים בחום המירבי. וגם לשא"ר, לא מסתבר שהשיעור הוא בכויה בנגיעה ממושכת, אלא גם באופן שנכוה ע"י סיכת שמן חם מידי וכד', והנגיעה הרותחת היא רגע קטן. כמו"כ כבר הובאו לעיל דבריו של הארחות חיים (שבת מ"ט) שכתב שכריסו של תינוק נכוית בהם מיד.
ראיתי בשם ד"ר דניאל שינהר , מנהל מחלקת כירורגיה ילדים בביה"ח שיבא, כי "כוויות קשות מדרגה 2-3 ייגרמו לילדים קטנים תוך חמש שניות ממגע עם נוזל בחום של 60°. זאת לעומת פרק זמן של חמש דקות ממגע עם מים בחום של 50°". באשר לדרגת הכוויות, כתבו שם בשם ד"ר אכי פרידמן (מומחה ברפואת עור): "כוויה בדרגה ראשונה... בד"כ אזור אדמדם העובר הלבנה בעקבות לחץ מקומי. הנזק הוא בעיקר לשכבה העליונה של העור – האפידרמיס. ההחלמה בד"כ ספונטנית בפרק זמן של עד כשבוע ימים. כוויה דרגה שניה היא כוויה החודרת על חלק השני של העור, הדרמיס. כאן מתקיימת חלוקה לשנים: דרגה שניה שטחית: כוויה המלווה כאב ולעיתים הופעת שלפוחיות. כוויה כזו בד"כ חולפת בתוך כשלושה שבועות, והיא עשויה להשאיר בעקבותיה כתם או שתחלוף ללא שייר כלשהו וכו'". במקום אחר ראיתי: "כוויה מדרגה ראשונה... הסימפטומים כוללים כאב, אדמומיות ונפיחות קלה. השיקום עלול להימשך כמה ימים, תוך התקלפות קלה".
לא מסתבר שהמכוון פה בכוויה בדרגה 2, שעלולה אף להיות מסכנת חיים בתינוקות, ובמיוחד לאור דברי המאירי הנ"ל שהמדובר בכוויה ע"י סיכת התינוק בשמן. אלא לכל היותר בכויה מדרגה 1 של אדמומית ממשית וכואבת, אך בנגיעה מועטה של שניה אחת או שתים ולא יותר מכך. כמו"כ יש להעיר שהמדד הוא תינוקות ולא ילדים (והפמ"ג חידש שהשיעור הוא בתינוק בן יומו. אך לענ"ד קשה שידעו שיעור בזה, וכבר נתבאר שלא באמת בודקים ע"י שפיכת חמים על כריסו של התינוק ח"ו, אלא הכונה לידע הכללי בתינוקות רכים, אימתי נכוית כריסם. ובפרט שברא"ש במקום איתא "כריסו של קטן"). בבירור הלכה (שם אות ט"ז) כתב: "תינוק אך מסכן יותר, אבל אין עורו רגיש יותר לכויה (טענותיו של רופא מומחה)", עכ"ל, אך לפי דברי המומחים כיום אין הדבר כך, וכפי שכתב ד"ר שינהר שם: "ילדים, ובמיוחד מתחת לגיל ארבע, נמצאים בסיכון הגבוה ביותר לתחלואה ולתמותה כתוצאה מכוויות ושריפות, זאת מכיון שעורם דק יותר ולכן נפגע קשה יותר בטמפרטורות נמוכות יחסית".
בבירור הלכה (שם) כתב: "תינוק בן 3 חדשים נפלו אצבעות ידו למים חמים 53 מעלות – נתן צעקה קלה וכעבור 4 שניות נרגע". ולא ביאר לנו האם נשאר רושם אדמומית באצבעות הפעוט. ובכאב של ממש הדעת נותנת שקשה יותר להירגע.
פרק ח' - חום משקה ששותים
כתב הבן איש חי (שנה ב' פרשת בא אות ה'), ז"ל: "ודין חמין שהיס"ב אין משערין באצבע, אלא כל שכריסו של תינוק נכוית בהם חשיב יס"ב. וא"ת איך ידע האדם לשער בכך מדעתו? הנה נקיט האי כללא בידך: כל היכא שזה החמין ראוי לשתיה או לאכילה, שאין האדם נמנע מכח ריבוי חמימותו, הרי"ז לא חשיב יס"ב, ואם ימנע מלשתותו או לאכלו מרוב חומו, הרי"ז נחשב בכלל יס"ב".
הבירור הלכה ציין לפרי תואר (יו"ד סימן ל"ו אות ו') גבי בדיקת הריאה במים פושרים ולא קרים או חמים, שכתב ז"ל: "במים פושרים. פירש הרשב"א שהם המים ששואבין מן הנהר בקיץ וכו' ונראה דאלו יצאו מכלל קרים ונכנסו לכלל פושרים, וישנם בכלל פושרים כל שהם יכולים לישתות אפילו ע"י הדחק על דרך אומרם 'כסא דחרשין ולא כסא דפושרין', ואינם אסורים אלא חמין הנכוין בהם בשתיתן". וכעי"ז בספר תורת הבית (בית ז' שער א', והובא גם בחידושיו בשחיטת חולין דף נה:, ובתורא"ש שם ועוד ראשונים) בשם בעל העיטור: "דפשורי הוא מעט יותר (פי' פחות. ובחידושיו 'מעט הרבה יותר', והכונה הרבה פחות) ממה שכרסו של תנוק נכוית ויס"ב, אלא כמו שבנ"א שותים פושרין ונותנין באזניהם, כמה דאמרי' בפ' אין מעמידין הנהו מיא דצילי מיניה, לא חמימי ולא קרירי אלא פשורי". ויש להעיר שלא כל חם הוא בגדר יס"ב, וכפי שעמד בזה בבירור הלכה שם.
והדבר מפורש לכאו' בסוגיא בשבת דף מב., גבי נותן אדם צונן לתוך הכוס (המכילה מים חמים) שאינו חושש משום בישול, ופרש"י: "בכוס. דלשתיה קבעי להו ולא ניחא ליה שיחומו הרבה. ועוד, דכלי שני הוא". הרי שנקט שני טעמים שכל אחד בלחוד יש בו כדי להתיר, וכיון שמוזג צונן לכוס כדי לשתותו, ברור לנו שלא יבואו המים לידי בישול, כלומר לידי חום שהיס"ב. וכ"ה ברשב"א בדף מא ע"א: "ולתוך הכוס, ואפילו לתוך מיחם, רגילות הוא הוא לתת צונן הרבה כדי להפשיר מפני שהן עשוין לשתיה ואין אדם שותה חמין גמורין אלא פושרין", וכלשון הזו כתבו עוד ראשונים. והריטב"א אף התיר בכוס כלי ראשון מחמת כן לחד תירוצא . וז"ל הריבב"ן בברכות (נג:): "חמי האור, חזקיה אמר אין נוטלין מהן לידים, וכגון שהן חמין ביותר שאין ראויין לשתותן. ואם היו חמין הראויין לשתותן הא אמרינן לעיל מים ראשונים ניטלין בין בחמין בין בצונן". ולעיל אמרה הגמ' שגדר חמין הוא יס"ב, וא"כ היינו הך.
וכתב שם הבירור הלכה (אות י"ז): שכוס מלאה אפשר לשתות במאמץ קצת אך ללא גרימת צער: בשני הפסקות כשהוא 59°, בהפסקה אחת כשהוא 58°, בלי הפסקה כשהוא 55° (כתב שם גם נתונים על שתייה רגילה ללא מאמץ מיוחד, אך לא ירדתי לסוף דעתו בזה, יעו"ש).
ובאור לציון (ח"ב פרק ל' אות י"ב) כתב: "ומ"מ אף שמארבעים מעלות חום יש לחוש דחשיב יס"ב, אין זה ודאי שהיד סולדת בו עד כשמונים מעלות חום, שבבא"ח שנה שניה פרשת בא אות ה' כתב וכו' (הובא לעיל) והנה עד כשמונים מעלות חום יש לחוש שאין נמנעים מלשתות מחמת החמימות, ולכן אין להקל בפחות משמונים מעלות". אך לענ"ד ברור שאין כונת הבא"ח לשתיית קפה וכד' ששותים טיפין טיפין, שכתב כן גם על מאכל שאוכלים, ולכן ברור שכונתו לחום מועט יותר. ובפרט שהיסוד לזה הוא מהראשונים, ובזמנם לא שתו תה וקפה, אלא שתו לרויה בלגימות ראויות. ובכלל, אין זה נכון להוציא מדבריו גדר חומרא, שאין זה שיעור אמיתי בעצם, השיעור הוא יד סולדת בו, ולכל היותר כריסו של תינוק נכוית בו, ושיעור הבא"ח הוא רק היכי תמצי לשער זאת, אך לא באופן שיכחיש את החוש. ובחום של כ-75° כבר א"א להכניס את האצבע ליותר מרגע קטן מאוד ובודאי בכלל סולדת ונכוית הוא.
ובבדיקה שערכתי (עם עוד אנשים) ראיתי כי עד חום של כ-55° זה נעים לשתיה. זה אמנם חם וקשה לשתות כוס רצופה, אך מלשונו ברור שאי"צ לזה, שכתב את הניגוד באופן ברור מאוד – שאדם נמנע מלשתותו מרוב חומו. בחום כזה ניתן בהחלט לשתות לגימות רגילות, ואפילו שתים-שלוש לגימות ביחד. מעבר לכך זה קצת חם וקצת קשה לשתות ברצף.
מים בטמפ' של 58° קשה לשתות בלגימה ראויה, ולענ"ד זה כבר נכנס בגדר נכוה בשתייתו.
מים בטמפ' של 57° ג"כ קשה לשתות, ובחלל הפה אין זה מכאיב ומכוה, אך הבליעה מעט כואבת.
פרק ט' - מסקנה והגדרה מדויקת של סלידת היד לאור הנ"ל
העולה מהאמור, שעד חום של כ-55-56° אין זה בגדר יד סולדת בו, וזה נתמך מכל מה שאפשר לבדוק באופן מעשי: הן מבחינת סלידת היד באופן מעשי, הן מבחינת היכולת לשפשף כראוי בנטילת ידים בחום זה, וגם משתיית מים בחום זה בלגימות ראויות מבלי להיכוה.
חום של כ-58° כבר נכנס בגדר יס"ב, מבחינת סלידת היד זה כבר מאוד מאוד חם גם לזמן מועט, וקשה מאוד ליטול ידים בחום כזה וא"א לשפשף, וגם אדם נכוה בשתייתו. ב-60° כבר א"א ליטול ידים ולשפשף, וגם להחזיק את אצבעות היד בפנים א"א יותר מ-2-3 שניות בקושי רב.
וסיעתא יש לדבר מחומם של חמי טבריה, שגם הוא אינו עולה על 60°. אמנם סלידה מיידית ממש אינה מתרחשת אלא בחום של כ-75°, אך מראיות אחרות חום כזה נשלל, ולכן נצטרך להבין סלידה באופן רחב יותר, שאינה סלידה מיידית כנשוך נחש.
והנה לאחר כתבי כל זאת, נתתי אל ליבי לשוב ולהתבונן באיכות סלידת היד בטווח החום של 55-60°, ולנסות לזהות האם יש חילוק מהותי בסלידת היד, מלבד הזמן בו אפשר להשאיר אותה בפנים. שככלות הכל המשמעות הפשוטה היא סלידה מיידית, אך מנגד זה אינו מתרחש אלא בחום גבוה יותר משאר הגדרים שהורו לנו חז"ל והראשונים.
וסו"ס במציאות שללא מדחום, כבזמן חז"ל, צריך ההבדל בין חום שהיס"ב לחום שאין היס"ב ניכר בחוש, ולא רק בהגדרה. ולאחר שנוכחתי לראות בניסוי שתיית המים החמים, ובנטילת ידים בחמים, שאפילו הבדל של מעלת חום אחת – מורגש וניכר הוא, ומשפיע המון, חשבתי לעצמי שמא נוכל לחוש כן גם במדד העיקרי והאמיתי של חז"ל: יד סולדת בו. ונניח בין 49° ל-50° יש הבדל ניכר בחוש, בין השארה ממושכת ואפילו דקה, ליכולת להשאיר רק זמן מועט של פחות מ-10 שניות. ואכן על כעין משבצת זו עומד המאירי בהגדרתו חום שמבליע ומפליט. וכן חום של 65° הוא חום הראוי להגדרה בפנ"ע, שכן בחום כזה א"א להכניס ליותר מרגע קט. וגם חום של 75° ראוי להגדרה בפנ"ע, שבו הסלידה היא ממש כמו מאש.
אך איזו הגדרה ניתן לחלק בטווח של 50-65°? בחום כזה אפשר להשאיר 6 שניות, ובחום כזה 3 שניות, ובחום כזה 5 שניות וכו', ואין חילוק מהותי בדברים שנוכל להצביע עליו ולומר: זה יד סולדת!
ובס"ד עלה בלבי להגדיר כך: יש חום אשר בהנחה הראשונה לתוכו אין החום ניכר בתוקפו, ואינו מכאיב. אלא שלאחר כשניה אחת או שתיים החום מכה בפתאומיות והיד נשלפת החוצה. ויש חום אשר כבר בהנחה לתוכו, באופן מיידי ההרגשה היא 'אני לא רוצה להיות פה'. אמנם אפשר להשאיר שתים ושלוש שניות בפנים, אך הרגשה מסוימת של 'כאב' ו-'סלידה' יש מיד.
וזו הגדרה עדינה ודקה. וכמובן שאני נוגע בדבר, ולכן בחנתי זאת בעזרת אנשים שאינם נוגעים בדבר, הגדרתי בפניהם את שתי ההגדרות הנ"ל, ונתתי להם ספלי מים עם מעלות חום קרובות שהם לא ידעום, ואמרו לי את אשר הרגישו (החילוק הוא כאמור דק ועדין, ועל כן הקפדתי שתהיינה ידיהם נעימות למגע, לא קרות ולא חמות).
הניסוי נערך ב-10 אנשים, בנפרד (שלא יושפעו מתשובות חבריהם) והתוצאה היתה שבחום של 56-57° כולם הגדירו זאת כהאופן הראשון, של כאב שמגיע לאחר זמן מועט בפתאומיות, אך בהכנסה עצמה היו בטוחים שיוכלו להשאיר זמן מרובה יותר, והכאב הפתאומי הפתיע.
בחום של 58°, 8 אנשים אמרו שזו בדיוק ההגדרה השניה, שבאופן מיידי הרגישו שזה חם ומכאיב, אלא שהם יכלו לסבול כאב זה 2-4 שניות. ומ"מ כבר בהתחלה רצו לשלוף את היד החוצה. ו-2 אנשים אמרו זאת בחום של 59°, אם כי הם הודו כי הם רגילים במגע עם דברים חמים (וכן ראיתי בשאר הניסויים).
וגם אני יכול לאשר כי כך הרגשתי ב-58°, אע"פ שההבדל הוא מעלה אחת, והדבר נשמע מופקע והנני נוגע בדבר. ואדרבה, אבקש ממי שיוכל לאשר או לסתור הגדרה זו שינסה זאת בעצמו ויודיעני.
יש לציין כי נוכחתי לראות שהאצבע מעט פחות רגישה לחום מהאמה והקמיצה והזרת, בהן הרגשת הסלידה הנ"ל מורגשת במעלה אחת או שתיים פחות. אך בהצטרף הסימנים שנתנה הגמ' והראשונים, של נט"י ושתיית חמין, ניתן להצביע על 58° כחום שהיד סולדת בו.
וא"כ העולה בידינו בהגדרת יד סולדת בו הוא, שהמדובר בחום שהיד סולדת ופוחדת ממנו ורוצה לברוח באופן מיידי, גם אם יכול להניחה זמן מועט בפנים. אך חום שאין סלידה מיידית, כלומר הרגשה מיידית של 'חם מידי', אלא הרגשת החום והכאב מכים רק לאחר זמן מועט בתוך המים באופן פתאומי, אין הוא חום שהיד סולדת בו.
ולכן למעשה נכון לפרסם את מש"כ הפוסקים לשער באכילה ושתיה חמה נעימה, שהיא כ-55° לשיעור הנמוך, ולשיעור הגבוה לענין חזרת תבשיל לשו"ע וכד' אפשר לשער באצבע באופן שאינו מצליח להחזיק אצבעו בפנים כ-3-4 שניות (או למי שהתנסה בכך, בסימן הנ"ל של סלידה מייידית מהחום ולא של הרגשה נעימה בתחילה), ואין ראוי לצמצם בדאוריתא.