דא גזירת אורייתא – גזירות מן התורה

[אליהו בן עמרם]

מקובלת לכאורה ההבחנה העקרונית בין מהות איסורי התורה שבכתב לבין מהות גזירות חז"ל. שגזירות חז"ל הטילו איסור על פעולות מותרות בעצם (שאין להן טעם עצמי לאוסרן מחמת עצמן), במטרה להרחיק את האדם מפעולות אסורות מן התורה, כאשר יש חשש שמא יידרדר מהמותר בעצם לנהוג היתר גם באסור בעצם (שיש טעם עצמי לאסרו). לעומת זאת, איסורי התורה יש להם טעם עצמי מדוע אסור לעשותם.

אך לכל כלל יש יוצאים מן הכלל. ומסתבר שיש "גזירות" גם באיסורי התורה, כי גם התורה אסרה פעולות מסוימות במטרה להרחיק את האדם מפעולות אחרות, שהן העיקר לאיסור.

הדוגמא הראשונה שעלתה בליבי:
"לא תקרבו" בעריות
וז'ל החינוך מצוה קפ'ח:
"איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה (ויקרא י'ח) ופרשו כאילו אמר: לא תעשה שום קריבה שהיא הגורמת והמביאה האדם לגלות ערוה."

ומכאן, מוזמנים כל חו'ר הפורום המהולל להוסיף לרשימה ולהחכימנו, וכל המוסיף מוסיפין לו כהנה וכהנה.

[אליהו בן עמרם]

איסור לא תיטור

רמב'ם פרק ז' מהל' דעות הל' ח':
וכן כל הנוטר לאחד מישראל עובר בלא תעשה שנאמר ולא תטור את בני עמיך. כיצד היא הנטירה... העושה כזה עובר בלא תטור, אלא ימחה הדבר מלבו ולא יטרנו, שכל זמן שהוא נוטר את הדבר וזוכרו שמא יבא לנקום, לפיכך הקפידה תורה על הנטירה עד שימחה העון מלבו ולא יזכרנו כלל"

[צופה_ומביט]

בישול בשר בחלב:

כסף משנה ריש הלכות טומאת מת:

דמשמע שלא אסרה תורה לבשל אלא כדי שלא יבוא לאכול.

והשתמשו בזה פוסקים להתיר בישול בב"ח באופנים מסוימים.
ראיתי בספר "הלכות בשר בחלב" (הופשטטר) פרק א, עיי"ש.

[סגי נהור]

עיין בארוכה ובדוגמאות רבות - לקח טוב כלל ח: אי מצינו סייג בדאורייתא.

[אליהו בן עמרם]

איסור חצי שיעור למ'ד שהוא מדאוריתא

יומא ע'ד.
"גופא חצי שיעור רבי יוחנן אמר אסור מן התורה... כיון דחזי לאיצטרופי איסורא קא אכיל"
ויש מן האחרונים שביארו את הטעם לאיסור חצי שיעור שמא יגרר ויעבור על איסור שלם כשיעור.

[אליהו בן עמרם]

איסור בל יראה ובל ימצא בחמץ

הר''ן ריש מסכת פסחים (דף א'. בדפי הרי''ף): ומה שהצריכו חכמים בדיקה בחמץ יותר מבשאר איסורים וכו' - היינו טעמא דחשו ביה טפי מבשאר איסורים משום דחמץ לא בדילי אינשי מיניה כולי שתא, וחמיר איסורי טפי דאית ביה כרת. ואפשר עוד שמפני טעם זה החמירה התורה בו לעבור עליו בבל יראה ובל ימצא.

פרי מגדים בפתיחה כוללת (ח"א אות י"ז): ומצינו סייג מן התורה כמו שכתב הרשב"ץ בספר יבין שמועה במאמר חמץ, דבל יראה שהזהירה התורה הואיל ורגיל כל השנה - שמא יבא לאוכלו. ובזה י"ל חצי שיעור אין עובר בל יראה - למאן דס"ל הכי, לפי דסייג לסייג אפילו התורה לא גזרה וכל שכן חז"ל.

[איתן]

דברים יז, טז-יז:

רַק֘ לֹא־יַרְבֶּה־לּ֣וֹ סוּסִים֒ וְלֹֽא־יָשִׁ֤יב אֶת־הָעָם֙ מִצְרַ֔יְמָה לְמַ֖עַן הַרְבּ֣וֹת ס֑וּס וַֽה֙' אָמַ֣ר לָכֶ֔ם לֹ֣א תֹסִפ֗וּן לָשׁ֛וּב בַּדֶּ֥רֶךְ הַזֶּ֖ה עֽוֹד: וְלֹ֤א יַרְבֶּה־לּוֹ֙ נָשִׁ֔ים וְלֹ֥א יָס֖וּר לְבָב֑וֹ וְכֶ֣סֶף וְזָהָ֔ב לֹ֥א יַרְבֶּה־לּ֖וֹ מְאֹֽד:

רמב"ם מו"נ ח"ג פמ"ט:

ויראה לי כי טעם אסור קבוץ שני מינים באי זה מעשה שיהיה אינו רק להרחיק מהרכבת שני מינים, ר"ל לא תחרוש בשור ובחמור יחדו, כי אם יקבץ בין שניהם פעמים ירכיב אחד מהם על חברו, והראיה על זה היות הדין הזה כולל לזולת שור וחמור, אחד שור וחמור אחד כל שני מינין אלא שדבר הכתוב בהווה.

רמב"ן ויקרא יט,יט:

וטעם כלאי הבגדים, להרחיק התערובות במינין, ואסר הרגילים להעשות מהן בגד.

[ר_חיים_הקטן]

אני הקטן דנתי בכל זה בקונטרס קטן ששמו "לחם ממרחק": https://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?r ... 11&hilite=

[מעיין]

עשיית צורות להרמב"ם
ויש ענין חופף לזה, אי שייך לא פלוג בדאורייתא, ועוד אי שייך לכתחלה בדאורייתא, תוס' כתובות ל' ע"א בד"ה איכא ביניהו

[צופה_ומביט]

אי שייך לכתחלה בדאורייתא

כמדומה העירו בזה לגבי "שנה עליו הכתוב לעכב" [ושאר דרשות המורות עיכובא], דמשמע שיש לכתחילה בדאורייתא, שאינו מעכב, וכמדומה דנים בגדר הדבר בדיוק.

[אור עולם]

יש דעות (או דעה) שכלים שאינם ב"י זו גזירה מדאו'.

[צופה_ומביט]

קרוב לזה [מצוות דאורייתא שאינן "עצמיות"], מצוות שתכליתן מצוה אחרת.
[ואינו נוגע לשורש העשירי בסהמ"צ].

למשל החינוך [ויש משמעות כזו ברמב"ם בסהמ"צ ואולי גם בהלכות] שהמצוה לזכור מעשה עמלק היא כדי למחותו,
[ויוצאת מזה הלכה למעשה (לשיטת החינוך): לכן נשים פטורות ממנה כי אינן עושות מלחמה].

[כדכד]

יש דעות (או דעה) שכלים שאינם ב"י זו גזירה מדאו'.

מנין?
אני מכיר שזה מותר מה"ת למ"ד נטל"פ מותר ואסור למ"ד נטל"פ אסור
אלא שקדירה שבישל בה בשר לא יבשל בה חלב זו גזירה אבל מה"ת שזה מדאורייתא?

[אור עולם]

יש דעות (או דעה) שכלים שאינם ב"י זו גזירה מדאו'.

מנין?
אני מכיר שזה מותר מה"ת למ"ד נטל"פ מותר ואסור למ"ד נטל"פ אסור
אלא שקדירה שבישל בה בשר לא יבשל בה חלב זו גזירה אבל מה"ת שזה מדאורייתא?

העמק דבר במדבר לא כא:

הבאים למלחמה. ממלחמה מיבעי כמו לעיל י״ד הבאים מצבא המלחמה. אכן ודאי כלי מדין לא היו מן הדין בהגעלה שהרי לא היו בני יומן. ואע״ג שכתב בסה״ת שהיה אז ג"כ גזרה משום ב"י. מכ״מ ודאי אם היה מצוה מפורשת כפי הנראה מפשט הכתוב איך נאמר שאינו אלא מדרבנן וגזירה. ותו ק׳ הא שהזהיר וכל אשר לא יבא באש תעבירו במים. ופרש״י טבילה. והרי בל״ז נצטוו לטבול מפני הטומאה. אלא עיקר הצווי של אלעזר הי׳ לדורות לאנשים הבאים למלחמה. שהמה אינם מוזהרים כלל מטומאה ולאכול בטהרה כדתני׳ בספרי פ׳ תצא כי תצא מחנה על אויביך ונשמרת מכל דבר רע שומע אני בטהרות ובטומאות כו׳ ת״ל דבר רע כו׳. מכ״מ מאכילת איסור בשעה שבטוחים מן הסכנה ודאי מוזהרים. [והא דתני׳ שם בספרי שומע אני כו׳ ובמעשרות. משמע שרשאים בטבל. אבל אין הכונה שרשאים לאכול טבל ממש. אלא שאינם מוזהרים להשמר כ״כ. והיינו שהקילו חז״ל בדמאי ליוצאי מלחמה והיינו אכסני׳]. ואמר אלעזר הכהן לאנשי הצבא הבאים מכאן ולהבא למלחמה כל הפרשה. ומכ״מ מרומז כאן חומרא דאינן ב״י ג״כ כמש״כ בסה״מ. דלמאי הזהירם כאן אם לא שרצון אלעזר היה שיעשו גם המה בכלי מדין הכי אע״ג שאינו מעיקר הדין.

ומלבד בל יראה שהוזכר כאן יש גם איסור זגים וחרצנים לנזיר.

[פרי יהושע]

בל יראה הוא כדי שלא יבוא לאכלו וכך הוא בתוספות ריש פסחים

[איש_ספר]

יחוד, לד' רוב הראשונים.

[פלוריש]

לפי הרמב"ם בספר המצוות ל"ת רצ - הדין שלא לדון רוצח ע"פ אומדנא הוא גזירה