כתוב בשו"ע סימן תרצ"ה סעיף ב',
חייב אינש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי:
הגה: ויש אומרים דאין צריך להשתכר כל כך, אלא שישתה יותר מלימודו (כל בו) ויישן, ומתוך שיישן אינו יודע בין ארור המן לברוך מרדכי (מהרי"ל). ואחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים.
---
וכן נהוג עלמא שתולים את החידוש בדברי הרמ"א ז"ל, וקצת פלא שלא ראיתי נו"נ בדברי הרמב"ם ז"ל, שכתב במפורש,
ושותה יין עד שישתכר וירדם בשכרותו.
---
משמע דכך פירש את מאמרז"ל שהעתיק מרן בשו"ע, וא"כ א"מ דברי הרמ"א בשם הי"א, דמשמע דתבר הגמרא לגזיזיה, כדכתבו הנושאי כלים מכוח עובדא דרבה ור"ז, אלא כך הפירוש מלכתחילה, שצריך להגיע לשינה של שכרות. ואפשר אולי לחלק שיש שני אופנים בשכרות כזאת של לא ידע, אחד הוא ששותה טובא בפעם אחת, והשני הוא ששותהו מעט מעט בנחת. ובשניהם סופם שיירדם, רק שהשותה בפ"א עוד קודם שיירדם יהיה לא ידע, היינו דלא צילא עליה דעתיה גם כשהוא ער, וכך משמע פשטות מאמרם עדל"י, היינו דהוא ער, אבל לא ידע בין המן למרדכי, והשותה בנחת לא יהיה לא ידע עד שיירדם בשכרותו. וא"כ נראה שבאמת הרמב"ם מפרש את מאמרם ז"ל כפשוטו, וכמו שהעתיקו מרן ז"ל, רק משום דתבר הגמרא לגזיזיה בהאי עובדא, ע"כ משנה לא זזה מלשונה, רק הפירוש הוא שישתה בנחת עד שיירדם בשכרותו.