פורום אוצר החכמה

הזכירו כאן את הקדמת הגר"ח מוואלוזי'ן לספד"צ. אבל שלא בדקדוק.
הוא לא כתב שטעם דחיית הגר"א את המגידים כי רצה בעמל, אלא כי רצה רק מה שהקב"ה יחונן אותו. ודו"ק.
[מאידך, מיעקב אבינו כו'' הוא כן קיבל, וצ"ל שזה כמו בחברי בית מדרש, ובמגידים שבאים רק להגיד, זה לא שייך]

מסתמא נידון זה תלוי במח' של הנה"ח עם החסידים בעניין לשמה, האם זה להתאמץ בתור חלק מהרגשת דבקות, או להתמץ להבין ולדעת את התורה עצמה (כמובן כדי להדבק בה', רק השאלה איך מגיעים להדבק בה' ע"י לימוד התורה). שאם כהחסידים - אזי אין מטרה בלהגיע בסוף לידי ידיעת התורה, וא"כ שייך לשאול האם יש עניין בהארכת הדרך כי הדרך היא המטרה; ואם כהנה"ח, אזי המטרה היא להגיע לידי ידיעת התורה, ווודאי שככל שתקצר הדרך טפי מעלי.

שיטת החסידים מוצגת כאן בצורה לא נכונה. ודי בזה אם אין רצוננו להוביל גם אשכול זה למחוזות אספקלריא.

כידוע הריטלין על שלל סוגיו מקדם מאד מנסיון את יכולת ומהירות המחשבה ובגמ איתא שביום שלא אכל בישרא דתורא נחלש בעיונו ולכך אסרו בגמ בתענית על ת"ח להתענות כלומר שמה שנוגע לעצם העיון נדרש הלומד להרבות באמצעים שיקדמוהו לעומק העיון

לא קראתי הכל
אבל ידועים דברי מרן הגרי''ז זי''ע שלא היה לומד גמ' בר''ה אלא אומר תהילים כדי שלא יתבטל באמצע ע''י קימה להביא ספר וביום כזה קדוש אין מקום לבטל אפי' רגע משמע שאחז שאי''ז חלק שנצרך בדווקא

הרואה כתב:מסתמא נידון זה תלוי במח' של הנה"ח עם החסידים בעניין לשמה, האם זה להתאמץ בתור חלק מהרגשת דבקות, או להתמץ להבין ולדעת את התורה עצמה (כמובן כדי להדבק בה', רק השאלה איך מגיעים להדבק בה' ע"י לימוד התורה). שאם כהחסידים - אזי אין מטרה בלהגיע בסוף לידי ידיעת התורה, וא"כ שייך לשאול האם יש עניין בהארכת הדרך כי הדרך היא המטרה; ואם כהנה"ח, אזי המטרה היא להגיע לידי ידיעת התורה, ווודאי שככל שתקצר הדרך טפי מעלי.

כל ימי גדלתי על ברכי החסידות, ותמיד ידעתי אשר ישנם שני מצוות שונות: א. לימוד התורה. ב. ידיעת התורה.
לומר שלחסידים אין ענין בידיעת התורה הוא מגוחך, תקנת הרמב"ם של הרבי יסודה הוא ידיעת התורה.
כמו"כ ראה לקו"ת ד"ה והדרת פני זקן.

מתקנה ספיציפית ויחידאית של אדמו"ר בדור העשירי לחסידות ניתן להוכיח על דרך החסידות באופן כללי?

אנושי כתב:לא קראתי הכל
אבל ידועים דברי מרן הגרי''ז זי''ע שלא היה לומד גמ' בר''ה אלא אומר תהילים כדי שלא יתבטל באמצע ע''י קימה להביא ספר וביום כזה קדוש אין מקום לבטל אפי' רגע משמע שאחז שאי''ז חלק שנצרך בדווקא

מה המסקנה?

שאי''ז חלק חשוב דא''כ לא היה חיסרון לעשות א''ז בר''ה

שף ויתיב כתב:

הרואה כתב:מסתמא נידון זה תלוי במח' של הנה"ח עם החסידים בעניין לשמה, האם זה להתאמץ בתור חלק מהרגשת דבקות, או להתמץ להבין ולדעת את התורה עצמה (כמובן כדי להדבק בה', רק השאלה איך מגיעים להדבק בה' ע"י לימוד התורה). שאם כהחסידים - אזי אין מטרה בלהגיע בסוף לידי ידיעת התורה, וא"כ שייך לשאול האם יש עניין בהארכת הדרך כי הדרך היא המטרה; ואם כהנה"ח, אזי המטרה היא להגיע לידי ידיעת התורה, ווודאי שככל שתקצר הדרך טפי מעלי.

כל ימי גדלתי על ברכי החסידות, ותמיד ידעתי אשר ישנם שני מצוות שונות: א. לימוד התורה. ב. ידיעת התורה.
לומר שלחסידים אין ענין בידיעת התורה הוא מגוחך, תקנת הרמב"ם של הרבי יסודה הוא ידיעת התורה.
כמו"כ ראה לקו"ת ד"ה והדרת פני זקן.

אתה לא חולק עלי, רק נעלבת בשם תנועת החסידות.
אתה גם מסכים שהחסידות רואה כערך את לימוד התורה גם כאשר הוא מנותק מידיעת התורה, שעל כך דיבר הנה"ח. מכיון שלשיטת החסידות יש עניין כזה (על אף שייתכן שיש גם עניין נפרד לידיעת התורה וכמו שכתבת), שייך לדון: כשיגיעת התורה וידיעת התורה באים אחד על חשבון השני, מי גובר?
אבל לשיטת הנפש החיים לא שייך לדון בזה, כי כל צורת הלימוד צריכה להיות למען ידיעת התורה (הבנה כמובן בכלל ידיעה, אפשר לדעת הרבה תורה אבל קצת לדעת אותו, ואפשר הרבה לדעת קטע קטן, וצריך בסופו של דבר לעשות את מה שיביא לידי הכי הרבה ידיעת התורה), ואם כן אין מקום לדון לעמל התורה שבא על חשבון ידיעת התורה.

סליחה, ר' הרואה, אבל מדובר בפלפול שלא מתחיל בכלל. אין שום קשר בין ענין הדבקות בה' שע"י התורה דוקא לעמל התורה או יגיעת התורה. בכלל, "דבקות" כאן אין פירושה רגשי כיסופין וגלגולי עיניים לשמים (וכלשונך הרגשת דבקות), אלא הכוונה היא שכיון שהתורה היא דבר ה' ואורייתא וקוב"ה כולא חד, הרי כשאדם לומד את דברי התורה הרי באותה שעה הוא דבק בפועל בה'. ונתבארו הדברים היטב בתניא פרקים ד-ה.

נכון הוא שמבואר גם בספרי חסידות שיש מעלה מיוחדת בתורה שבאה ע"י עמל, ע"פ הזהר "בעבודה קשה דא קושיא, ובחומר דא קל וחומר, ובלבנים דא ליבון הלכתא", וכמבואר בכ"מ שזו מעלת התלמוד בבלי על פני התלמוד ירושלמי שהענינים מתבררים מתוך קושיות ופירוקים. אבל בענין זה אין כמובן שום מחלוקת חסידים ומתנגדים, ועמל התורה הוא כמובן כלל גדול בקניני התורה אליבא דכו"ע, כמארז"ל תורה שלמדתי באף, ובלשון הרמב"ם: "לא יתקיים מן החכמה אלא מה שתלמוד בטורח עמל כו', אבל קריאת התענוג והמנוחה אין לה קיום ולא תועלת בה". ובכל אופן אין מדובר על העמל של ללכת להביא כסא להוריד את הספר מהמדף הגבוה.

לעומקו של דבר כתב:מתקנה ספיציפית ויחידאית של אדמו"ר בדור העשירי לחסידות ניתן להוכיח על דרך החסידות באופן כללי?

כנראה שלא קראת את הודעתי. תקרא שוב (את המלאה, לא רק מה שאתה ציטטת). אני הבאתי דוגמא מהבא לידי. ישנם עוד הרבה.

הרואה כתב:אתה לא חולק עלי, רק נעלבת בשם תנועת החסידות.
אתה גם מסכים שהחסידות רואה כערך את לימוד התורה גם כאשר הוא מנותק מידיעת התורה, שעל כך דיבר הנה"ח. מכיון שלשיטת החסידות יש עניין כזה (על אף שייתכן שיש גם עניין נפרד לידיעת התורה וכמו שכתבת), שייך לדון: כשיגיעת התורה וידיעת התורה באים אחד על חשבון השני, מי גובר?
אבל לשיטת הנפש החיים לא שייך לדון בזה, כי כל צורת הלימוד צריכה להיות למען ידיעת התורה (הבנה כמובן בכלל ידיעה, אפשר לדעת הרבה תורה אבל קצת לדעת אותו, ואפשר הרבה לדעת קטע קטן, וצריך בסופו של דבר לעשות את מה שיביא לידי הכי הרבה ידיעת התורה), ואם כן אין מקום לדון לעמל התורה שבא על חשבון ידיעת התורה.

עירוב פרשיות יש כאן. אני דיברתי על הלכה. בהלכות ת"ת ישנם שני חיובים, א. ידיעת התורה. ב. לימוד התורה.
לגבי הדביקות, עיין במאמר והדרת שציינתי אליו.

לעצם נידון האשכול, יש לחקור אם הראיה ממבטלין ת"ת למקרא מגילה שייכת לכאן.

איש_ספר כתב:ר' שמעון פדרבוש במאמרו על הרש"ש מביא מקיצוני החסידים (כלשונו) שבעיירתו שהסתייגו מהגהות הרש"ש - ראיתי ע"כ באיזה עבודה שנעשתה על הגהות רש"ש.

עשוי לנחת כתב:והאמת שמעולם תמהתי אם נעלמו מעיני הרש"ש דברי חז"ל בזוה"ק במשפטים למשל ובעוד מקומות רבים, על עניין הגלגול. והרי זה לכאו' פשוט כביעתא בכותחא

התמיהה כמובן לא תמיהה.

אבל אעיז פני ואשאל. ואבקש לא להתלהם בתשובה.

אכן ידוע שעוד מהתנאים היו שהתעסקו במעשה מרכבה (היכלות וכו') ואין ויכוח ע"ז, (אמנם אין שם זכר לגלגול, מלבד הזוהר) אבל בודאי שלא כולם הגו בחכמה זו. ובודאי שהיה לרשב"י איזה יתרון בחכמה זו. ובכן האם בהכרח שכל התנאים והאמוראים היו יורדי מרכבה? האם בהכרח שכולם עסקו במה שנקרא היום תורת הסוד? האם לא יתכן שאמונת הגלגול לא היתה ידועה לכולם כמו שאר ענינים אלו שהיו נלמדים רק בחבורות מסוימות? וא"כ האם אסור להעיר שמי שדרש מימרא זו כנראה לא שמיע ליה סוד הגלגול?

בספרי רבי צדוק מובא כי לא כל חכמי הש"ס ידעו קבלה.

.

ראיתי דברים מעניינים בשם הגרי"ז בגדר עמל התורה

איני מבין מה עניין עמל חיפוש הספרים לנושא, הרי עמל לימוד התורה המאמץ השכלי בעצם הלימוד הוא נורא ואיום והוא אכן נדרש והוא תנאי הכרחי לקניין התורה ראה רשי בתחילת בחוקותי ועוד ועוד . ומה לנו לדון על העמל הבטל בששים של חיפוש ועוד שהוא זמן של התבטלות מהמצווה העיקרית והיא הלימוד עצמו ובה על חשבונה וממתי מעדיפים הכשר על עצם המצווה? החזו"א הסמל לעמל התורה כתב על עצמו שאין חלקו עם המחפשים, שמחפשים בכל מיני ספרים . והבריסקר רוב מסופר עליו שבכדי שלא יאלץ בראש השנה לבטל זמן בחיפושים אמר תהילים. ובכלל מי שעמל מראש ביסודות הדברים רק הוא יכול להבין לעומק את דברי הספרים והמתמקדים בעמל חיפוש גם מציאות אין בידם.

בגדרק אפשר לגבי התמיהה בנושא הגלגולים על הרשש, יתכן שהנידון היה האם מדובר בגלגול אישי כלומר אותה האישיות אותה תודעת האני, שזו המשמעות הפשוטה של גלגולים או של תכונות הדורשות תיקון? שזה אינו המושג הפשוט של גלגולים ואפשר לכנותו אלא שלא סוברים מגלגולים.

רק להעיר שהסיפור עם הגרי"ז, לאו גושפנקיה דמר בר רב אשי חתים עליה, ובבריסק מכחישים את זה בכל התוקף. ובאמת הסיפור נראה הזוי למאד.

הם טוענים שמנהג וותיק הוא לומר תהלים, וכמו שאומרים תהלים בשעה שאחד מבני הבית עובר ניתוח שהוא עת צרה, כמו"כ ראש השנה הוא עת צרה, שכולנו עומדים בדין, ע"כ אומרים תהלים. ובאמת המנהג לומר כל ספר תהלים בכל יום מר"ה מובא הרבה לפני ימי הגרי"ז, ולא נצרכו לעניינים הזוים כמו ביטול תורה בעת לקיחת ספר מהמדף.

ליטוואק פון בודאפעסט כתב:רק להעיר שהסיפור עם הגרי"ז, לאו גושפנקיה דמר בר רב אשי חתים עליה, ובבריסק מכחישים את זה בכל התוקף. ובאמת הסיפור נראה הזוי למאד.

הם טוענים שמנהג וותיק הוא לומר תהלים, וכמו שאומרים תהלים בשעה שאחד מבני הבית עובר ניתוח שהוא עת צרה, כמו"כ ראש השנה הוא עת צרה, שכולנו עומדים בדין, ע"כ אומרים תהלים. ובאמת המנהג לומר כל ספר תהלים בכל יום מר"ה מובא הרבה לפני ימי הגרי"ז, ולא נצרכו לעניינים הזוים כמו ביטול תורה בעת לקיחת ספר מהמדף.

וראה עוד בזה בקובץ כאיל תערוג (גליון ר דף לז ע"ב אות קצ) וב- https://gilyonot.blogspot.com/2015/09/blog-post_13.html

מוסף ש"ק האחרון - נכדו ונאמן הבית של מרן הרב אלישיב זצ"ל, הרה"ג רבי אריה אלישיב שליט"א:

גם לעת זקנותו ממש בגיל מאה שנה, היה קם עם הליכון לחפש את הספר...
אבל בחיפוש אחר הספרים הייתה לו עוד נקודה, אני זוכר שפעם הגיע אליו אחד והראה לו שהמציא ארון מסתובב שאפשר לשבת ובאמצעות הסיבוב להגיע לספרים מכל צדדי הארון. מרן זצוק"ל השיב לו בחיוך שאולי על ידי זה יפסידו את המעלה שה'ספר חסידים' כותב שההליכה לקחת את הספר היא חלק מיגיעת התורה.
אמנם אין בזה כלל גמור, שאסור לקרב את הנגישות לספרים, גם מרן זצוק"ל היו לו ש"ס וכדומה ליד שולחנו, אבל רואים מכאן שעצם החיפוש היה עניין אצלו, כחלק מאותו עמל של 'נפש עמלה עמלה לו', וזו כנראה הייתה גם הסיבה שעד זקנה ושיבה ממש היה מתעקש לטרוח לחפש את הספרים בעצמו...

ועיין לקט יושר חלק ב (יורה דעה) עמוד לט ענין ב:

וזכורני שא' אותם הבחורים העשירים המפונקים שעשו להם שולחנות, כשיושבין במקומן, הופכין השולחן לאי זה צד שירצו, ועליו הרבה ספרים, לא טוב הם עושים. אדרבה, כשמבקש אחר הספר, ובא לו בטורח גדול, זכור באותו מעשה מה שרוצה ללמוד. כמדומה לי שמצאתי לו סמך בי"ד בסי' רמ"ו ולא כאלו שלומדין מתוך עידון וכו'. כשמגיד לבחורים ההלכות לא היה מסיים בסוף הפרק, אלא הניח קודם הפרק מעט או אמר בפרק שני המשנה ומעט גמרא וגם אינו מניח בתיקו.