מָן

[עמקן]

בתורה מָן הוא עם קמ"ץ. מיזה טעם בא"י נוהגים להגות מַן עם פת"ח גם אצל דוברי אידיש. האם יש מסורת אחרת לזה שלא כהנדפס בחומשים או שהוא טעות בעלמא?

[אוצר החכמה]

אם כוונתך לשאול מדוע בלשון הדבור בהברה אשכנזית אומרים מן כאילו הוא בפתח ולא בקמץ, אין זו המילה היחידה, למשל המילה כלל אומרים אותה כמנוקדת בפתח.

[זקן ששכח]

בתורה מָן הוא עם קמ"ץ. מיזה טעם בא"י נוהגים להגות מַן עם פת"ח גם אצל דוברי אידיש. האם יש מסורת אחרת לזה שלא כהנדפס בחומשים או שהוא טעות בעלמא?

מה שצריך לבדוק הוא, האם גם באמצע פסוק הוא מנוקד בקמץ או שמא רק באתנחתא וסוף פסוק.

[איסתרא בלגינא]

אכן, מאד מסובך לבדוק. אבל ניסיתי לבדוק, ולפי עניות דעתי מעיון מעמיק בחומש עולה, כי אכן, מנוקד בקמץ גם שלא באתנחתא וס"פ

[חיימקה]

עי' נחמיה ט כ "ומנך לא מנעת מפיהם" בפתח המם

[ס''ק]

מן הוא שם עצם, כמו יָד תָּם מָר וכו' כמו שכבר הזכירו למעלה.
ולכן הניקוד הבסטיסי של המ' הוא קמץ, בין באתנח ובין במרכא, ויכול לפעמים להשתנות לפתח בסמיכות פנימית [דהיינו בתוך מילה או מקף].
היו שרצו להוכיח מזה שהאשכנזים היו הוגים בדורות עברו את הקמץ בדומה לפתח- אמנם הרי השיבוש הזה קיים גם בקמץ חטף (קטן) כמו ב"וכן למר" שהספרדים אומרים "וכן למור".

[חכם באשי]

אכן, מאד מסובך לבדוק. אבל ניסיתי לבדוק, ולפי עניות דעתי מעיון מעמיק בחומש עולה, כי אכן, מנוקד בקמץ גם שלא באתנחתא וס"פ

מדוע מסובך לבדוק? אם יש בידך את תוכנת פרוייקט השו"ת (בר אילן) אתה יכול לחפש שם 'מָן', בתוספת ניקוד.

[הנאמן בפקדונו]

הַמַּאֲכִלְךָ מָן בַּמִּדְבָּר
וַיִּשְׁבֹּת הַמָּן מִמָּחֳרָת בְּאָכְלָם מֵעֲבוּר הָאָרֶץ וְלֹא הָיָה עוֹד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מָן וַיֹּאכְלוּ מִתְּבוּאַת אֶרֶץ כְּנַעַן בַּשָּׁנָה הַהִיא
וַיַּמְטֵר עֲלֵיהֶם מָן לֶאֱכֹל
וַיִּקְרְאוּ בֵית יִשְׂרָאֵל אֶת שְׁמוֹ מָן וְהוּא כְּזֶרַע גַּד לָבָן וְטַעְמוֹ כְּצַפִּיחִת בִּדְבָשׁ

[אוצר החכמה]

מה קררה לכם איסתרא כתב באירוניה.

[איסתרא בלגינא]

מן הוא שם עצם, כמו יָד תָּם מָר וכו' כמו שכבר הזכירו למעלה.
ולכן הניקוד הבסיסי של המ' הוא קמץ, בין באתנח ובין במרכא, ויכול לפעמים להשתנות לפתח בסמיכות פנימית [דהיינו בתוך מילה או מקף].
היו שרצו להוכיח מזה שהאשכנזים היו הוגים בדורות עברו את הקמץ בדומה לפתח- אמנם הרי השיבוש הזה קיים גם בקמץ חטף (קטן) כמו ב"וכן למר" שהספרדים אומרים "וכן למור".

מר הוא דוגמא הפוכה, שנקוד פתח ונקמץ וס"פ ואתנח, וסימן לדבר הִנֵּה לְשָׁלוֹם מַר לִי מָר הראשון פתוח והשני קמוץ.
אבל דוגמא לדבר שבסמיכות נעשה פתח אפשר שיש במילת קו ישעיה י"ח ב' גּוֹי קַו-קָו ולפירש"י שם הוא ש"ע ולא פועל והנה הראשון פתוח מפני הסמיכות, וכמוהו יהיה לפי"ז גם וְנָטָה עָלֶיהָ קַו תֹהוּ שם ל"ד י"א. אלא ששם ג"כ כח י' צַו לָצָו צַו לָצָו קַו לָקָו קַו לָקָו ואינו סמוך וצ"ע.

[ס''ק]

מר הוא דוגמא הפוכה, שנקוד פתח ונקמץ וס"פ ואתנח, וסימן לדבר הִנֵּה לְשָׁלוֹם מַר לִי מָר הראשון פתוח והשני קמוץ.
אבל דוגמא לדבר שבסמיכות נעשה פתח אפשר שיש במילת קו ישעיה י"ח ב' גּוֹי קַו-קָו ולפירש"י שם הוא ש"ע ולא פועל והנה הראשון פתוח מפני הסמיכות, וכמוהו יהיה לפי"ז גם וְנָטָה עָלֶיהָ קַו תֹהוּ שם ל"ד י"א. אלא ששם ג"כ כח י' צַו לָצָו צַו לָצָו קַו לָקָו קַו לָקָו ואינו סמוך וצ"ע.

מר זה הוא מלש' מרירות ולא מלש' "אבא מארי".
ועוד צ"ע בנטה עליה קו תהו ואבני בהו, בשלמא אבני בהו ב' רפה מפני שהיא אחר צירי [הברה פתוחה], אבל למה ת' דתהו רפה, והלא לפניו שוא נח. ואולי ראי' מכאן דשני תיבות במקף נחשבות כאחת, ובתיבה א' כה"ג השוא נע מפני שהוא בין מתג לטעם.

[הנאמן בפקדונו]

בענין הרגילות לומר מַן בפת"ח,
ראיתי בלוח דבר בעתו על איש צדיק שהיה מזהיר תמיד את המון העם לומר שבָט בקמ"ץ, ולא בפת"ח, וכפי שמנוקד בפסוק (זכריה א ז) 'בְּיוֹם עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לְעַשְׁתֵּי עָשָׂר חֹדֶשׁ הוּא חֹדֶשׁ שְׁבָט', ואכן זכה למות ביום זה.

[ס''ק]

בענין הרגילות לומר מַן בפת"ח,
ראיתי בלוח דבר בעתו על איש צדיק שהיה מזהיר תמיד את המון העם לומר שבָט בקמ"ץ, ולא בפת"ח, וכפי שמנוקד בפסוק (זכריה א ז) 'בְּיוֹם עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לְעַשְׁתֵּי עָשָׂר חֹדֶשׁ הוּא חֹדֶשׁ שְׁבָט', ואכן זכה למות ביום זה.

ואף אני מזהיר לומר "שבט" הש' בשוא נע, שכן הוא מנוקד בפסוק הנז'.

[בברכה המשולשת]

מן הוא שם עצם, כמו יָד תָּם מָר וכו' כמו שכבר הזכירו למעלה.
ולכן הניקוד הבסטיסי של המ' הוא קמץ, בין באתנח ובין במרכא, ויכול לפעמים להשתנות לפתח בסמיכות פנימית [דהיינו בתוך מילה או מקף].
היו שרצו להוכיח מזה שהאשכנזים היו הוגים בדורות עברו את הקמץ בדומה לפתח- אמנם הרי השיבוש הזה קיים גם בקמץ חטף (קטן) כמו ב"וכן למר" שהספרדים אומרים "וכן למור".

גם האשכנזים אמרו פעם מור ולא מר, יעויין במעשה הגאונים.