חולה שיש בו סכנה האם רשאי להחמיר על עצמו

[גאולה בקרוב]

ידוע הנידון לגבי "יהרג ואל יעבור", כשאנסו גוי, האם באופן שנפסק ש"יעבור ואל יהרג" מותר להחמיר על עצמו וליהרג, שהרמב"ם אוסר בתקיפות, ויש ראשונים שהתירו.
מה לגבי חולאים? האם במצב של פיקוח נפש באופן שמותר לו לעבור, כגון לאכול איסור, האם יכול להחמיר על עצמו ולמות?
אודה למקורות בענין.

[חיים]

נראה לי שהגר"י זילברשטיין הרחיב בעניין בספר שבת שבתון:

[בגולה]

עי' שו"ת אבני נזר, חו"מ סי' קצג:

נידון השאלה אם מותר לחולה לשתות לרפואה חלב טמא. וגם אם הרופאים אומרים שצריך אם מותר לחולה להחמיר על עצמו שלא לשתות:

יעו"ש חלק שני של התשובה, שהאריך בזה.

[מבקש חכמה]

בעניין מעשה בריב"א שמצויין גם בדברים שהביא חיים ראה גם דברי הרא"י אונטרמן ב"שבט מיהודה" שהרחיב.

[בגולה]

וז"ל האיסור והיתר הארוך, שער ס, סי' ח:

ואם החולה עצמו רוצה להחמיר עליו אחרי שיודע שצריך לכך עליו נאמר ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש ואל תהי צדיק הרבה ול"ד לדבר הנוגעת בכבוד השם יתברך שכתוב בסמ"ק שאדם יכול לוותר על נפשו. דהתם כתיב ביה ובכל נפשך וגם שואלין ממנו נפשו. ואפי' על השואל אמרו רז"ל ששופך דמו והרי אפילו ספק נפשות דוחה שבת וכ"ש יוה"כ:
באהבת השם אותנו וחפץ לזכותינו בתורה ובמצות לעולם הבא הזהרנו על בריאותינו להיות מקיימים לפניו בגוף חזק ובריא ולעובדו בעולם הזה ולזכותינו לעולם הבא שנאמר ושמרתם את חקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם:

[כהן]

כמדומני שבספר שערי העבודה שיצא ע"ש רבנו יונה מבואר שאפשר להחמיר ע"ע בזה

[גאולה בקרוב]

תודה רבה וישר כח לכל מי שכבר טרח לענות, ואודה למי שימשיך.

גם בשו"ת יחוה דעת ח"א סי' סא מובאים מקורות בענין.

[בברכה המשולשת]

יש על כך מאמר מקיף של הרב נ"מ גוטל שליט"א באחד מקבצי אור המזרח (נמצא באוצר).

[אוצר החכמה]

אני מתאר לעצמי שבמקורות שהביאו מדובר על כך אבל לכאורה הוא מפורש בשו"ע, שאפילו כשגוי אונסו ההיתר להחמיר על עצמו הוא רק כשהגוי מכוין להעבירו על דת ולא כשלהנאת עצמו עושה, וא"כ ק"ו לחולה, עיי"ש בסימן קנז סעיף א ובשך אות ב.

[הוגה]

החולה עצמו לא מצווה ב"ונשמרתם" ובעיקר ב"וחי בהם"?

[נוטר הכרמים]

בדרך אקראי מצאתי תשובה מקיפה בענין בשו"ת ציץ אליעזר חלק י סימן כה פרק יד:

פרק יד

א. אם מותר לו לחולה להחמיר על עצמו במקום פקו"נ =פקוח נפש= כדי לא לעבור על דברי קבלה או דברי סופרים או שלא לאכול ביוהכ"פ.

ב"ה, ב' לחדש מרחשון תשכ"ט. ירושלים עיה"ק תובב"א. אל הוד כבוד ידי"נ וידי"ע הרב הגאון המפורסם מעוז ומגדול וכו' כקש"ת מוהר"ר ישראל וועלץ שליט"א, ראב"ד בודפעסט. אחדשכתר"ה באהבה וכבוד כיאות וכראוי.

בזה אני בא לתרץ מה שהקשה לי כתר"ה על המובא בתוס' עירובין ד' מ"א ד"ה ביצה, בשם ר"ח וז"ל: בפי' ר"ח קבלה בידינו כי ר' עקיבא אותה שנה מסוכן היה והביאו לר"ע הרופאין לגמע ביצה מגולגלת באחרית היום ור' יהודה לא דקדק לפיכך סמך על מה שראה ולא ידע העיקר על מה עשה כך עכ"ל. והקשה מדוע בכאן לא החמיר ר"ע על עצמו שלא לאכול כשם שמצינו שהחמיר על עצמו שלא לאכול בלי נטילת ידים לעיל בד' כ"א ע"ב ואמר: מוטב אמות מיתת עצמי ולא אעבור על דברי חבירי. וכותבין התוס' שם דמחמיר על עצמו היה. ומדוע לא החמיר על עצמו גם בעובדא דא.

(א) והנה בהשקפה ראשונה נראה לי ליישב קושיתו בב' אופנים. (א) דבכאן הקיל על עצמו מפני שצירף גם דעת הסוברים דכשחל ט"ב בע"ש מתענה ואינו משלים, וזה שכותבים התוס' דר' יהודה לא דקדק, רצונם לומר שלא דקדק וחשב שזה היה עיקר טעמו של ר"ע שאכל מפני דס"ל דמתענה ואינו משלים, אלא עיקר טעמו שאכל היה מפני שמסוכן היה, אבל זה שפיר אפשר לומר שצירף לזה גם זאת מה שישנם מהחברים שסוברים דמתענה ואינו משלים דאילולא כן היה מחמיר על עצמו שלא לעבור, וזה מדויק בעובדא שכתוב שהביאו לו הביצה מגולגלת באחרית היום ומדוע לא קודם? אלא דלפני זה החמיר על עצמו, ורק באחרית היום הסכים לדעת הרופאים בהיות ואז ישנם כבר הסוברים בכלל דמתענה ואינו משלים. (ב) דבנטילת ידים החמיר על עצמו יותר בהיות והיא מדברי סופרים, וכל העובר על דברי סופרים חייב מיתה, ומשא"כ בתענית ט"ב דהוא מדברי קבלה ואינה צריכה חיזוק, וזהו שהדגיש ר"ע שם במעשה של נטילת ידים ואמר: מה אעשה שחייבים עליהן מיתה.

(ב) ולאחר העיון נראה לי לתרץ בדרך יותר בהירה שמצאתי סמוכים לה בדברי המפרשים. והוא, דבכאן מה שאכל כדת וכדין עשה והיה אסור לו לעשות אחרת בהיות ומסוכן היה, דאחרת היה עובר על דין התורה שאמרה וחי בהם ולא שימות בהם, והקושי שישנה היא על ההיא עובדא דנטילת ידים דאיך החמיר על עצמו במקום סכנה. ועל מדוכת זאת הקושי' ישבו המפרשים, והקשו ביותר לפי שיטת הרמב"ם שפוסק בפ"ה מיסוה"ת דכל מי שנאמר בו יעבור ואל יהרג ונהרג ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו, אלמא דאסור להחמיר אפילו באיסור דאוריי', ומצינו להתורת חיים על עירובין ד' כ"א שמתרץ דשאני הכא דספיקא הוה שהרי לסוף הביא לו מים. ובדרך זאת מתרץ גם המהר"ץ חיות על הש"ס שם דמכיון דהסכנה לא היתה גלויה דילמא יזדמן לו מים אחרים כאשר קרה לו באמת ולכן היה לו מותר להחמיר על עצמו. ובספר זרע אמת חאו"ח בחידושי ברכות סי' ה' כותב לתרץ דהי' הדור פרוץ בזה על כן מסר עצמו עיין שם, ובדרך זאת יש עוד לתרץ דשעת הגזירה היתה ולכן מסר נפשו. וכל זה לא שייך היה בעובדא האחרת שהיה מסוכן בט"ב שהסכנה היתה גלויה, ולא היו פרוצים בזה. ולא היתה אז שעת הגזירה ע"ז. והיה אסור לו להחמיר על עצמו ולהסתכן ולכן שפיר גמע הביצה המגולגלת שהביאו לו הרופאים. ויעוין עוד בפתח עינים להחיד"א ז"ל שכותב לתרץ שלכן אמר מוטב שאמות מיתת עצמי מפני שהיה יודע שדינו להריגה, וז"ש מוטב שאמות מיתת עצמי דייקא ולא יתעללו בי ולא אעבור על דברי חבירי ע"ש, וכן בספר בן יהוידע שמבאר שלא הי' מסתכן מחמת התענית של יום אחד אך היתה גוברת בו החולשה והיה מסתכן מחמת יסורין של מסרק הברזל עיין שם. וגם לתירוצים אלה אתי שפיר כי לא כן הי' העובדא במעשה שהי' מסוכן בט"ב מחמת אי האכילה.

(ג) אמנם ראיתי בהגהות הגריעב"ץ בעירובין שם שעל דברי התוס' שם שכותבים שמחמיר על עצמו היה, שבדין זה אם רשאי אדם להחמיר על עצמו בכיוצא בו מציין לעיין מ"ש בזה בספר לחם שמים פ"ק דברכות ובפנת אבן בוחן. ועיינתי בספרו לחם שמים שם וראיתי לו שכותב לחדש לומר דודאי היכא דשייכא חומרא שרי אפילו לאסתכוני עלה ומדת חסידות היא, אף על פי שאינה חובה על כל אדם, ומוכיח לה מהך עובדא דר"ע בבית האסורין שאמר מוטב ימות מיתת עצמו ואל יעבור על דברי חבריו. ובזה כותב ליישב מה שמתמיהים על הנמצא כתוב בתשו' רקנטי משם ריב"א ז"ל שהחמיר על עצמו בבעיא דספק נפשות לענין איסור אכילה ביוה"כ דבכרת, מפני, דאע"ג דקיי"ל ספק נפשות להקל, היינו מדינא, מ"מ אינה משנת חסידים וק"ו מנט"י =מנטילת ידים= שהיא של סופרים, אף כי יום הכיפורים איסור כרת עיין שם. וכ"כ בכזה בקצרה בספרו מגדל עוז באבן בוחן פ"א אות כ"ג. ורק מודגש שם שזה לא נאמר על כל אדם אלא על חסידים וחכמים גדולים עיין שם. וגם מצאתי חבר לו, והוא, הבעל שירי קרן בירושלמי פ"ט דסוטה (ד' מ"ד ע"ב) ד"ה אלא עון אותו העז בלבד. שמעמיד העובדא דאותו חסיד שהי' גונח בלבו שהיה ממש מסוכן, וזה שהחזיק עד ודאי לא היה עון גמור, אלא ממדת חסידות הו"ל לפרוש מזה וכדאר"ע מוטב שאמות מיתת עצמי ולא אעבור על דברי חברי, והא דפירשו חכמים ממנו נראה שלא ידעו שצריך לו לרפואה עיין שם. הרי דס"ל נמי להבעל שירי קרבן דמשום מדת חסידות יש לו לפרוש ולא לעבור אפילו במקום סכנה.

(ד) אבל כדברי היעב"ץ כן דברי השירי קרבן בזה תמוהים עד מאד ועומדים בניגוד לדברי גדולי המפרשים והפוסקים שסברי בבירור שאסור להחמיר במקום סכנה ובמקום שאין בזה משום קידוש השם, והעמידו העובדא דאותו חסיד דמיירי שלא היה מסוכן ממש, כאשר הבאתי מדבריהם בספרי שו"ת ציץ אליעזר ח"ז סי' כ"ד ובסי' כ"ה ע"ש. וכן בתו"ח שם. ולרבינו המאירי ז"ל היה כ"כ פשוט הדבר בעיניו שאין מקום לחומרא במקום פקו"נ עד שכותב בחידושיו לב"ק ד' פ', ומובא גם בשטמ"ק שם, לדייק מההיא עובדא דחסיד, דשמעינן מזה דאע"פ שבמקום פקו"נ הותרו האיסורין להתרפאות בהן, אבל דבר שנאסר מכח תקנה ומחשש פסידת אחרים ראוי להחמיר בו ביותר עיין שם, ואין לנו איפוא בזה אלא חידושו להיות ראוי להחמיר רק בדבר שנאסר מכח תקנה ומחשש פסידת אחרים בלבד, ולא יותר. (ויעוין באבן בוחן שם באות י' שמשם נראה שגם הוא מעמיד עובדא דר"ע בנט"י מפני שהשעה היתה צריכה לכך יעו"ש). יתר על כן מצאתי בספר תורת רפאל להגאון ר' רפאל שפירא ז"ל מוולוזין, שכותב דנראה ברור שהרב המאירי ז"ל ס"ל דאותו חסיד לא הי' חולה שיש בו סכנה, ומצינו לשון פקו"נ גם בדבר שאין בו סכנה רק צער וכו'. וכמו"כ כותב בדבריו להשיג בחזקה על דברי השירי קרבן ומעמיד העובדא דר"ע שמסר נפשו על נט"י מפני דבשעת הגזירה היתה, וס"ל להלכה בפשיטות דבמקום רפואה ודאי חובה להתרפאות ולא שייך בזה מדת חסידות ואדרבה הרי הוא כשופך דמים עיין שם ביתר אריכות. (ויעוין מ"ש בנוגע לדברי המאירי בשד"ח מערכת א' כללים אות קנ"ז עיין שם ואכ"מ). (ה) וההיא עובדא דריב"א שברקנטי שמזכירה בלחם שמים שם, כבר ביררתי אותה והבאתי מה שהעמידו אותה כמה מגדולי הפוסקים, וכתבתי גם להעמידה מה שנראה לדעתי בספרי שו"ת ציץ אליעזר חלק ח' סי' ט"ו פ"ג אותיות ו' ז', ובאופן שלא יהא סותר זה למה שבדרך כלל אסור להחמיר במקום סכנה כיעו"ש. וכעת מצאתי שנשאל על ההיא עובדא דריב"א בשו"ת רדב"ז ח"ג סי' תתפ"ה (בישנות תמ"ד) אם יפה עשה או לא. והשיב וז"ל: לגבי הדין אין ראוי ללמוד ממנו כלל דהא קיי"ל ספק ספיקא של פקוח נפש דוחה את השבת ואת יוה"כ ואפי' לחיי שעה חוששין כ"ש לספק שמא ימות שמא יחיה ואפי' לספק שבת אחרת, ואפי' לפי דעת האחרונים שאמרו דמי שהיה דינו יעבור ואל יהרג ונהרג ולא עבר הרי הוא במחיצת הצדיקים ושלא כדעת הרמב"ם ז"ל וכן הוא דעתי, מ"מ ה"מ במקום דאיכא קידוש השם שמסר עצמו על דתו ית'. אבל מי שהוא חולה שיש בו סכנה ואמדוהו לאכול יש לו לאכול ואפי' על הספק, וז"ל הר"ן ז"ל ביומא גבי חולה שיש בו סכנה ואמרו בקיאין לחלל עליו את השבת וכי מדת חסידות שימנע עצמו ואינו אלא שופך דמים ע"כ, לפיכך אין ראוי להחמיר ממנו כי אפשר דריב"א ז"ל הרגיש בעצמו דאפילו שיאכל ימות דלב יודע מדת /מרת/ נפשו, והיינו דקאמר ברי ושמא ברי עדיף כלומר הברי שלי עדיף משמא שלכם ולפיכך לא רצה לאכול, וכבר נשאלתי על כיוצא בזה פעם אחרת והעלתי דאין זו מדת חסידות עכ"ל. הרי שפתי הרדב"ז ברור מללו דאין ללמוד כלל למעשה מההיא עובדא דריב"א ז"ל ושבמקום שאין בדבר משום קדוש השם למסור עצמו על דתו ית' אלא הוא חולה שיש בו סכנה שאמדוהו לאכול, אסור לו להחמיר על עצמו ואין בזה כלל משום מדת חסידות אלא יש לו לאכול ואפילו על הספק. וקמו גם נצבו דברינו האמורים בזה. ואסיים בברכה ובהוקרה מרובה ידידו הדוש"ת באהבה רבה ונאמנה אליעזר יהודא וולדינברג. (ו) שוב ראיתי גם בספר שו"ת פרי השדה ח"ב סי' ס' שסלל דרכו לחלק הדברים בדרך שחילק הרדב"ז הנ"ל, והזכיר לבסוף גם להסתייע ממנו, וחשוב הסברו שם בזה שכותב להסביר, דהיכא שיש חולה ר"ל דאז אין במציאות לחיות נפשו רק ע"י שיעבור על איזה איסור אזי לא הוי בכלל קידוש השם שיחמיר ויסכן בעצמו, דאדרבא זהו מקרי קידוש השם טפי שמראים אנו אהבתו ית"ש אלינו שבחר בנו מכל העמים ונתן לנו תוה"ק ובכ"ז למען חיינו שנחיה לפניו התיר לנו לעבור בשום פעם על איזה מצוה, והיינו דוקא בחולי שסבת עבירת האיסור אינו בא מרצון ובחירה האנושית, משא"כ כשעכו"ם בן דעת אומר לו לעבור על איזה צוי ממצותיו ית"ש דאז הי' אפשר לקיים מצות הבורא וג"כ להשאר בחיים לולא רוע בחירתו של העכו"ם האנס אותו בכה"ג הוי הקידוש השם להיפך שאנחנו מראים גודל אהבתנו אליו ית"ש ומקיימים בעצמנו כי עליך הורגנו כל היום. בכזה כותב הפרי השדה להסביר שם לדעת הפוסקים דרשאי למסור נפשו אפילו במקום שאמרו שיעבור ואל יהרג, וכדי שלא תקשה עליהם מההיא דיומא ד' פ"ה עיין שם. ולפי"ז בולט ג"כ חילוק ניכר בב' העובדות דר"ע, דבההיא דנט"י שהסיכון בא לו ע"י בעל בחירה ששפך לו המים ולכן מסר א"ע וחרף נפשו למות, ומשא"כ בהעובדא דט"ב שהסתכן ביד"ש =בידי שמים= ולכן גמע הביצה המגולגלת [וראיתי מ"ש בנוגע לרופאים ורפואות בתשובה הנדפסת באבני נזר סוף חחו"מ מאבי המחבר ז"ל עיין שם. לעומת זה ראיתי גם מ"ש בזה בשו"ת שמש צדקה חיו"ד סי' כ"ט עיין שם ואכמ"ל].

וכדאי לצטט לבסוף ממכתב הנדפס בספר שם משמואל בסוף ספר חלק המועדים מ"ש הגהמ"ח אל חתנו שהי' חולה בנוגע לצום יוהכ"פ. וכה דבריו: הנני להזהירך מאד לבל תצדק הרבה בדבר הצום, וכפי אשר יאמר לך הד"ר כן תשמור לעשות, אם יאמרו שדי פחות מכשיעור, היינו פחות מחצי ביצה בתוך שמונה מינוט /רגעים/. אך באם יאמרו שגם זה לא יספיק, חלילה לך להחמיר. כי מי שצוה לצום ביום הכפורים הוא ציוה לשמוע לרופא ושלא לצום, ואל תחשוב שאין להתיר אלא לחולה שיש בו סכנה לשעתו, חלילה אלא אפילו לספק ספיקא, כי אין הולכים בפקוח נפש אחר הרוב, ואפילו לזמן מרובה שאין האדם יכול להחמיר. וכן אמרו ז"ל (יומא פ"ג) אפילו החולה אומר אין צריך והרופא אומר צריך שומעין לרופא, ואפילו החולה הוא חכם בטבעיות ויודע לשער בשל אחרים, ואפילו הוא עצמו מומחה, אין שומעין לו. ובטח זכור תזכור מה שכבר שמעת ממני הרבה פעמים, שעיקר היהדות להיות האדם בטל לדעת התורה וחכמי' ואפילו שיאמרו לך על שמאל שהוא ימין, וזה שאדם מבטל דעתו לדעת התורה וכוף אזניך לשמוע לדברי חכמים, הוא שוה יותר מהכל. ועל כן אין לך להצטער אם לא תצום ביוהכ"פ, כי במה שתשמע לדעת חכמי התורה שציוו שלא לצום, אם הרופא ציוה שלא לצום, הוא שוה יותר מעיקר הצום עכ"ל.

(ז) ידידי הגר"י וועלץ שליט"א חזר והביא לי דברי הגרש"ק ז"ל בספרו שו"ת האלף לך שלמה חאו"ח סי' שנ"א שכותב שהעלה שבחשש ספק סכנה מותר לאדם להחמיר על עצמו ולהתענות בדאורייתא כגון ביוה"כ ולאדם חשוב ראוי להחמיר על עצמו. ועיינתי בגוף דברי הספר וראיתי שמדגיש בדבריו לכתוב שדבריו אמורים דוקא בדאורייתא אבל בדרבנן אסור להחמיר על עצמו בחשש ספק סכנה, ומשום כך העלה בנדונו שם לגבי תענית ט"ב שאסור להחמיר בחשש ספק סכנה כיעו"ש. וא"כ הרי אפילו להגרש"ק ז"ל שפיר העלינו בישוב הקושי' מדוע שר"ע לא החמיר על עצמו ובתענית ט"ב. וכשמעיינים היטב בדברי הגרש"ק שם רואים שנזהר בלשונו ואינו כותב להתיר אפילו לגבי יוה"כ בספק סכנה ממש, אלא מדגיש לכתוב בלשון בחשש ספק סכנה. ואפי' בכה"ג כבר ביררנו הן בספרנו צ"א ח"ח שם והן בדברינו כאן שלא כן דעת הפוס' להלכה. ואני רואה כעת בספר מטה אפרים סי' תרי"ח שבסעיף ז' קבע לכאורה לפסוק דבמי שהוא מסוכן ביותר שהוא קרוב למיתה והוא רוצה להחמיר על עצמו שלא לאכול כשהרופאים אומרים שאם לא יאכל ודאי ימות ואם יאכל שמא יחיה, שמותר לו לעשות כזאת. והוא עפ"י הריב"א שהזכרנו. אך באלף המטה שם בסק"ה חזר ונשאר בזה בצ"ע ומסיק דמ"מ אפשר דאם יש ספק גם על חיי שעה רשאי להחמיר, וגם בזה נשאר בצ"ע כיעו"ש. ולא עוד אלא דבמטה אפרים שם להלן בסעי' ט"ו חזר ופסק בפשיטות ובסתמיות לאיסורא וז"ל: במקום שהדין נותן שהחולה מותר לאכול והוא אינו רוצה חסידות של שטות הוא וע"ז נאמר אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש ואל תהי צדיק הרבה ולכן אין לשמוע לו ומאכילין אותו בע"כ עכ"ל. ובאלף למטה שם סקי"א ציין כמקור לפסקו לדברי רדב"ז ואו"ה כיעו"ש. ויעוין מ"ש בזה גם בשו"ת דברי מלכיאל ח"ה סי' ל"ה עיין שם. ואין להאריך בכאן יותר מזה. [ואגב אעיר בזה דמה שמעתיק בשו"ת דברי מלכיאל שם מלשון רש"י ביומא ד' פ"ג ע"א ד"ה מאכילין שכתוב כשאין היתר כדי צרכו. דבלשון רש"י שלפנינו כתוב בלשון אם אין לנו דברים מותרים כדי צרכו כיעו"ש. ויש בשינוי לשון זה בכדי לשנות את ההלכה בזה, וכדראיתי באמת בספר תבואות השדה ח"ה שער ברכת המועדים אות כ"ח שעומד בזה על הדקדוק בדברי רש"י, וכותב ללמוד מזה הלכה אחת שמסתפק בזה למעשה וז"ל שם: נסתפקתי האיך הדין אם להחולה יש לו דבר איסור חמור ולאחר יש לו היתר או איסור קל אם מחויב ליתן מהיתר או מאיסור קל שלו לחולה, או דלמא כיון דלחולה מותרים כל האיסורים היכא שאין לו היתר א"כ אף על גב שיש לאחרים היתר אין מחויבים ליתן לו דהא מכיון שיש לו איזה דבר לאכול תו לא הוי פקוח נפש, והנה ברש"י ד"ה מאכילין כתב וז"ל אם אין לנו דברים מותרים וכו' ויש לפנינו שני מיני איסורים, מדנקט הכל רק על אחרים משמע דזהו מיירי בגוונא שהחולה אין לו שום דבר וא"כ ע"כ מוטל על אחרים ליתן לו משום פקו"נ אז יש לדון איזהו קל ואיזהו חמור, משא"כ אם יש להחולה איזה דבר אפילו איסור אין אחרים מחויבים ליתן לו משלהם כלום כיון דיש לו איזהו דבר עכ"פ תו לא הוי פקו"נ ועיין בתוס' ב"ק ס"א ע"ב ד"ה מהו להציל עצמו דמיבעי' ליה אי מחויב לשלם כשהציל עצמו בממון חבירו כיון שהיה פקוח נפש, עכ"פ יהיה איך שיהיה מכיון שיש להחולה איזה דבר אפילו איסור תו לא הוי פקוח נפש לגביה ואין האחרים מחויבים ליתן לו כלום, ומשו"ה נקט רש"י דברייתא מאכילין הקל מיירי רק באופן שהכל נותנים לו אחרים שאין לו משלו כלום דאז ודאי מחויבים ליתן לו להצילו משום פקוח נפש ובכה"ג ס"ל דמחויבים ליתן לו הקל עכ"ל. הרי שמשינוי הלשון בזה, ממה שכתוב ברש"י לשון על אחרים ולא על עצמו של החולה כתב הגאון בעל תבואות השדה ללמוד מזה דין מחודש. ומעניין הדבר שלעצם דין מחודש זה מצינו לו להגאון בעל דברי מלכיאל במקו"א בתשובותיו שהסכים לו ג"כ למעשה וכדציינתי לדבריו בספרי שו"ת ציץ אליעזר ח"ח סי' ט"ו פי"א אות ז' יעו"ש].

(ח) וזה אשר הוסיף לכתוב לי ידידי הגר"י וועלץ שליט"א בענין הנ"ל. בס"ד יום ב' י"ג חשון תשכ"ט עיה"ק ירושלת"ו. רוב שלו' וברכה למע"כ ידידנו הדגול הנכבד והנעלה הרב הגאון המובהק והמפורסם בשערים המצוינים בחיבוריו הנחמדים וכו' כש"ת מהרא"י וולדינברג שליט"א, אב בית הדין הרבני בירושלת"ו. אחדשהדר"ג באהבה ובידידות נאמנה. ברגשות של תודה והוקרה קבלתי תשובתו הנכבדה בדבר קושיתי שהערותי ע"ד התוס' עירובין ריש מ"א. וכו' ותי' מעכ"ה בהש"ר וכו'. ואעתיק מש"כ בס' דרכי שלום לקוטים מהגה"ק ר"ש רוקח זי"ע מבעלזא אות קכ"ג וז"ל: הרה"ק הרר"ש ז"ל הי' בלובלין וקרא הרבי זי"ע בט' באב את ר"ש וציוה עליו לאכול ולשתות תיכף עוד בבית הרבי, וכן עשה, ובבואו לביתו נחלה ונסתכן מאד ובבוא יום הקדוש יוה"כ שאל את הרופא מלבוב אם להתענות, השיבו אם לא התענה ב' חדשים מקודם יוכל להתענות, והבין דברי הרבי מלובלין זי"ע ע"כ - ועפי"ז מיושב קושיתי הנז"ל כי מה שאכל ר"ע בט"ב כנ"ל הי' משום שאם יתענה בט"ב לא יוכל להתענות ביוה"כ כנ"ל וא"ש נכון. והנני דושת"ה מכבדו ומוקירו כרום ערכו חותם בידידות נאמנה וביקרא דאורייתא ישראל וועלץ.

ויעו"ש עוד שמשיב על דברי הגר"י וועלץ.

[בברכה המשולשת]

לגבי מה שהביא הצי"א מהשם משמואל, ידוע שסבו האגודת אזוב פסק בארוכה הפוך- שמותר לחולה להחמיר על עצמו.

[אוהב אוצר]

איני ת"ח כשאר החברים שכאן, אבל כמדומה לי שבמקרה הנדון דידן, [אני מדגיש] זה רמב"ם מפורש שאסור להחמיר.

[עושה חדשות]

בס' מהרי"ל כ' אמר מהר"י סג"ל יותר מצוה שנותנין ליולדת לאכול ביום ראשון ממה שתתענה, ומצוה לומר לה אכלי כי אין דבר עומד בפני פ"נ, וכן לחולה, עי"ש, ויל"ע אם כוונתו יותר ממה שתתענה אם היתה בריאה, וכמכתב ה'שם-משמואל' הנ"ל ד"במה שתשמע וכו' שלא לצום וכו' הוא שווה יותר מעיקר הצום", או יותר משתתענה עתה שהיא בסכנה, ואז משמע כאגודת אזוב הנדפס באבנ"ז חו"מ שם דמ"מ מותר להחמיר ולהתענות.

[בברכה המשולשת]

בס' מהרי"ל כ' אמר מהר"י סג"ל יותר מצוה שנותנין ליולדת לאכול ביום ראשון ממה שתתענה, ומצוה לומר לה אכלי כי אין דבר עומד בפני פ"נ, וכן לחולה, עי"ש, ויל"ע אם כוונתו יותר ממה שתתענה אם היתה בריאה, וכמכתב ה'שם-משמואל' הנ"ל ד"במה שתשמע וכו' שלא לצום וכו' הוא שווה יותר מעיקר הצום", או יותר משתתענה עתה שהיא בסכנה, ואז משמע כאגודת אזוב הנדפס באבנ"ז חו"מ שם דמ"מ מותר להחמיר ולהתענות.

תפוס לשון אחרון

[לבי במערב]

האם מי ש"מחמיר בפיקוח נפש" עדיין יש בזה חילוק בינו לבין הוראה לאחרים?

[חיים שאול]

בפאר הדור (ח"ג כמדומני) מסופר על החזו"א ששנה אחת שחלה במעיו ולא הרשו לו הרופאים לצום, אמר בתחילת יוה"כ - היום נסמוך על הרמב"ן (לא דייקתי בלשון)