רשימה שכתבתי היום לעצמי, ומיגו דזכי וכו'.
ריחיים שטוחנות מןהפציע ויצא לאור ספר חדש מתורת רבינו בעל הדרכי שמואל' זצוק"ל, 'שיחות ליל שבת קודש' / שמות ויקרא כולל עניני ארבע פרשיות. טרם עיוני בספר קראתי בשום לב את ההקדמה מלאת התוכן של 'תלמידיו כבניו', והנה צדו עיניי את הפתיחה להקדמה, קטע לא ארוך מדברי הזוה"ק פר' ויחי (ריז א). אז הנה 'תפסו' לי את ה'ציטוט' הזה. לפני שבועיים – בשבת קודש - מצאתי את הקטע הזה באקראי, והעתקתיו למשמרת עבור המאמר הבא. הרי הוא לפניכם.
"סליק רבי אבא ידוי על רישיה ובכה ואמר ר"ש ריחייא דטחנין מניה מנא טבא כל יומא ולקטין ליה כמה דכתיב הממעיט אסף עשרה חמרים והשתא ריחייא ומנא אסתלקו ולא אשתאר בעלמא מיניה, בר כמה דכתיב קח צנצנת אחת ותן שמה מלא העומר מן והנח אותו לפני יי' למשמרת, ואלו באתגלייא לא כתיב אלא למשמרת לאצנעותא השתא מאן יכיל לגלאה רזין ומאן ינדע לון".
אכן זוהי ההרגשה המלפפת אותנו בכל עת, איה הן אותם ריחיים שטוחנות מן טוב כל יום. מפורסם שר' חיים עוזר אמר את ההגדרה הזאת על החפץ חיים לאחר פטירתו, שהוא היה 'צנצנת המן' במן היה ניתן לטעום את כל הטעמים שבעולם, כל אחד היה טועם לפי מושגיו ורצונותיו, וגם בספרי הח"ח ניתן לטעום את כל הטעמים שבעולם. הלמדן מוצא את סיפוקו ב'ליקוטי הלכות', בבאר מים חיים, וב'ביאור הלכה', כל איש ישראל מוצא 'משנה ברורה' והלכה ברורה במקום אחד, ומתחזק בהתעוררות ובמוסרים שבעשרות הספרים, והנידח והחייל בצבא הרוסי מאמץ את ה'נדחי ישראל' וה'מחנה ישראל' אל חיקו ללחם חוקו.
החפץ חיים, בזמנו, התבטא על הסבא מסלבודקה ואמר, "אני מחבר ספרים ואילו הוא בורא אנשים", ונקט כדוגמא את ר' אברהם גרודז'ינסקי זצוק"ל.
הימים נוקפים, שבועות וחודשים חולפים, ואיננו פוסקים להתוודע לעוד ולעוד יהודים יקרים שחשים כי הינם חבים לר' שמואל את עולמם הרוחני.
רבינו זצוק"ל לא עסק בכתיבת ספרים, הוא השקיע מעל ומעבר ב'לבנות' אנשים מן המסד עד הטפחות. מה שמפעים כאן זה לא הריבוי הכמותי של האנשים, כמו הפסיפס הרב-גווני ממנו עשויה הקשת הרחבה הזו. תלמידי חכמים מובהקים, בעלי תלמוד ומורי הוראה, יגיעי תורה ועמלי כפים. לא היה לרבינו חותם ותבנית 'כזה ראה וקדש' שתבע והטביע אותו בתלמידיו. מכל אחד ציפה להוציא את אישיותו – ממנו עצמו. מושלמת יותר, מנוצלת יותר, וממומשת יותר.
בפני כל אחד הציב סולם אחר המוצב על קרקעית מצבו וכשרונותיו היחודיים והבלעדיים כפי שקלט ואבחן בפגישתו הראשונה עמו. רבים חשו כי הוא מכירם לעומק יותר מאשר הם עצמם. הכרתו העמוקה היתה משופעת וגדושה במידה של עין טובה מהולה באופטימיות אדירה ובאימון רב. הוא ציפה מכל אחד להרבה, וטרח להחדיר לו זאת בכל הזדמנות.
מכל אחד דרש משהו אחר. מאחד, הבנה והתעמקות, מחבירו, ידיעות ובקיאות. מהשלישי, לעבד את מידותיו. מהרביעי, להשקיע בעבודת הלב. אולם אם נרצה להכליל ולתמצת את התביעות נוכל להגדיר, הוא לא נתן לך מנוחה אם אינך עושה די למצות את עצמך ואת כוחותיך.
אגב, פעם התבטא כי בלימוד ה'עיון' אדם מוציא לפועל את כל כוחות נפשו, במקביל, מה שאין כן בלימוד מהיר ובקיאותי. לדבריו, את לימוד העיון יש ליתן בראש מעייניו, ואילו ללימוד הבקיאות יש 'לגנוב' זמנים.
גם באופן רשמי, היה ברור לכל תלמידי הישיבה כי אין להקיש, ולכל בחור יש יעוד אחר. פעם התבטא בחריפות על בחור, כי איננו מצפה ממנו כי יצא תלמיד חכם, אך הוא משקיע בו שיצא בלעב'ת שלא שונא אברכים. על אחר אמר כי הוא מחזיק אותו בישיבה בשביל התפילות וה'מוסר' עליהם הלה היה מקפיד ביותר.
וכך זכה לשמש דוגמא ומופת ל'חכם הרזים', כפי הסברו של הרמב"ן במלחמות (ברכות מד, א מדפי הרי"ף), וז"ל,
אבל הוא מיסודי חכמה שרמז להם שראוי לברך ברכה זו על חכם גדול שנכללו בו כל הדעות כענין שאמר הכתוב ביהושע בן נון איש אשר רוח בו ודרשו בספרי שיכול להלך כנגד רוחו של כל אחד ואחד שאין ברכת חכם הרזים אלא מן הטעם המפורש בגמרא לפי שאין דעותיהם דומות והקב"ה יודע רזי עולם ותעלומות סתרי כל חי והוא שאמר משה אלהי הרוחות כמדרש חכמים לפיכך אמר להם שראוי לברך ברכה זו על חכם גדול שהוא כללי בכל הדעות ובכל החכמות והוא שיהיה המברך כמותו חכם גדול מכיר בהן ובמראה פרצופותיהן שיש בהם מדות הללו.
קשה למצוא רב שמצא מסילות והתנחל כל כך בליבות תלמידיו לטוב ולמוטב. כמעט שלא היה בחור בישיבה שיכול היה להשאר אדיש וחסר עמדה לגביו, או שהעריץ ונמשך אחריו לדבקה בו, או להיפך. לא בכדי אמר מו"ר הגרמ"י ליפקוביץ זצוק"ל, כי בדורינו 'רב ותלמיד' ניתן לראות אצל ר' שמואל.... (שמעתי מכמה שבדידם הוה עובדה לפני עשרות בשנים).
היה לו מרחב של שפות בהם יכול היה לשוחח עם תלמידים ואנשים, ותמיד היתה מתלווה לזה 'זיסקייט' של חריפות של הבנה עם טוב לב. בניגוד למה שניתן לחשוב כי היה קנאי ומצומצם באופקי מחשבתו, ככל שזה נגע בפן האישי והאנושי, יכולת ההכלה שלו היתה מופלאה ונדירה, כאשר יעידון רבים.
'
הממעיט אסף עשרה חמרים' אל צקלונו, אל תוכו, אל נשמתו. לעולם לא ימוש.
----
ועוד הרגשה ביחס ל'מן'.
כאשר אני מנסה לדמיין לעצמי את 'אוכלי המן', שיכלו לכוין במחשבתם בעת אכילתו ולטעום בו בכל הטעמים שבעולם, חולפת בי מחשבה, האם אמנם הם הפעילו את המנגנון הנפלא הזה, וכל בוקר מחדש אכלו מטעמים ומעדנים אחרים, או שמא לא, טעמו היה שווה בכל יום כמות שהוא בטבעו – 'כטעם לשד השמן', כפי שאכן משתמע בפשטא דקרא...
הזדמנתי פעם לביתו של עשיר מופלג המתגורר בגאולה, ועל שולחנו בשבתות סועדים רבים מתלמידי הישיבות. 'כסעודת שלמה בשעתו' ממש, מעדני מלכים ותפנוקי מעדנים, מבחר וכמויות שלא מעלמא הדין. האורחים נבוכים אל מול השפע הגדול, וחוככים בדעתם במה להתמקד ועל מה לוותר... רובם נוטלים מכל דבר קצת... כדי שלא לפספס.
העתקתי את מבטי לכיוונו של בעל הבית שמן הסתם עם השנים קנה לו איזה 'הבנה' וטעם במה שמוגש בביתו תמידין כסדרן. והנה 'כל העולם כולו ניזון בזכות חנינא בני, וחנינא בני די לו בקב חרובים משבת לשבת'. לכולם – שלא חיסר בעולמו דבר', ולעצמו, הגעפליטע פיש שהכינו לו במטבח עם ה'זופ' וה'שטיקל 'קוגל'.
תהיתי האם יש כאן הנהגת סגפנות ופרישות. על פניו המדושנות והמעונגות של בעל הבית לא היה נראה כך. כאשר נסיתי להגדיר לעצמי מה ההבדל בין בעל הבית לאורחים יצאה לי ההגדרה הבאה. כולם אורחים פה, התפריט העשיר הנדיר המוצע לפניהם אינו שלהם, ולכן הינם מנסים ליטול כמה שיותר, 'כבי הילולא דמיא חטוף ואכול'. העשיר – הכל שלו, הפת מונחת בסלו בכל עת, ומה הלחץ לחלק את ההנאה בין הרבה מאכלים?
כמדומה שזה מה שהיה במן, די היה בהרגשה שאין מחסור, ובכל רגע נתון אפשר לטעום את כל הטעמים שבעולם. אם צריך באמת לטעום, זה לא שלך, וזה לא קבוע, אלא אתה אורח לרגע.
זה מה שחשנו אצל רבינו. הרי לא היתה קריאה אשר שגבה ממנו. כל התורה היתה פרוסה בפניו, נגלה ונסתר, על כל מכמניה. אולם מעולם לא היה נראה כי כדי להתענג בתלמודו הוא מוכרח לתבל את שיעוריו בכל העשירות הזאת ולטייל במרחבים האדירים של תלמודו. הדיוק בלשון הגמ', ה'קנייטש' המקומי ברשב"א מילא את כל הרמ"ח ושס"ה, ולא נותר בו צורך להביא ממרחק לחמו.
כך גם היה בשיחותיו, היה חוזר ושונה שוב ושוב, את הדברים שתפסו וקנו שביתה בלבבו ובעבודתו, ולא התעייף מעולם.
כמה מתאים עליו מה ששמעתי מהמשגיח ר' דן סגל שליט"א שאמר בשם ר' שמואל רוזובסקי זצוק"ל, שביאר את דברי הגמרא בשבת (פח, ב), "ואמר רבי יהושע בן לוי: מאי דכתיב לחיו כערוגת הבשם כל דבור ודבור שיצא מפי הקדוש ברוך הוא נתמלא כל העולם כולו בשמים. וכיון שמדיבור ראשון נתמלא, דיבור שני להיכן הלך? הוציא הקדוש ברוך הוא הרוח מאוצרותיו, והיה מעביר ראשון ראשון, שנאמר שפתותיו שושנים נוטפות מור עבר, אל תקרי שושנים אלא ששונים". למה להעביר את הדיבור הקודם?
אלא שלמרות הריבוי העצום של דיבורי התורה שהיו בסיני, 'כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש', בכוחו של כל דיבור בודד למלאות את חללו של כל העולם בבשמים ללא שום שיור!!
וזה היה רבינו, כל דיבור של תורה מילא את רוחו ואת אוצרותיו ללא שיור. וכך גם כל תפילה, כל מעשה חסד והטבה, וכל צרה ומצוקה של תלמיד...
----
'ראשו מגיע השמימה', למעלה למעלה מהשגתנו הדלה, ועם זאת 'מוצב ארצה'. היה נכנס ראשו ורובו ושולחנו בתוך הבעיות של אחרים, בנבכי הגשמיות והעפרוריות, אך תדיר היה נראה לנו כי היא לא דבקה בו. כאן היתה ההרגשה שהוא מעל. כמה שהיה חי עמנו בעולמנו הילדותי כבחורים צעירים, יורד אל רמתנו ואל שיחנו, כביכול, אך היה כ'
נשר בין תרנגולים' כהגדרתו הנפלאה של ר' י. ב. פרידמן, ממש כך.
בכלל היה מרומם מכל אבק של עפר, נמיכות ושפלות. כמדומה שהמפתח לכך הוא לשונו הזהב של מהרח"ו ז"ל בספר שערי קדושה בביאור שרשי המידות וזל"ק
"יסוד העפר ממנו מדת העצבות בכל פרטיו, ותולדותיה אחת, והוא העצלות לקיים התורה והמצות מפני עצבונו על השגת קניני הבלי העולם הזה, או על היסורין הבאים עליו ואינו שמח בחלקו בשום דבר, גם עינו לא תשבע עושר".
רבת שבעה נפשו עונג ותתדשן נשמתו בנאות דשא בבוסתני הפרד"ס הגדולים. בכל המצבים והרפתקאי דעדו עליו היה שמח בחלקו הטוב ובנחלתו ששפרה עליו, ובהיכלו כולו אומר כבוד, נופת צופים וכל טעם.