פורום אוצר החכמה

סגי נהור כתב:אני מתכבד להשיב את האשכול מן הטפל אל העיקר...

מצורף המאמר ניתנה תורה ונתחדשה הלכה.
מאמר חדש שרואה אור בימים אלה על דרכו של הרבי זי"ע ב'לומדות', עם עשרות דוגמאות.

מצטרף למאמרים שריכזתי בעבר בהודעה זו.

יפה. ישר כח.

אף שנקודה זו (המכונה כאן "היקף הדין", דיני התורה ויחסם לעולם) בולטת בתורתו של הרבי, כמדומה שלא עמדו עליה עד כה במאמרים השונים העוסקים בתורתו. ויש במאמר זה מן החידוש.

אגב יש לציין שדברי ה'צפנת פענח' להרגוצובי שצוטטו שם, הביא אותם הרבי בתוך 'מאמר חסידות', וזה דבר נדיר מאוד שבתוך 'מאמר חסידות' יצטטו ספר בן דורנו (כמעט) שאינו ספר חסידי כלל ועיקר, ומלמד על גודל ההערכה שחשו לו.

נחומצ'ה כתב:קראתי קצת על הנה"ח ר' מאיר זאינץ ז"ל מברזיל, שנלב"ע לאחרונה.
בין הדברים מסופר, שלפני הווארט שלו עם בת לחסידי סאטמאר,
הרבי אמר לו: תדע, שאי"צ מנין ל'ווארט', אך הצ"צ פוסק שצריך מנין.

מישהו יכול להוסיף פרטים על הצ"צ הנ"ל, האם זה מעין קידושין?

[באגב ממש, ה'ווארט' התקייים אצל ר' יואלי'ש זצ"ל, והנ"ל הבחין שיש רק ששה אנשים בחדר,
ואמר כמסל"ת לר' יואליש את אשר אמר לו הרבי. ור' יואליש קרא לעוד אנשים.
השווער שלו, כמעט רצה לבטל השידוך באותו רגע של תעוזה, אך ר' יואליש החזיקו בידיו
ואמר לחתן המאושר: טוב מאד, חסיד צריך לשמוע לרבי שלו..]

למילוי פרטי המעשה..
ה'שווער' הזה לא הי' סתם 'חסיד סאטמאר' בלבד...
זה הי' ר' שלמה בראווער ז"ל, מי שהי' מן ראשוני גדולי תומכיו של הרבי מסאטמאר בראשית שנותיו באמעריקא...
דירתו המפורסם של הרבי, 500 בעדפארד, הי' זה ר' שלמה הנ"ל שרכש הבית עבור הרבי...

לבי אומר לי שהסיפור לא היה, או שאינו מדוייק.

בכלל, כמדומה שהסיפור התפרסם לראשונה כ-50 שנה בערך לאחר התרחשותו, ולרוב סיפורים כאלה לא כל כך מדוייקים בלשון המעטה, שכן על המספר עברו הרבה הרפתקאות בינתיים... אלא אם כן רשם זאת בשעתו או שמדובר באיזה פרט הקרוב ללבו במיוחד וכדומה.

מאמר על שיטתו המיוחדת של הרבי בביאוריו לפרקי אבות, לקראת יו"ד

דרומי כתב:לבי אומר לי שהסיפור לא היה, או שאינו מדוייק.

בכלל, כמדומה שהסיפור התפרסם לראשונה כ-50 שנה בערך לאחר התרחשותו, ולרוב סיפורים כאלה לא כל כך מדוייקים בלשון המעטה, שכן על המספר עברו הרבה הרפתקאות בינתיים... אלא אם כן רשם זאת בשעתו או שמדובר באיזה פרט הקרוב ללבו במיוחד וכדומה.

רשם זאת בשעתו.

https://online.fliphtml5.com/mtjtk/cbeb/.

אכן, באותם שנים היה הולך בימי החול עם מגבעת אפורה וחליפה קצרה ובשבת היה מחליף למגבעת שחורה ובגד ארוך ממשי. ובאמת לא רק בשבת, אלא גם באירועים רשמיים.

לאחר שעלה לנשיאות כבר לא הלך עם מגבעת אפורה, ואז היתה לו מגבעת אחת ללא הבדל בין שבת לחול. ורק בסרטוק היה הבדל, שבימי חול היה צמר פשוט ובשבת היה משי.

לפני כ-60 שנים היה נדיב הקשור עם חב"ד ושמו היה: ר' יהודה לייב שלייפר. היה מכונה בשם: לואיס שלייפר.
היתה לו בת יחידה שהתגוררה בפלורידה בשם: גולדה, היתה נשואה לר' יוסף וולף.
(למשפחת הנדיבים לבית קרעמער היה קשר משפחתי עם שלייפר).
מאוד מאוד אודה למי מן החברים שיכול להוסיף פרטים נוספים שיוכלו לקדם אותי לעבר יצירת קשר יוצאי חלציו של מר שלייפר.

בחיפוש בגוגל מצאתי את הסיפור הזה, אולי יקדם...

"הניתוח הצליח!", בישר הרופא לגברת גולדה וולף, שישבה בחדר ההמתנה בפנים דאוגות. היא הרימה את עיניה מספר התהילים, ואנחת רווחה בקעה מפיה. "בעוד כמה ימים יוכל לשוב לביתו", חתם הרופא בדברי עידוד. "מובן", הוסיף, "שעליו לנוח ולהקפיד על חזרה הדרגתית לפעילות".

זה היה בשנת תש"ט. בני הזוג שבו לביתם, בפלורידה שבארצות-הברית, בתחושת הקלה. ר' יוסף וולף קיווה להחלים במהירות מהניתוח בכיס המרה ולחזור לשגרת חייו. אלא שבחלוף הימים הרגיש שהכאבים אינם פוחתים, ואף גוברים מיום ליום.

המצב החמיר, עד שלא היה מסוגל לשבת או לשכב. אזור הניתוח התנפח מאוד. ר' יוסף הובהל שנית למרכז הרפואי, ושם אובחן זיהום חמור בגופו. חומו עלה, והוא התענה בייסורים קשים.

הרופאים השתמשו בתרופות החזקות ביותר כדי לגבור על הזיהום, אך לא הצליחו למגר אותו. הם עשו כל שביכולתם להצלת חייו של החולה – אך מצבו הידרדר והלך, עד שהרופאים איבדו תקווה. הם הודיעו לאשתו בעצב כי כשלו הסיכויים להציל את חיי בעלה, וכי נותרו לו שעות יחידות לחיות.

בני המשפחה הדאוגים לא ידעו את נפשם. איך ניתוח שהוכתר בהצלחה הסתבך כל-כך! חותנו של ר' יוסף, ר' יהודה-לייב שלייפר, חייג ללשכתו של הרבי הריי"צ מליובאוויטש, רבי יוסף-יצחק שניאורסון, בברוקלין. בקול שבור ביקש ברכה לרפואתו של חתנו.

למרבה שמחתו בירך הרבי את החולה ברפואה שלמה, אך ביקש דבר אחד: להוסיף לשמו של החולה את השם 'זליג', ושייקרא שמו מעתה יוסף-זליג. המשפחה מיהרה למלא את הבקשה, ובקריאת התורה נוסף לו השם הזה.

ההטבה הייתה מיָדית ופלאית. מצבו של החולה השתפר, חומו ירד, והוא החל לתקשר עם הסובבים אותו. למחרת כבר ישב על כיסא, ובתוך שלושה ימים שוּלח לביתו, צועד על רגליו. הרופאים הביטו משתאים במקרה הנדיר, והצהירו כי מבחינתם זה נס רפואי.

ר' יוסף-זליג התאושש ושב לשגרת חייו. בחלוף חודש, כשהוא כבר בריא לחלוטין, ביקש לבקר רופא שנמנה עם הצוות שטיפל בו בימים הקשים. הלה ליווה את הטיפול בשעה שר' יוסף-זליג היה שרוי במצב קשה, אך עזב את פלורידה בטרם התאושש החולה ושב לאיתנו.

ר' יוסף-זליג התקשר למשרדו של הרופא וקבע לעצמו תור. כשראה הרופא את שמו ברשימת הממתינים לתורם הגיב באוזני מזכירתו: "מעניין מיהו יוסף וולף זה. יש לאיש שם זהה לאדם שטיפלתי בו, שבוודאי איננו בין החיים, על-פי מצבו בביקורי האחרון אצלו".

לשונו של הרופא נעתקה מפיו כאשר לתוך מרפאתו לא פסע אלא ר' יוסף-זליג וולף, החולה האנוש. "זה נס", הגיב הרופא בהתרגשות, "אין הגדרה אחרת לתאר זאת".

הזמן חלף. ר' יוסף-זליג כמעט שכח את התלאות שעבר. הניתוח, ההחרפה במצבו, סכנת הנפשות שבה היה שרוי – כל אלו היו לזיכרון רחוק.

יום אחד נזדמן לבית הקברות המקומי, לאזכרה לאחד מקרובי משפחתו. הביקור הצית בו מחדש את זיכרונות האירוע הקשה שעבר, והעצים את רגשות התודה לבורא העולם על הנס שחווה. כפסע היה בינו ובין המוות, והנה הוא כאן, מתהלך בין שוכני עפר – והוא במלוא כוחו.

כשנסתיימה קריאת התהילים ואמירת הקדיש החל הקהל להתפזר. ר' יוסף-זליג היה אפוף מחשבות. אגב כך נזכר שכאן בבית העלמין מצוי גם קברה של סבתו, סאסיע. זו הזדמנות טובה – חשב לעצמו – לגשת אל קברה ולומר כמה פרקי תהילים לעילוי נשמתה. הוא חש קשר מיוחד אליה, לנוכח היותו קרוי על שם אביה, יוסף.

במהירות ניווט בין החלקות והמצבות בבית העלמין, עד שהגיע ליעדו. הוא בחן את המצבה המוּכרת לו, והחל לקרוא את המילים שתיארו את דמותה של המנוחה. פתאום קפא על מקומו בתדהמה. איך לא הבחין בכך מעולם?! תהה בינו לבין עצמו. שוב ושוב קרא את המילים, לוודא שדמיונו אינו מתעתע בו. הוא התנשם בכבדות, נרגש ונפעם, למקרא הכתוב על המצבה: "פ"נ מרת סאסיע בת ר' יוסף זליג"!

לתודעתו חדרה ההכרה, כי אף שהוריו ביקשו לקרוא את שמו כשם סבו, משום מה הוענק לו השם 'יוסף' בלבד. והנה, הרבי ברוח קודשו ידע להשלים את החסר. האותיות על המצבה לא הניחו שום מקום לספק. זמן רב עמד בפה פעור, משתומם ונדהם. עתה הבין מדוע בחר הרבי בשם 'זליג' דווקא, ולא שם נפוץ יותר להוספה במצבי משבר בריאותי, כדוגמת 'חיים' או 'רפאל'.

ולהשלמת הפלא הוסיפה וסיפרה רעייתו, גולדה, שבעלה מעולם לא התכתב עם הרבי קודם לכן, וגם חמיו לא ציין את שמו בבקשת הרפואה. "לרבי דרכים משלו", סיכמה, "לדעת מה שצריך לדעת".

תודה רבה למשיבים.

אודה למי אשר יוכל להשלים את אשר זכיתי לקבל מאייוועלט מאת הניק בן בוזי:

לואיס שלייפר איז נפטר געווארן אום תשט"ז און געברענגט געווארן לקבורה (נעבן זיין שווער) אויף די קאמעניץ-פאדאלסקער קרקע אין מט. חברון https://www.mounthebroncemetery.com/int ... 45#details

אויף דזשעני ברענגען זיי א טאכטער 'גלעדיס' (גאלדא) אן קיין באזונדערע אינפארמאציע. למעשה האט זי געהייראט מיט עמיצען יוסף וואלף און געשטארבן אום תשנ"ח אין פלארידא.

א טאכטער אירע מרס זיוויץ איז געשטארבן אום 2016 אין מארגארעט פלארידא.

היודע מי מן החברים לאיית 'מרס זיוויץ' באותיות אנגלית? או שם בעלה של 'מרס זיוויץ'.
אודה מאוד על עזרתו.

Mrs. Zewitz.

Joseph Wolf (ואינו בעלה, כי־אם אבי').

תודה רבה!

מתוך 'הוד קדומים - נאראל' ח"ג (אשר י"ל בשבוע שעבר).

האם לא היה מקוה בבית מדרשו ב770 ?

משוש דורים כתב:האם לא היה מקוה בבית מדרשו ב770 ?

לא.

מעניין מאד
חסידות גדולה כחב"ד ואין לה מקוה משלה?

יחד עם הדברים הנכונים בתגובה שלפניי, בצער יש לציין כי אכן דוקא בסביבתו הקרובה של הרבי שררה 'בטלנות' רבה, ולא אחת הוצרך הרבי עצמו לצאת מגדרו ולהביע את מורת רוחו על אוזלת היד.

לדוגמא, פעם אחת התקלקל מיזוג האויר ב-770 בחודש סיון, ולא מיהרו לתקנו. בשלב מסויים דיבר הרבי באמצע ה'התוועדות' על כך, ואמר באירוניה שכנראה הממונים רוצים לרמוז לו שעליו לקצר בדבריו בפני הרבים ולכן לא ממהרים לתקן את המזגן... אך הוא לא יתפעל וידבר באריכות למרות החום הכבד...

[בספר 'המזכיר' שיצא לאחרונה ניתן למצוא עוד דברים בסגנון הזה]

הרב שלום דוכמן מספר על רגעים מיוחדים בהנהגתו של הרבי מלובביץ'
מאד נהנתי ממה שהוא מספר בסוף.

002 כתב:הרב שלום דוכמן מספר על רגעים מיוחדים בהנהגתו של הרבי מלובביץ'
מאד נהנתי ממה שהוא מספר בסוף.

אם אפשר לחסומים בבקשה. תודה רבה

סגי נהור כתב:

משוש דורים כתב:מעניין מאד
חסידות גדולה כחב"ד ואין לה מקוה משלה?

זאת הערה קצת מצחיקה. "חסידות גדולה כחב"ד" ונציגיה בעירייה לא דאגו לה להקצאה מכובדת ולמבנה יפה של "מוסדות", "בנשיאות" האדמו"ר שליט"א, עם מקווה, בית מדרש ואולם שמחות?
כידוע הרבי דאג להקמת מאות מקוואות במקומות שבהם לא היה מקווה. במקומו היה לו היכן לטבול ב"ה, ולא היה אכפת לו אם המקווה הוא "משלו" או לא.

לא מסתבר שלא היו לחב"ד מקוואות בשכונה. אין הלכה שמקווה צריך להיות באותו בנין של בהכ"נ.

מה פשר מנהגו [והבעל קורא לא נוהג ככה] שכמעט ואין חילוק בין אתנחתא לסוף פסוק?

https://www.youtube.com/watch?v=9zJ1s5sBOGQ

פולסברג כתב:מה פשר מנהגו [והבעל קורא לא נוהג ככה] שכמעט ואין חילוק בין אתנחתא לסוף פסוק?

https://www.youtube.com/watch?v=9zJ1s5sBOGQ

איני יודע. ומעניין שיש חסידים (לא בחב"ד) שבקריאת התורה שלהם - סוף-פסוק נשמע כמו אתנחתא.

כשסבא שלי הי"ו לימד אותי הטעמים כך לימד אותי שאין הבדל.(גם אני לא יודע ה'טעם'[למרות שלימד אותי ה'טעמים'...]) הטעמים בלחן מרוקאי(אף כי יש עוד סגנון מרוקאי שהם כן עושים הבדל ואני לא בקיא בזה כלל).

ואולי אפשר לומר שהטעמים הארוכים מפסיקים יותר מהקצרים, אך אתנח שהוא בסך הכל עצירה[כי מה יותר מפסיק מפשוט לעצור] מבלי הארכה מסויימת מפסיק יותר גדול מהארוכים וככמו כן סוף פסוק דינו הפסק ותו לא ללא הארכת מנגינה.

עזריאל ברגר כתב:

פולסברג כתב:מה פשר מנהגו [והבעל קורא לא נוהג ככה] שכמעט ואין חילוק בין אתנחתא לסוף פסוק?

https://www.youtube.com/watch?v=9zJ1s5sBOGQ

איני יודע. ומעניין שיש חסידים (לא בחב"ד) שבקריאת התורה שלהם - סוף-פסוק נשמע כמו אתנחתא.

זאת ידעתי. אך הרבה חסידים בשיטה אינם מקפידים על דקדוק וטעמים (אם הבנתי נכון). האם גם הוא נהג כן, או שהיה לו דברים בגו?

פולסברג כתב:מה פשר מנהגו [והבעל קורא לא נוהג ככה] שכמעט ואין חילוק בין אתנחתא לסוף פסוק?

https://www.youtube.com/watch?v=9zJ1s5sBOGQ

מה השאלה? הקריאה היא בנוסח מסוים של טעמי הפטרה שבו החילוק אינו ניכר כ"כ. אם תרצה תעשה מחקר על הנוסחים השונים שרווחו בכל אתר ואתר.

נוריאל עזרא כתב:כשסבא שלי הי"ו לימד אותי הטעמים כך לימד אותי שאין הבדל.(גם אני לא יודע ה'טעם'[למרות שלימד אותי ה'טעמים'...]) הטעמים בלחן מרוקאי(אף כי יש עוד סגנון מרוקאי שהם כן עושים הבדל ואני לא בקיא בזה כלל).

בנוסח המרוקאי המצוי אתנחתא שונה מסוף פסוק, אבל לאידך דומה מאוד לזקף קטון (השתמשתי בכינויי הטעמים לפי המסורת האשכנזית).

סגי נהור כתב:בנוסח המרוקאי המצוי אתנחתא שונה מסוף פסוק, אבל לאידך דומה מאוד לזקף קטון (השתמשתי בכינויי הטעמים לפי המסורת האשכנזית).

אני מכיר שני סגנונות מרוקאים האחד מסולסל יותר והוא קרוב למה שאתה מתאר כעת אך מה שסבי הי"ו לימדני הם שוים ממש. ועכ"פ אשאל אותו שישמיע לי שוב.

שתי וריאציות לסוף פסוק בנוסח יהודי מרוקו וכן שתי וריאציות לאתנח. אך אין זהות בשום אופן. אם למדת אחרת אין זה אלא טעות.

כתב ר"י מונדשיין ע"ה:

... "ההנהגה הבאה, הרבי נהג בה במשך שנים רבות, והבחינו בה מתי מספר בלבד:

כדי לשמור על נקיות הידים לתפלה, היה הרבי משתדל שבדרכו לתפלה לא תגענה ידיו במעקה המדרגות, ואם נאלץ להיעזר במעקה, היה עושה זאת במרפקו או באמצעות שרוול הבגד!

בשנים קדמוניות כמעט ולא הזדמן לראותו בכך, מפני שהמדרגות היחידות היו בין חדרו לבין בית המדרש שלשם היה יורד בשבתות וחגים. אך משהתקינו מעקה למדרגות הבימה שעליה היה מתפלל, ניתן היה להבחין בכך באותם המקרים שבהם נעזר במעקה לצורך עלייתו לבימה.

גם כשהתפלל הרבי בביתו בשנת תשמ"ח הבחינו בכך, אלא ששם היה זה בכיוון ההפוך: בירידתו מחדרו למקום התפלה נתמך במעקה ללא נגיעת ידו, ורק בעלותו חזרה החזיק במעקה כדרכו".

והעירני ח"א שאמנם העובדות ברורות כמו שכתב מונדשיין (אם כי ככל הנראה היו מצבים שבהם לאחר כל ההשתדלות עדיין נגעו הידים במעקה), אבל החיבור של זה לענין נקיות הידים צ"ע, שהרי בדברים אחרים נגע הרבי כרגיל בדרכו לתפלה, כגון שנעל את חדרו באמצעות מפתח וכיו"ב.

יתירה מזו, הנהגה קבועה היתה בחלק מהתפלות, שהרבי בדרכו לתפלה מחלק מטבעות לילדים על מנת שיניחום בקופת הצדקה, ולכאורה מטבעות אמורות להיחשב דבר פחות נקי מאשר מעקה.

עכ"פ אשמח לכל הצעת הסבר / מקבילה / אסמכתא וכיו"ב להנהגה זו, אפשר גם בפרטי.

כדי להוסיף לדיון, כדאי גם להבחין בהנהגתו:
בשעה שעבר ליד מזוזה, הניח ידו עליו ונגע אך לא נישק. לאידך אחרי משמוש התפלין נשק את ידו [פעם אחת, אחרי שנגע בש"י וש"ר ברצף].

לי א רוזן כתב:כדי להוסיף לדיון, כדאי גם להבחין בהנהגתו:
בשעה שעבר ליד מזוזה, הניח ידו עליו ונגע אך לא נישק. לאידך אחרי משמוש התפלין נשק את ידו [פעם אחת, אחרי שנגע בש"י וש"ר ברצף].

בהלכות ומנהגי ר' שלום מנוישטט, (מהדורת רש"י שפיצר, ירושלים תשל"ז, עמ' 50 סי סא) מובא: "מהר"ש ז"ל, בכל עת שאדם יוצא מפתח הבית מניח ידו על המזוזה ואומר השם שומרי השם צילי על יד ימיני". אף כאן לא הוזכר כלל נישוק המזוזה, אלא הנחת היד. [לגבי לשון הפסוק, הנה הוא ע"פ תהילים קכא, א. אלא, שהרא"ש בסוף הלכות מזוזה שלו שבמס' מנחות מעתיק את הפסוק בלשון רבים - "ה' שומרנו ה' צילנו" וכו' - ואילו המהר"ש מצטט זאת בלשון יחיד. מעניין לבדוק, אולי באמצעות הווידיאו, האם הרבי נהג לומר (פסוק זה או אחר) בעת הנחת ידו הק' על המזוזה].

ובלקט-יושר יו"ד (עמ' 60) כתב: "וזכרוני כשהלך מביתו לא נגע במזוזה, אך מסתכל בה, אבל כשהלך מביתו לדרך, נגע במזוזה".

בספר יוסף-אומץ סי' תפ (עמ' 100) מובא: "ראיתי לא"א החסיד ז"ל נוהג שכיסה כל המזוזות בטס נחושת על פני כולן, רק במקום השם של ש-ד-י הכתוב לו מבחוץ למזוזה נקב בטס ההוא, והיה הנקב ההוא כמין דלת של נחושת תלויה בטס עצמו. והיתה הדלת סובבת על צירה באופן שהאדם יוכל להגביה הדלת ולהניח אצבעו על השם ש-ד-י הנ"ל...". גם כאן נראה שהמנהג היה להניח האצבע על המזוזה (ואילו לעניין הנישוק אין זכר).

אף ה"בן איש חי" (פרשת כי-תבוא שנה שניה ס"ג) מזכיר הנחת היד בלבד ולא נישוק.

אכן, ראה בכנסת-הגדולה (יו"ד רפה, ב) שכתב: "נוהגים שנוקבים הקנה במקום של שם ש-ד-י כדי שיראה לחוץ, וכדי שלא ימחק חס ושלום כשמניחין היד לנישוק המזוזה, עושין ונותנין באותו חור - זכוכית". הרי לנו אזכור לנישוק המזוזה. וכן מובא (הלשון "לנשק" אצל מזוזה) בערוך-השולחן (יו"ד רפה,ד).

[להעיר מהמובא בשם ר' שלמה-זלמן אויערבאך (הליכות-שלמה הלכות תפילה, עמ' פט הערה 35): "בהנחת היד על המזוזה וכיו"ב לא היה מנשק, ומ"מ אמר, שהנמצא במקום שכולם נוהגים כן אל יפרוש מן הציבור...". אגב, דברים אלו מובאים בהמשך לכך ש"היה ממשמש בתפילין בשעת ק"ש עם הרצועה של תפילין של ראש (או על-ידי חוטי הציצית), ואותה היה מנשק, ולא נשק את ידיו, וכן לימד את בניו... שאין נכון לנשק את היד". אבל, כידוע, הרבי לא נמנע מלנשק את היד (ב"פותח את ידך" דאשרי, בק"ש ובעוד).]

זאת ועוד, מדברי הרבי ב"דבר מלכות" דש"פ וירא (אות ז) - אשר "[גילוי הקדושה חודר גם לחפצים גשמיים בבית, דוגמת המזוזה:] כמודגש במצוות מזוזה שחביבותה ניכרת אצל כאו"א מישראל גם בקטנותו, כפי שרואים במוחש אצל ילדי ישראל שטבעם מושך אותם לנשק המזוזה ומגביהים את גופם למעלה כדי לנשק את המזוזה וכמה פעמים במשך היום". מכך שהרבי מפליא את המנהג לנשק את המזוזה "כמה פעמים במשך היום", שעניין זה נובע מחביבות המצווה והרגשת קדושתה ועילויה, מכל זה משמע, שעניין נגיעת המזוזה בכל פעם כשיוצאים מן הבית - מטעם אחר הוא (אשר בו לא שייך כל-כך עניין הנישוק, ולכאו' לכן ראינו נמנעים מנישוק המזוזה [אך לא שיש בנישוק בעיה כלשהי, כמ"ש הרש"ז אוירבך]). ואולי יש לומר בדרך אפשר והצעה בלבד:

בסוף הלכות מזוזה כתב הרמב"ם בזה הלשון: "חייב אדם להיזהר במזוזה מפני שהיא חובת הכל תמיד. וכל זמן שיכנס וייצא - יפגע בייחוד השם, שמו של הקב"ה, ויזכור אהבתו וייעור משנתו ושגיותיו בהבלי הזמן". [ועיין בלקו"ש (חכ"ט עמ' 61 והלאה) שמדייק, כי במזוזה עצם ה"חפצא" מזכיר את שם השם] וכו', עניין הקשור ביסודו - לתשובה ושלילת "שגיותיו בהבלי הזמן" - שזהו הקו ד"סור מרע", קו השמאל, ולכן לא שייך בה עניין הנישוק, שביסודו מורה על חיבה ואהבה - שיותר קשור לקו ד"ועשה טוב", קו הימין, וא"כ, עניין הנגיעה כשיוצאין מן הבית ("ייעור משנתו ושגיותיו בהבלי הזמן") נוגד (במידה מסוימת) את מה שנשיקת המזוזה מביעה (חיבוב מצווה). ורק כאשר כל הנגיעה במזוזה היא מטעם אחר, להביע חביבות, לחנך את הילדים ולהרגילם בחיבוב המצוות - כמו שנוהגים בפועל וכדברי הרבי בדבר מלכות הנ"ל - או אז ינשקו. ועיין בלקו"ש ח"ו עמ' 413 בכל הנוגע לנישוק דברי מצווה. ועוד יל"ע בכהנ"ל.

כמה דיוקים במנהגי הרבי נדפסו בגליונות התקשרות וכן אני כתבתי מקורות למנהגי הרבי בכמה עניינים[כד' מינים ועוד].

ברוז כתב:מתוך 'הוד קדומים - נאראל' ח"ג (אשר י"ל בשבוע שעבר).

כמדומני שמפורש במסכת דרך ארץ ככה.